תכונות

שבת פרק א׳ פסקה ע״ב

הרפיון העלול להיגרם בהתחלפות סגנון הנשיאות לפני הגלות, והדרך למנוע אותו

השיווי שיש בדרכי המוסר, שהם עושים רושם על דרכי התורה וכל דרכי החיים, פועל הרבה שבהתחזק באומה דרך כבושה וסלולה בשיווי זמן גדול שתוכל לעמוד בפני כל רוח סערה. ע"כ מאת ד' היתה זאת שתקופה ארוכה לפני המשבר הגדול, חורבן הבית ופזור האומה, תהיה המשפחה הרוממה מתנחלת בנשיאותה, למען תהי' ההדרכה המוסרית של האומה דורות רבים הולכים ע"פ דרך אחד. כי הגזע והמולדת פועלים על המדות והדיעות, והם פועלים ג"כ בהכרח איזה פעולה אפילו על דרכי השכל בדרשת ההלכה ומכש"כ במהלך התקנות לטובת האומה בחיים המעשיים והתוריים. ובהתחלפות הנשיאות מגזע לגזע יוכל לגרום איזה חלישות בהשתרשות הענינים בלב האומה, שחינוך אחד מנגד לחינוך של זולתו. ע"כ בבא אח"כ סערת הגלות הי' אפשר להנתק מן הלבבות כל המטעים הקדושים שעמלו נוטרי הכרם בדורות רשומים. ע"כ ההשגחה האלהית הנטויה על עם ד' מידי שומר ישראל, כך גזרה, שתושוה ההנהגה במשך זמן הגון ורב, בשיווי גמור מצד השיווי של הנטיות הטבעיות, ההולך בחוט היחש של שלשלת היחס הזאת, ובזה נשתרשה הקדושה בדרכה הטוב אשר העמידו באורח שוה בוניה, הלל ושמעון, גמליאל ושמעון, נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה. והשיווי הזה פעל הרבה בהיות המקדש על מכונו שהיתה הנשיאות בכל עזה. ונמשכת הפעולה הרוממה ג"כ אח"כ עד גמר הנשיאות, ותשוב בחסדי ד' לעת יצא חוטר מגזע ישי, אשר יד ד' נטויה שתהי' המלוכה וכח ההנהגה יוצאת מגזע מיוחד למען יהי' השיווי נמשך יפה במהלך הדורות, שכך ראוי לאחדותו של גוי אחד בארץ, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".

שבת פרק א׳ פסקה ע״ג

אם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. "בני בכורי ישראל", השומר את הצד המעשי שבתורה ומדקדק בהרחבתו, ראו כמה נאים דרכיו וכמה נעלות הנה תכונותיו, עד שהוא משמח את לבי, כלומר נטיותיו הפנימיות הן הולכות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו

התורה האלהית היא בנוייה על יסוד חיוב האדם בעבודת ד' בדברים מעשיים, שהם דוקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו. והנה לולא החכמה האלהית שהאירה עינינו במה לזכות את ארחנו ולמדה אותנו דרך חיים, שדוקא בעבודת ד' במעשה נזכה לאושר הקנינים הנעלים הרוחניים, ואם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות. כן בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה, עד אשר ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם…"ואשיבה חורפי", הטוענים שאין יתרון לעבודה מעשית, וק"ו המחרפים ואומרים שהיא מזקת את התרוממות הרוח והגיון הלב, אשיבה אותם "דבר". הנה לכם משל חי, "בני בכורי ישראל", השומר את הצד המעשי שבתורה ומדקדק בהרחבתו, וראו כמה נאים דרכיו וכמה נעלות הנה תכונותיו, עד שהוא משמח את לבי, כלומר נטיותיו הפנימיות הן הולכות לדרך העולה לתיקון היותר שלם לעולם כולו, עד שיביאו את המצב הנעלה של שמחת ד' במעשיו, מצד גודל ההשרשה המוסרית שפועלים דקדוקי תורה הרבים והרחבים, מה שלא יוכלו להביא לזה המון הגיונות מופשטים, "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חורפי דבר".