תורה

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ג

התורה מרוממת את האדם מעל החומריות וגדרי הטבע

רק בשמרו את כל מצות ד' ולא סר מכל אורח צדק, בצירוף העשירו קניניו הנפשיים ע"י אור תורה, אז ימצא עצמו מאושר מכל צד להיות בטוח גם ביום צרה...כ"ז שעצמותו של אדם מוטבעת בעניני החומר והוא בא לו בהתרפותו מד"ת, אז הלא הצרה הבאה ביחש הדברים שהם עצמותו פוגעת בו עד מאד, ואין בו כח לעמוד. אמנם בהחזיק האדם בד"ת בכל עז, מוצא הוא את עצמו כולו עומד במעמד השכלי שמצדו אין צרה ואין פגע, וכיון שבאה עת צרה הוא מתחזק במצאו את עצמו עומד למעלה מאותו הערך שיהיו הדברים החומריים פוגעים בו לעכרו כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ו

התורה והלאומיות כרוכות זו בזו, אחדות התורה האומה וארץ ישראל

קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים. אבל בהנטל היסוד, והצד המורה כלל התורה ונצחיותה יוקח מארץ חמדתינו לחו"ל, כאילו היה אפשר להכיר את התוה"ק בתור דת נפרדת ונבדלת מהיסוד העקרי של העמדת ישראל לעם לפני ד' ובארצו, מאין ישאבו הפרטים את כחם וקדושתם. וזה הראו לו, בהיותם למגדר מלתא בלתי חשים על דיוקי הפרטים אע"פ שאין שיעור לקדושתם ורוממות ערכם, אבל מקור הערך הזה הנשגב הוא בא רק מקדושת הכלל, מכח הלאומי המיוחד הישראלי התלוי בא"י.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ז

אם שיסוד התורה הוא לדעת שמגמתה הכללית הוא קיומם של ישראל והפרחתם בארץ ישראל, ע"פ כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב, אבל עם זה צריך לדעת שהתורה בקיומה מצד בטחונה הנצחי אינה קשורה בשום מקרה וארץ, כי בחילופי המצבים ונדידת ישראל בעמים במשך גלות ארוכה ומרה, עכ"ז תורת ד' אתם. ע"כ בהיות עיקר התורה בחו"ל, גם אז יתקיים כל דבר כתורה, שאם היו הדברים צריכים דוקא לא"י גם בהיות גדול העולם בתורה בחו"ל, הי' נראה כאילו התורה קשורה בקיומה בא"י, אשר תבטל חלילה בהנתק ישראל ממנה. ובאמת התורה קיימת לעולם, אלא שצריך להכיר שסבת נצחיות התורה היא, מפני שאנו מובטחים בדבר ד' אשר יקום לעולם, ששוב נשוב לארץ חמדה ונהי' שמה לעם סגולה כאשר דבר ד' לנו. ע"כ אם כי אם יכריח הכרח, עצם ערכה של תורה יהי' קיומה מכוון ג"כ בארץ הגלות, אבל כל האפשר להיות קשר התורה מתיחש אל א"י, זה הוא אחד מעקריה הגדולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

התורה פונה אל הכלל

אם תכה שורש הדעה הכוזבת, שאין להכיר את התורה כ"א בתור דת הדואגת לנפשות יחידיה לעולם רוחני לבדו, תצא מזה לסוף ע"פ משפט הגיוני הנטיה לתכונת עבודת ד' דומה ומכוונת לאותן של עמים אחרים, ורגשי הדת ע"פ ההתפעלות החיצונית מבלי העמקה וידיעה ברורה אל מוסד תורת ישראל, יוכלו להביא ג"כ לבנין מזבח בחו"ל, כשתכונת הנפש נוטה לקרבת ד' ע"י קרבנות, ונגינה בכינור, הכל כתביעה הפנימית מצד רגש הדאגה היחידית הדתית, מבלי הבין כי רק למעלה למעלה מכל אלה הפרטיות היא יסודה של תורתינו, העומדת להאיר לכל העולם כולו באורן של ישראל, "והי' אור ישראל לאש וקדושו ללהבה"...בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ל

ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתייחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים. והנה יסוד האמונה הוא, שאי אפשר לרוח ד' הכללי להתקיים בישראל ובעמים, כ"א כשיהי' נשמר בישראל ע"פ התנאים המיוחדים להם, שהם כל ארחות התורה ופרטיה שהם מקיימים את ישראל בארצו ובצביונו. ע"כ מציון תצא תורה, פרטי דת ודין השייכים לישראל, דבר זה יעמיד החזון שיצא דבר ד' ע"פ רוח התורה בכללה מירושלים להיות לאור לכל העולם כולו. היחש שיש בין תורה לדבר ד', פרטי התורה ורוח התורה, פרטי התורה המיוחדים לישראל עם רוח התורה שצריך להיות הולך מסוף העולם ועד סופו, יש בין עיבור שנים וקביעת החדשים שיש בהם יחש הנערך בין מניין חמה של אוה"ע למניין הלבנה של ישראל. וכאשר שמירת צביונם של ישראל, שבזה כל קדושת התורה תלויה, ושמירת אור הגנוז בתורה לכל העולם כולו, תלוי בהשימור הראוי להיות התורה ניכרת ביתרונה האלהי, באשר היא תתיצב בתור תורת חיים מלאה ענין להקים שם עם ד' על נחלתו לעולם, ומזה להמשיך את כל הגדולות, הדברים המקווים, שאין להם קץ ולמעלתם קצבה. ע"כ המוריד ערכה של שמירת תוה"ק לערך דת פרטית, מסתפק ביושר הפרטי של האיש הפרטי ורגשי נפשו ע"פ מושגי האלהות, הוא מאבד הונה של תורה ומתיש כחן של ישראל. וצריך להחזיר הדבר על מכונו, "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער, וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך", לענין רוח התורה. "וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", לענין תורת ציון המיוחדת לך לפי צביונך והדר קדושת מעלות הנפש שבך מכשרונך העצמי וממורשת אבות. "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו".

ברכות פרק ט׳ פסקה של״א

הגנה על התורה ע"י כבוד חכמים

כבוד חכמים הוא מעוז לתורה, ובאשר תכלית התורה עולה ע"פ כללה הגדול של העמדת עם ד' ע"פ כל הדרכים הנכונים לו, אם יארע שהשימוש של כבוד חכמים ע"י משגה בערך הכלל הזה יהפך לרועץ חלילה, חובה היא להגן, בהראות שאין חובת סמיכתנו על דבריו מוטלת עלינו, בהיות דרכו הכוללת עלולה להזיק לכל התכנית של תורת ד', אשר אמנם בטוחים אנו כי לא יטוש ד' את עמו. ואם בדרך רחוקה ימצא מי מחכמי ישראל הנכשל בדעה הגדולה הזאת ונטה באיזה פרט מערכה הנשגב, עד מהרה יעירוהו רוב חכמי הדור, צדיקים וגדולי עולם המלאים דעת ויראת ד'. ע"כ לעולם יהי' כבוד חכמים ורוממות ערכם מגדל עז לישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ג

מתוך שהנטיה לאחת הקצוות אינה נכונה, ע"כ ראוי לחבב ישובו של עולם והעוסקים בו, מתוך שעל ידם יוכלו להחזיק מעמד ת"ח מאירי אור התורה. ולמען הרם את ערך התורה עצמה מצד אורה וקדושתה בלב עוסקיה, לבל יטה לבם לפרוש גם הם לעסוק בדרך ארץ, ולהסתפק בהחזקת ידי אחרים, צריך לדרוש בכבוד תורה. הנטי' לישוב העולם צריכה להתעורר ע"פ הנרדפים והחלושים, שעלולים להיות נוטים מצד קשי יומם אל קצה המיאוס בעניני העולם. ע"כ ראוי להם להעריך את ערך ישובו של עולם, כשמוצא את תעודתו, בצירוף התורה המתקיימת על ידו. ולעומת זה המוצלחים, שזכו גם לשלות עוה"ז, יוכלו להמשך אחרי עסקים חומריים של עושר וכבוד, ראוי להם לחזק נפשם ונפש בני גילם ביתרון התורה ורוממותה. ע"כ בהיות אז, בעת הרעה ההיא, ששלטה רומי בעברת זדון על ישראל, כמסופר בשבת, כלל החכמים נרדפים, דרשו דוקא בכבוד אכסניא, לעורר לבם לאהבת הבריות ומניעת ההתרחקות מאנשי המעשה ובעלי הרכוש. ור"י שהתעלה לגדולה ע"פ המלכות, ראה ראשית לו לחבב ביותר את הצד הרוחני, את אור התורה עצמו, לבל ימשך במאומה אחרי גדולתו וכבודו מעמלה של תורה כרגע, כי כל חפצים לא ישוו בה. ערך הכרם הי' ג"כ מכוון נגד האכסניא המחזקת את התורה וגופה של תורה. כן הענינים העיוניים והדיעות שהם שרשי התורה נשמתה ואורה, מיוחדים לכבוד תורה, והמעשים הם האכסניא של תורה, שלא ימצאו הדיעות מעמד בטוח קיים כ"א על ידם.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ה

תרומת אישיותו של משה להשגת התורה

השגת אלהות, ככל השגה שכלית נבואית, מושגת היא באדם ע"פ יחש הדברים אליו, שהרי כל מה שאדם משיג הוא באמצעות עצמותו הפרטית. ע"כ מוכרח הדבר שיהי' מעורב בכל השגה, איזה ערך פרטי של המשיג. נבואתו של אדון הנביאים היתה נעלה מכל אלה, שהוא התעלה כ"כ להשיג טהרת האמת באור ד', כאילו הי' הוא עומד מחוץ למציאותו ומביט תמונת ד'. אמנם כאשר בו בחר ד', ללמד על ידו לישראל תורה ומצות, ידענו מזה שגם אותו הערך שיש להעירוב של פרטיות המשיג עם ההשגחה הכללית, גם זאת יש לה מושגים של בינה ודעת מובדלים לעצמם. שאם הי' הדבר חוצץ מלהשיג את האמת איך שהיא מופשטת מהפרטיות של המשיג, הי' זה חסרון בחק ההשגה. אבל כשהגיעה המדה של ההשגה ברום מעלה כ"כ עד שהשיג זוהר האמת כמופשט מעצמיותו, ראוי שלא תחסר לו גם אותה ההשגה על ידה הכל נערך ע"פ פרטיותו, מפני שפרטיותו היא ג"כ נעלה ומרוממת וכוללת הרבה מאד, ע"כ אם הי' דבר זה חסר הי' ג"כ איזה חסרון. ע"כ שני הענינים יחד השפיעו במסירת התורה לישראל לפרטיה, המושג העליון הצח, הנבדל מכל פרטות, שהיא סגולה מיוחדת לאדון הנביאים ע"ה, זאת ירצה במושג "אני" האמור כלפי מעלה. והשפעת ההשגה איך שצריכה להסדר כפי תכונת עברה על ידי אמצעות נפשו הגדולה של משרע"ה, שהוא הנרצה במושג "אתה", אני ואתה נסביר פנים כהלכה, ועי"ז היתה מסירת תורה לישראל מושלמת מכל צד, תורת ד' שהיא תורת משה. ואולי בזה נתיחד ספר משנה תורה משאר הספרים, שעל כולם נאמר "מפי הגבורה אמרן" ועל קללות שבמשנה תורה "משה מפי עצמו אמרן", היינו ההשגה שבכללה דומה להשגות הנביאים כולם אלא שנבדלת מהם בערך רוממות נפשו עליהם, ומשתוה עמהם ביחש הפרטיות, שמתבונן כ"א על הדיעות הכלליות בהשגת המציאות כולה, ומנהיגה ע"פ יחש כל הדברים אליו ואל ציוריו. ומפני שכך גזרה החכמה העליונה שהתורה השלמה תצא ע"פ אלה שתי ההשפעות הנפגשות יחד, אז תצא הלכה למשה מסיני מחוורת כשמלה, ע"י בירור של פנים אל פנים, אני ואתה נסביר פנים בהלכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״מ

לימוד תורה וחיי חברה

מפני שתוה"ק היא תורת חיים, שאינה מנהגת את ההולכים בה לחיי נזירות ומאיסה בעולם ובתענוגיו הטהורים, המרימים את המעלה האישית ומשמחים את הלב, ע"כ יש בתכונתה הצורך לחיי חברה וריעות שהוא הדבר המביא לחיים מדיניים יפים ונאים, וטבע קנין הריעות וחברת טובים וחכמים קבוע בתכונתה. וההתרחקות מן הבריות והנזירות המופלגת, שהסיעו רבים ממי שבקשו מסברת עצמם למצא קרבת אלהים, מתוך חברת בנ"א, ונתקום מהחיים הציבוריים, היא זרה לרוחה, עד שבטבע עצם קנייתה ולמודה תתנגד לזה, ואינה נקנית אלא בחבורה, ההיפך של הבדידות וההתרחקות מבני אדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

הרעות היוצאות מהבדידות והנזירות המופלגת, ביחוד לבעלי הגיון ועיון בדיעות והגיוני לב של אמונות ומדעים מוסריים, הנן משולשות. האחת, שתיקון העולם הנמשך ע"י בא רק בהיות מצורפת עם טהרת הלב ויראת ד' וחכמת התורה, גם הסבלנות על העיונים והדיעות שהם שונות מדיעותיו, בדין והלכה וגם בעיונים מוסריים, לקיים האמת והשלום אהבו. וזאת הסבלנות נעשית קנויה אצל ת"ח, רק בעסקם בתורה בחבורה ומתרגלים בדיעות שונות, ורואים שדוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה. אבל בהיות האדם מוסגר בחוגו הצר, ולא ידע מאומה מהמון דיעות חביריו העוסקים בתורה וחכמה, איש איש כפי כשרונו, באמת ואמונה, הלא לא יוכל שאת כל דעה שהיא שונה מדעתו. ובזה תהי' הסבה היותר חזקה למחלוקת ומריבה, וחרב המדנים יתפשט עי"ז באומה, להיות חרב איש ברעהו, בפועל ובשוט לשון. וכ"ז הוא תולדה של הבדידות המופלגת, בעסק התורה, זה הוא הרע המגיע לתכלית השלום של האומה, הצריכה להתנהג ע"פ רוחם של בניה בוניה, ת"ח המרבים שלום בעולם. והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין. ומה שנוגע למעשים בהלכה, גורמת המגרעת של בירור הדברים חטא בפועל, אם שהבדידות תטה את האדם לקצה האחרון, שבזה ג"כ יהי' חטא, כנזיר הנקרא חוטא, ועוד שחטא יוצא ע"פ אותה ההשפעה שמשפיעים ת"ח על העם, אם לא יהיו עניניהם מבוררים. זהו הנרצה מדמיון נואלו שרי צוען, הנאמר על שגיאת מנהיגים שמגעת במעשה אל הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ב

לימוד התורה מחייב התמסרות ועמל, ותשלום מחיר גופני ונפשי

כשם שבקיבוץ הנצרך לישובו של עולם, התכלית של ההנהגה הקיבוצית היא שיחיו בני אדם יושבי הארץ חיים ממוצעים מסודרים. אמנם כדי שהכלל יגיע לחיים אמצעיים, צריכים אנשים יחידים, עומדים על משמרת עבודת הכלל, להתנדב בעבודה רבה יוצאת חוץ לגבול האמצעי, כעבודת אנשי החיל שלפעמים ינדדו שינה מעיניהם ויעמדו הכן על המשמר שעות רבות יותר מהעסק הראוי לחיים ממוצעים, והם מקבלים באהבה את העול הזה, אם בעלי נפש הם, ושמחים בעבודתם, באשר יודעים הם כי רק בהתנדבם הם להעמיד את מצב חייהם במצב יוצא מגבול הסבל הממוצע יצליחו את בני אומתם בחיים הממוצעים. כן השרידים אשר ד' קורא העוסקים בתורה, הם אנשי החיל למשמרת, חומה המה לאומה הישראלית בכללה, אני חומה זו תורה, ושדי כמגדלות אלו ת"ח. אם אנשי החיל יאבו להיות מתנהגים בחייהם בגבול הממוצע, אז תהי' המדינה אבודה, ולא תשיג גם ארחות חיים ממוצעים, כי חמס ושד יתרבה בה, ויד צריה תשיג להדפה ולכלותה מעל פני האדמה. ע"כ הת"ח, אנשי המשמר, צריכים להתנדב לעבוד יותר מהמדה הממוצעת, כדי להביא שלום לעולם, כדי להמשיך יפה את הקיום לאור ישראל וחייו האמיתיים. ע"כ לא נביט אל חלישות הכח המוכרח כמעט ברובו להמצא בין ת"ח עמלי תורה, על כתיתות הגוף החומרי ועל המניעה מהמון תענוגי החיים וששון עליזים. כי אך בזאת תתקיים התורה: בעמל הגופני, הכתיתה, נגד החלק המעשי הצריך סבל ועבודה של עיון וגרסא בעמל גדול, והרחקה מרגשות העונג של הרחבת החיים, ע"י ההתעמקות הנפלאה בעיונים שכליים מופשטים והגיונים מוסריים, איך ליישר דרכם של בנ"א להתרומם מעל כל יצר לב האדם למראה עיניו, למען יוכלו בלא משוא פנים להורות לבנ"א הדרך הטובה והישרה, שתבא רק בהמתת החפץ הסוער לתענוגי הגוף שהם ראויים אמנם להמון, אבל ראוי להיותם רחוקים מלב בעלי עיון עובדי עבודת הקודש ליישר דרך העם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שד"מ

פעולת עמל התורה על רמתו הרוחנית של האדם

רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תמדדנה ע"פ כמותם כ"א ע"פ איכותם, ע"פ עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה ע"פ גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ד' הטהורה. ובזאת יהי' מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט, כי ע"י היגיעה ועבודה שכלית, מתעלה האדם למדות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו. ע"כ תצא מהלימוד שע"י היגיעה דוקא, עומק ההבנה והידיעה הברורה עם הפעולה הרצויה לעבודת ד' ויראתו וכל טהרת המדות. אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו. ע"כ חמאה של תורה, הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת ד' ודרכי קודש, במי תמצא? רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל, וקנה אותה בדרכים כבושים שע"י יגיעה ועבודה רבה, שעמדו לו להתרחק מן הילדות וכל געגועיה, לבלתי קנותם בדרך שעשועי ילדים, כ"א מקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ע"י רב עמל ויגיעה, יהי' לו המזון הקל והנח למורת רוח. וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, ששמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ז

בצרכי התורה בעד כלל האומה הישראלית יש ערך כפול. ערך מיוחד שדומה לשימוש הכבוד אצל האדם, שאע"פ שאינו נהנה ממנו שום הנאה מעשית בצרכי גופו, מ"מ יש לכבודו של אדם ערך נכבד מאד, ולא יסולא כסף וזהב מכרו מצד סגולת הכבוד האנושי. וכן יש ערך בתורה שדומה אל יתר הצרכים המעשיים, והיינו שהאומה בכללה צריכה שימצאו בה ת"ח עוסקים בתורה, כדי שיחיו אותה ברוח ד' אשר עליהם, אע"פ שלא יסמכו עליהם בהוראת דת ודין. כי עצם ידיעת התורה המתרבה באומה, הוא חסנה ומעוזה הודה והדרה. וזה יתכן להיות בין אצל מדרגת התורה של החכמים הגדולים שעוסקים כבר בעניני תורה שהם יותר רחבים מחוג המעשה, שצריך להוקירם כמו שיוקיר איש את ערך כבודו, ובין בתלמידים שעוסקים בתורה, אע"פ שלא הגיעו, ואולי מהם שלא יגיעו להוראה, אבל עסק התורה הוא נעלה וקדוש מאד מצד עצמו. חיבה כזאת נראתה למשה מיתרו לכבוד עצמו, ע"כ ידענו מדין ק"ו שהמקרב ת"ח ברעיון של ערך הכבוד הכללי הנמשך מהתורה, חוץ לערך השימושי שלה, הוא ראוי לשכר רב. והצד השני כפשוטו, שצריך כל איש מישראל לדאוג בעד התורה, בתור צורך גדול מעשי מהצרכים המעשיים של האומה, שאם אין גדיים אין תיישים, ואם אין ת"ח ותלמידיהם עוסקים בתורה בשקידה מאין ימצאו גדולי תורה הראויים לדון ולהורות. ע"כ נגד ערך זה בהכרת צורך התורה, התעורר על קירוב המצרים שהי' לצורך עצמן, על אחת כמה וכמה בהוקרת התורה בתור צורך הגדול של כלל ישראל, שיש בה ערך נעלה ושכר טוב מצד התיקונים המעשיים הבאים ע"י שהמחזיק גורם לזה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ט

תורה ותפילה

היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה. והנה אך אז יוכל האדם להיות מתעלה בידיעות נעלות ממושגים קדושים במה שהוא יותר רחב מערך נפשו, רק אם השלים את ציורי נפשו הפרטית באורח הגון, ע"כ התורה צריכה ג"כ אל התפילה, עכ"פ לפרקים. ע"כ היוצא מביהכ"נ, ומשלים את כח רגשו הפנימי, ונכנס לביהמ"ד ועוסק בתורה להשלים כח שכלו בערך החיצוני שחוץ לנפשו, זוכה להקביל פני שכינה, לעומת ההנאה מזיו השכינה הנאמרת על הערך שיש לההשגה האלהית אל המקבל וכחות נפשו, נאמרה ההקבלה של פני שכינה על הערך הגבוה מזה, ההתעלות אל הידיעה והנועם האמיתי מאור ד', כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית, לא רק כפי הערך שראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

...אמנם לפעמים יש שהדרכה תורית תעלה את האדם למעלה מהערך הטבעי, עד שתפעול על טהרת לבבו ברום מעלתה, להסתגל להיות דבק בחיי החיים, בדעת צור העולמים, המתעלה על כל גבול ומחזה עין בשר. אבל בהיות הדין התורי מיוסד גם הוא [באופן] נאות להסימן הטבעי, הוא אות שכ"כ יחש נערך יש לסימן הטבעי עם אותו הרגש הפנימי שהוא צריך להתגלות ע"י מצוה זו, עד שדוקא עם הקשר אל הטבע, באפס ממוצע של ענינים מקריים המעתיקים את האדם מטהרתו, דוקא אז ימלא עז ד' באותו התוכן הנרצה ממצוה זו, הנגבלת בזה הזמן. א"כ, כיון שכהנים קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים, הרי אין הענין התורי של זמן אכילת התרומה מעתיק את המצוה של ק"ש מגבול הטבע העולמי של צה"כ, א"כ ראוי לסמן המצוה בסימנה הטבעי, למען יוסיף הכח ההרגשי החי לפעול פעולתו הבריאה, הצריכה להיות פועלת על הלב בעת הנכון, כדי שיהיה יחס נערך בין קבלת עול מלכות לההסתכלות במעשה השי"ת לפי הציור המיוחד של זמן הלילה שהוא צה"כ. ליתני משעת צה"כ.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל...אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ד׳

(הבטחון) (דבר בטוח הוא?), שמצד עומק טבע הנפש עומד יסוד הטוב והצדק איתן, וכל הפרעות והרעות הבאות לשחת את הוד הנפש האנושית במעשים רעים ותכונות נשחתות אינן כ"א מקרים של סבות חיצוניות שיסודם איננו בתוך הנפש פנימה, כ"א בעולם החיצון, והנה, התגברות רשמי עולם החיצוני באדם הוא ביום, מאור השמש המציג לעיניו את השיתוף הרחב והגדול עם העולם החיצוני. ע"כ רק ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה, אותו המצב של מערכת הציורים שנפגשו לו בעולם החיצוני, הם צריכים העברה מנגד עיניו, למען השקיט את הנפש במכונה, שתשוב לטבעיותה האלהית ותתענג על ד' בעשות חסד משפט וצדקה, באכלה לחם קודש מדעת ד' בתורה ודעת שמו ית'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

הרגשות היותר נעלות וקדושות, התקועות באמיתות טבע הנפש האלקית, מתגלות בלב בני אדם בכלל גם בלא דרישה יתירה, כי הצפיה הכללית האנושית היא נוטה למושג האמת בכללו, ע"כ משתוה הענין לעומקה של תורה בפעמים רבות.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

אבל כיון שיודע כבר איך להשתמש בכחותיו הפנימיים, אחרי שכבר קנה לו דעת העולם החיצוני, ערכיו והשערותיו, אז דוקא ע"י ההתיחדות הפנימית של תכונת הלילה יתנשא למרום המושגים היותר בהירים ויותר צחים ואמיתיים. וממרום ההשגות הנשגבות והכוללות יקח לו מעמד ג"כ להליכות החיים בחיי המעשה, ע"י מעוזה של אור תורה תמימה, ורקיע וארעא יחוברו לו בחוברת, להשכיל ולדמות כפי בירורי המושכלות היותר זכות ונשגבות, ממרומי מעל של עז העיונים היותר מופשטים אל שפל תחתית המציאות היותר קרובה ויותר נמוכה, מבלי לאבד דרך, ומבלי לטשטש לו את ציורי החיים שבעולם המעשה הקרוב ומורגש, שזה ישלים לאדם קבלת עול מלכות שמים של ערבית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ח

השפעת קשרי המשפחה על רוחניות האדם. וזה האות שלא יוכל האדם להתרחק מאור דעת השי"ת ותורתו

ישנם מאורעות כאלה שהאדם מתרחק מהעולם הכללי, ויוכל להשאר במצבו הנראה כנקרע מכלל המציאות, לפי ההשקפה החיצונה. אבל אדון כל המעשים כבר הכין מסיבות פנימיות המקשרות את כל אדם אל המציאות הכללית, עד שכל פירוד מעשי לא יפרידהו. ואם לא ירגיש אור היום ע"י ריחוק מעשי, שע"י פעולת אדם, שהחשיך מאורות הכלליות לו ע"י מה דגני בבית אפל, כבר הוכנו קישורי חיי המשפחה השולטים ג"כ בחיים הפרטיים, והם מקשרים אותו אל העולם הכללי. וזה האות שלא יוכל האדם להתרחק מאור דעת השי"ת ותורתו, כי גם בכל מעבה המסתור שם יהל האור ע"י מסיבות נתונות מאדון העליליות, וחייו הפנימיים בעצמם יבילוהו להכרת האמת המביאה לקבלת עול מלכות שמים, וידע כי האיר היום והגיע זמן קבלת עול מלכותו ית', וליקום וליקרי.

סדר זרעים פסקה א׳

רק מתוך תורה אפשר להגיע לעומק מחשבתי ועומק ריגשי

כלל עבודת ד' שנעשה ע"י התורה והמצות כולן, וכל המדות הטובות, הן נמצאות בתכליתן הטובה לשעתן, והן מושרשות במה שהן מביאות את הטוב הגדול הכללי הצפון בעתיד לכל מעשה ד', שינהרו אל ד' ואל טובו...והנה הדברים הראשיים שתיקון העולם תלוי בהם בעילוי נפשות בנ"א הם ארבעה ראשים: הא' הוא כח הכרת טובה, הב' אהבת החסד, הג' אהבת השלום, הד' מעלת הידיעה שלמה. ואלו הראשים כשיבאו לתכלית שלמותם, תמלא הארץ אור פני מלך חיים, ונבארם אחד אחד...אמנם כל אלה הם דברים תלויים בעיקרם ברגש נפש האדם הטבעית, הכרת טובה, אהבת חסד ואהבת שלום. אבל ברגש לבד לא ימצאו הדרכים שיוכלו עמקי אלה הגדולות לצאת מן הכח אל הפועל בכל מלואיהם. ע"כ הדבר הגורם לאלה החמודות ועומק ההצלחה למלא בהם את כל חללו של עולם, הוא אור הדעת הגנוז בעקרו באור תורה, ע"כ ת"ת כנגד כולם. כי כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה, יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררים בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. "אור עולם באוצר חיים", "חיי עולם נטע בתוכנו".

סדר זרעים פסקה ג׳

לפי הדעת המוטעית שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי', לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרה, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הטבעית לראות בגוע האדם, איש כצלמו, לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה. אמנם תורתנו הקדושה שהיא תורת חסד, צותה לנו לתן לעני "די מחסורו אשר יחסר לו", ופירשו חז"ל "אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו", כשהורגל בכך בעת הי' לאל ידו. והחיוב בא מצד ההכרה על ערך הפעולה שבא אל הכלל מעניו של זה, א"כ הוא עובד את הכלל בגורל חייו המרים, וכמה ראוי לאמצו...והנה אלה הבלתי מכירים את שימוש העניות בטובת הכלל, לא יוכלו להכיר דרך כבוד אל העני והוא אצלם יורד ונקלה. אמנם לפי דרך תוה"ק הלא הוא ג"כ עולה במעלת כלל החברה, והוא ג"כ עובד את חלקו בעליה האנושית למה שהוכן לה. ע"כ ראוי לנו להעניקו ג"כ להרחבת חייו, ולכבדו בהכרה פנימית "ומכבדו חונן אביון".

סדר זרעים פסקה י׳

יסוד הטומאה וטהרה בתורה הוא רק ביחש המקדש, והנלוה אליו כאכילת תרומה לעובדי ד' במקדש הכהנים, ואכילת מעשר בעיר הקודש, המקודשת בקדושת מקדש ד' אשר בקרבה...חקי הטהרה אמנם צריכים בהכרח לידיעות גדולות בתורה, ולנדיבת נפש נפלאה, וחפץ עז ונמרץ לעבודת הקודש הכללית, לתכלית הנשגבה והמעולה של התשועה העולמית שתבא, ע"י אור ד', ע"י מקור ישראל. ע"כ צריך הדבר שכל בנינו יהיו למודי ד', יודעי תורה ובעלי נפשות טהורות וקדושות, מה שהוא דבר נפלא ונכבד מאד בכל אופן, בין מצד האומה לעצמה בין מצד פעולתה הכללית על כל האנושיות. ע"כ תערך כל תכלית לפי ענינה וערכה, וכפיה יכבדו מאד האמצעים שצריכים להגיע אליה. ע"כ כבוד החכמים שהוא נחלה שישראל צריכים אליה ביחוד, להורות על מעלת תורת ד' ותעודתה הרוממה, כשהיא נלוית עם המועקה המוסרית שבאה ע"י חסרון האמונה בעניני טומאה וטהרה, אע"פ שמסבבת ג"כ איזו טינה בלב וקצת תרעומות מצד ע"ה, מ"מ הוא ענין מוכרח שתועלתו רבה, להשיב ע"י המועקה הפנימית הזאת ההולכת לאיטה את כל העם אל מעלת חכמים לימודי ד', כדי שיהיו ראויים באמת למלא את תעודתם העליונה, להיות עם קדוש לד', עליון על כל גויי הארץ בקדושת מדותיו וטהרת דעותיו, ועם זה ביתרון ההכרה הבולטת להראות יתרון קדושת מקום מקדשינו, שהוא ענין יחידי בעולם, מרום מראשון ומקום האורה לכל העולם כולו, באור ד' אלהי ישראל, שאלהי כל הארץ יקרא.

סדר זרעים פסקה י״ד

התפיסה הכלכלית חברתית של התורה

המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו. כי אין תכלית השמיטה של החוב, מניעת הפרעון ונטיית המשקל בענייני הרכוש, שיסוד התורה במשפטיה היא הגבלת הרכוש והעמדת הצדק בקנין כ"א מבני אדם במה שהוא שלו, אלא שעם הגבלת הקנין צריך שתשפע רוח הנדיבות, עד שתשלול את צדדי החסרון הבאים ממנו. א"כ עיקר התכלית היא מניעת הנגישה, זכירת השמיטה מצד ההכרה כי יש תכלית נשגבה וקנינים יותר נשגבים ויקרים לאדם מקניני הרכוש, שהם קניני החכמה והצדק, שכדי לקנותם צריך שיכנעו לפניהם ג"כ קניני הרכוש...ע"כ המחזיר חוב בשביעית, בהיות כל דבר מעיק חיצוני, לא חומרי ולא מוסרי חיובי, נמצא, הוא לאות על מעלת חכמת נפשו שמשכיל אל הצד הפנימי שבתכלית המצוה, וממנה יבא להשכיל לעבוד את ד' בחכמה וכשרון ודעת נפשו, בכל התורה והמצות וכל חקי החיים.