תכלית

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

וזה חלק אדם מאל להיות נידון ע"פ מעשיו בבחירה חפשית, ותכלית ירידת הנשמה והסתבכה בכוחות הגוף. שההשתדלות הנמרצה הזאת נקראת בפי חכמי לב הבריחה מנהמא דכיסופא. ותוכן הדבר הוא שהטובה האמיתית היא להיות נמצא ומונהג, ע"פ קו היושר האמיתי, שהוא הצדק האלהי.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ג

כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים, שהם גורמי העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם. ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל והכרתם את יתרונם ותעודתם לפעול על זולתם בעולם. ובאשר שלמות תכלית הגאולה אינה סילוק העבדות לבד, כ"א החירות בפועל והרחבת החיים בדגלה של תורה בעולם, ע"כ מה שנאמר הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב, שרק התחלה נקראת גאולת הערב, לערך התכלית הנשגבה של גמר הגאולה ביד רמה, למען ידעו כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אלהי ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות. ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה, למען יעלה הדבר בשלימות. רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל הענינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, כדי שלא יאמר אותו צדיק. ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו היתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותה והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש ומקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם. מה שא"כ אם יסתפקו בשפלות נפשם רק להיות נוסעים בעדר ואיכרים לבדם, ודבר לא יהי' להם עם אדם, ועמים זולתם לא ידעום, איך יתפשט אור ד' בעולם. ע"כ אברהם לתכליתו העליונה בקש להרגיל נפשם אחרי שפלות עבדותם, שהי' כור הברזל לצרף סיגיהם ולהרגילם בהכנעה הדרושה לעול תורה ומצותי', שעם זה יחד יתרגלו ברוממות הנפש ושאיפה לחיים מדיניים חברותיים שיבאו ע"י הרצון להרבות הרכוש. וביאר יפה ע"י המשל, שישראל מצד מצבם הנשפל שנמשלו לחבושים בבית האסורים, לא היו יכולים כלל לצייר אושר יותר גדול מהיציאה מעבדות להיות אדונים לנפשם, והתרוממות הנפש אל הרכוש היתה דרושה להעשות בדרך בקשה להגיע אל התכלית המבוקשת.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ז

עיקר השליחות ודאי לא תגמר כ"א עד סוף כל הגלויות, שאז תגמר התכלית הנשגבה שהיא תעודתן של ישראל. א"כ התורה ומצותי' הן נושאות עליהן כל הענינים שעתידים ישראל להיות בהם לפי התחלפות מצביהם. א"כ גם השיעבודים העתידים, ג"כ צריכה להיות התורה לפי ערכם, ושתהי' ערוכה באופן כזה שתנהג את ישראל לתכליתם גם בין גלי הגלויות העתידים להיות. ע"כ היה נחוץ להם הגילוי מגלויות העתידות להיות, כדי שיעמדו על עיקרה של תורה ותכונתה, שהיא פועלת עליהם להכין להם מעמד גם בתוך חשכת הגלויות, ולצאת על ידה אח"כ מאפלה לאורה.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח

תכלית האמונה. תכלית מעלת הנפשות

תכלית האמונה האמיתית היא השלמות במעשים ובמדות הבאות לרגלה. והנה הערת השכל היא מעולה מאד כד' החוה"ל, והיא באה גם בלא ניסים, כ"א ההכרה הטהורה ביראת אלקים וחמדת המדות הטובות וזוהי תכלית מעלת הנפשות. ע"כ ראתה תמיד ההשגחה האלהית, שיתנהגו הניסים בשעתם באופן שיכשירו את הנפשות להתנדב להדרך הישרה מהערה שכלית.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״א

תכלית הרע בעולם היא בכך שלבסוף הוא יתבער מן העולם

אמנם כ"ז הוא רק טרם נשא עין למרחוק ונשכיל לדעת תכלית הרעות, איך שיותר נעלה ויקרה היא טובת המציאות בהיות הרע נמצא ויתבער מן העולם, יותר מאילו לא הי' נמצא הרע כלל בעולם, בההשקפה הרוממה הזאת יצדק לחבר את השם והשבח גם בשם יה שמורה על ההנהגה הזמנית שנותנת מקום להרעות להמצא. ע"כ לא אמר דוד הללויה, עד שראה במפלתן של רשעים, והשכיל לדעת כי טובה היא לעולם מציאות הרשעים ומפלתן, יותר מאילו לא היו רשעים בעולם כלל. א"כ אנו רואים שהרע שבעולם הוא מוכן לתכלית שכולה טוב, ע"כ כשראה במפלתן של רשעים אמר הללויה.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ז

שני דברים ישנם הדרושים שניהם לשלמות האדם, השכל והרגש. מקור השכל הוא הידיעה המופתית והחכמה הלימודית והנסיונית שדבר אין לה עם רגשי הלב. והרגש מוצאו מכח המדמה והתגברות הכח הפיוטי שבנפש האדם, בהרגישה את הנשגב, עד שתכלית מעלתה היא אהבת שם ה' ית'.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ה

תכלית השבח לקב"ה

השבח עקרו הוא שישא פרי, להיות חושק לדבקה בדרכי ה' הישרים, א"כ אם לא הי' לנשמה מעין הכוחות האמורים בשבחו של הקב"ה, לא היתה יכולה לקבל התועלת מהשבח, מאחר שלא היתה לה אפשרות במה להתדמות לקונה. אבל מאחר שיש בה הכוחות מעין כח שלמעלה, א"כ בשבחה ליוצרה תוסיף אמץ להכיר גדולתו ושלמות הנהגתו, ותוסיף ברכה בהנהגתו גופה, דוגמת הנהגתו ית' את עולמו.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו

תכלית הנבואה והמלכות, והיחס בין שתי התכליות

כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היתה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

הצורך של הפרט והכלל בתכלית רוחנית

בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבאן אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוה"ק. והנה הרשעה תוכל להיות, או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההוה לבדה באופן שפל ומגונה, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז...אבל נפלגו. חד אמר (לפי הנראה הוא רבשקה) חזי רישא דאבא למיטוי בי' גלדנא, כלומר כשרונו של אביו שמשים [לבו] להנהיג את העם בדרך תבונות, להשכילם בתורה ובמדות טובות, לא הי' כ"ז נחשב למאומה בעיני הבן ממר הלזה. והוא אמר שראוי להנהיג המלוכה רק להשיג תאות החושים הזמניות באופן היותר פחות ונבזה בעיני כל בעל נפש. מובן הדבר שבעצמו פנה לו נתיב לפרוק מעליו עול מוסר יראת ד' ודרך ארץ, ופנה אל הזוללות וכל תאוה נמבזה. וחד אמר חזי רישא דאבא לקרובי עלי' קרבנא לע"ז. הוא הכיר שצריך ג"כ תעודה מוסרית לעם, אבל לא זאת התעודה שחזקי' עמל עלי', שהיא תורת ד' המנשאת את האדם למעלה ראש, כ"א להתמכר להרוחניות של ע"ז שהיא אינה דורשת מן האדם מעלות רוח רבה, והולכת יחד עם כל התאות כולן. חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי'. שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת, מ"מ כיון שיש איזה מאור שכלי, הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית עכ"פ את הגוף בתאותיו המשולחות, כי הכיר שעכ"פ למען התמדת הגוף דרושה הנהגה רוחנית במקצת עכ"פ. ועוד כיון שעכ"פ יש לו איזו מטרה ומקום (לחשוב) שכליות, יבא יום (ויתבשל) [ויבשיל] שכלו ויכיר כי אבד דרך וישוב, כאשר כן הי' אצל מנשה. אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כח ההוה בדרך רעה בולטת. והתגברות כח הנצחיות פעלה על מנשה, להיות עכ"פ מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודין גרמא לו, שעכ"פ התקיים במלכות, ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל ד'. והיתה עצת ד' למזג כח הנבואה עם כח המלוכה, וזוהי חכמתו של הקב"ה, שבצדק נתפלא ונאמר "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". ועל רבשקה קרא בצדק, "וכלי כליו רעים". הכלי לא יכיר כ"א עצמו, וכן השטוף בתאות החושים אינו מכיר כ"א עצמו, כי אין בחושים כ"א ההרגשה, וההרגשה לא תעבור לזולתו, אבל מי שיש בו איזו שכליות, בשכל מכיר הוא ג"כ את זולתו, וא"א להיות כילי גמור. אבל הכלי כליו רעים, כי א"א שיתקיים ג"כ לעצמו, והקיום הנצחי בא מהשכל שמכיר את זולתו ג"כ, ככלל הרמב"ם במו"נ כי אין בחוש כלל ואין בשכל פרטי, ע"כ ירגיש ג"כ בזולתו ויתחבר עמו ויועילהו, ומזה תוצאות אל הקיום הנצחי, "וצדקה תציל ממות", "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" ויתקיים לנצח.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

...המטרה והתכלית היא למעלה מכל סידור ומערכה, שכל הסיבות אינן כ"א אמצעיים אל תכלית החיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

תכלית המציאות וכל מאורעותיה. השתדלות לכוון לתכלית המוסרית, גם במחיר של ויתור על ערכים אחרים

...תכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו...והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ז

ייעודה של האשה אינו לעסוק הרבה בלימוד, אלא בסידור העולם באופן מעשי

דומה לזה אמרו בנדה שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש. והכונה כי יש הכרה ובינה טבעית דומה להכרת החוש ויש הכרה שכלית שבאה ע"י לימוד ונסיון. ולפי המנהג הטבעי הוא, שמי שיש ביד כשרונו לעלות למעלה שכלית, מתחלשת בו ההכרה הטבעית הבאה מהשכל הטבעי...וזהו מחסד ד' על יצוריו, שהראוי להשתמש במעלה יותר גבוהה לא תעלה בידו לסמוך על מעלה נמוכה, כדי שגם ההכרח ימריצהו לקנות שלמות יותר. ע"כ האשה שאינה עומדת לפי תעודתה לקנות דעת הרבה ע"י לימוד, ותכליתה להשלמת סידור העולם לעשות בחפץ כפי', ואין חכמה לאשה אלא בפלך, ע"כ יש בה בינה יתירה טבעית בהכרה פנימית יותר מן האיש, ומפני זה היא מכרת באורחין יותר מן האיש.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ה

תכלית התפילה

יסוד הגאוה הוא, שיסור האדם לבבו מלדעת שאין טובו בידו כ"א כל שלמותו האפשרית הכל מיד ד' לו, ע"כ לא יתגאה במה שאינו שלו. ההרגשה החושית לא תוכל לצייר זאת, כי לא ירגיש החוש חוץ מהמרגיש מאומה, ע"כ הנמשך אחר החושים יקשר בגאוה לאמר שידו הושיעה לו. ותכלית התפילה היא להשריש בלב לדעת שכל טובינו מיד השי"ת הוא לנו, ע"כ ראוי שתהי' ההמשכה של מדת הענוה קודם האכילה, שהיא בהכרח ממשכת מדת הגאוה בעורונה.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ז

תכלית הפאר וההידור. תכלית הידור מצוה

תכלית הפאר וההידור היא תמיד לפעול על זולתו. גם תכלית הידור מצוה היא עצת השכל לפעול על הרגש, דיש בזה ג"כ ענין הקרוב לפעולה על הזולת. והתפילין הם לזה התכלית, ע"כ אמר ר"א הגדול ע"פ "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

תכלית ברכת יוצר. תכלית הרע בעולם

ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה. והשיב שמ"מ בזה יש טובה מוסרית כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להעיר על יסוד אחדות השליטה בכל התהפכות אופני ההנהגה הכללית והפרטית. ע"כ נאמר גם אנו כפי הציור המותפס בתחלת ההשקפה. אמנם כיון שתכלית הברכה היא ג"כ לברך את שמו על חסדו, ראוי לנו להודיע בזה אמתת הענין שלא ברא השי"ת כל רע, ואין במציאות רע מוחלט, והרע המורגש הוא מצורף אל הכלל כולו להשלים את הטוב, עד שיכלל בשם הכל, שתכליתו הטובה תבחן בצירופו עם הכלל של המציאות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

תכלית המקרים. תכלית התפילה. תכלית כל רגש טוב. תכלית האנושות. תכלית ההנהגה האלוקית בבריאה

משרשי האמונה ויסודי החכמה האלהית הוא לדעת שאין דבר שנעשה בעולם ויש ממנו תוצאות לגורל האדם המוסרי או החומרי, שנעשה במקרה. כי כל המקרים כולם כשמזדמנים בפגישתם לתכלית מכוונת הם, ומאחר שמתדבקים ג"כ אל בחירת האדם, שיוציאם אל הפועל לתכלית הטוב, א"כ בהתעלם האדם ולא יפיק את התכלית, הוא חומס חק המקרה ההוא מהטוב העומד להיות נפעל על ידו. וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה. ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא. קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית, ובהיות שמתעורר צורך של רגש טוב, ומונע אותו האדם מהשלימו בבחירה, הוא דומה למונע צרכי הגוף לקיומו, שהעד על ההכרח הוא הרגש הטבעי הנקי. אלא שצרכי הגוף מגיעים אל הגוף, ורגשי הקשר שבין איש לחבירו מגיע[ים] בשורש הקשר המאחד את האנושיות לתכלית נשגבה המיוחדה, ע"פ צרכים החומרים שלהם וע"פ רגשותיהם הנפשיים. והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב. ובהיותו מונע עצמו מהשתמש מהרגיש את נועם הרגש המורכב הזה בשעה המוכשרת, ודאי יהי' אבוד ממנו, וגם הטוב המוסרי שהי' נקנה ע"י צערו שהוא חסרונו של זולתו, הי' סבה חזקה ודבקה להשלים את החסר, ובהיותו מונע את הטוב ההוא הוא מפסיד לעצמו ולזולתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

הנהגת כל אדם ישר טבעי, היא ע"פ תכונותיו הטבעיות, שבכלל "עשה האלקים את האדם ישר". וכשהאדם נזהר מלקלקל בידיו כוחות נפשו יהי' ישר וטוב, אם שיתדבקו בו חסרונות גופניים אבל הטוב הטבעי עכ"פ ינצח, כי כן חקק השי"ת שתהי' תעודת בריאת הטבע לטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

תכלית המציאות לגלות את אחדות ה'. תכלית עם ישראל. תכלית המצוות

כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמים דהיינו אחדותו ית', ועול מלכותו ועול מצות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצות, כמו כן הוא יסוד תורי, חסנם ומעוזם ותקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצות אחדות ה' ית', ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כ"א ע"י ישראל, ע"כ המצות הן מקימות את ישראל לפניו ית' לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם. א"כ שייכה מאד לק"ש פ' בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות ד' עם עול המצות. אלא שכיון שא"א מפני טורח ציבור. ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת, ולומר זה הפסוק לבדו, כמו להשריש דעה נפרדה לעצמה ע"ד תכליתן של ישראל ומעוזם הלאומי, שבזה יתעוררו רגשות לאומיים שהוא טוב מאד לחזק כל כושל...אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

אחריות עם ישראל לעתיד לבוא לכוון את האומות כיצד תפעל כל אחת למען הטוב והצדק

...כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ה

תכלית לאומיות עם ישראל

תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, כי צריך להשריש, שתכלית המטרה של הלאומיות של ישראל אינה חזקינו לעצמינו וכבישת העמים וכיו"ב, דברים שכל העמים משתוקקים להם מרוב אהבת עצמם, כ"א מפני שהלאומיות שלנו מביאה ברכה ושלימות לכל העולם כולו. ע"כ בתחילת בנינה, שסוף מעשה במחשבה תחילה, היא בשביל תקנת ואהבת כל המין האנושי.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

כתוב "שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך". הדעות האמתיות נקראות מוסר אב, והמעשים הטובים והמנהגים הנאים הם תורת אם. והנה לאומיות נחוצה לישראל מאד, והיא נתונה כולה במעשה המצות כולן, שמגדלות ומחזקות כוחות הלאומיות שבישראל. אבל המטרה היא לתכלית הכללית, ע"כ הדעות הנה כלליות והמעשים פרטיים לאומיים. ע"כ מצד אברהם שהוא שורש הדעת לישראל שהאיר ממזרח צדק, חייבים אנו לקרותו ע"ש המון גויים, לבל תעלם האמת המקושרת בתכלית התבודדותינו בלאומיותינו. אבל משרה ירשנו קדושת המעשים בתור תורת אם, אם כי בעת הזאת שטרם הי' אפשר להתחיל בנין הלאומי של ישראל, הי' צריך שגם יסודי המעשים של אברהם יהיו ג"כ מיוסדים לתכלית התיקון הכללי, וכמו שבאמת יביאו לזה. אבל לדורות, כונת המעשים כבר מתבררת שהיא לשכלל הקדושה הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ז

כבר ביארנו שמדת יעקב צריכה לעולם גם בהתגדל המעלה לערך ישראל. מפני שמ"מ הרגש הלאומי הוא לעולם ג"כ מצד עצמו רגש נעלה ומלא צדק ויושר, אלא שכשאין לו מטרה יותר נעלה, יפרוץ לסוף גדרי הצדק לכשיעבור גבולו, בהרימו יד לרשת משכנות לא לו בלא שום תכלית ומטרה קדושה ובלא שום משפט צדק. אבל מפני שעכ"פ הוא נבחר לעצמו, ע"כ לעולם א"צ שיהי' נעזב כמו כל המדות הטובות, שאע"פ שיש בהן מעלות ושאיפות רמות זו למעלה מזו, מ"מ גם הנמוכה שבהן משובחת, וכיון שהיא משובחת היא כשרה להשתמש בה בעבודת ד' בתורה ומצות. כי אם היתה במקורה נשחתת או נובעת משרירות לב, היתה פסולה מבא בקהל ד', ע"כ קאמר שנביא סידר שבחא דקוב"ה מאי דהוי מעיקרא, שמ"מ מפני שהי' אברהם בשם אברם, לאומי מלא רגשי צדק ואהבה לאומתו, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים. ומזה יצא לנו לימוד לדורות על ידיעת ערך הלאומיות, לדעת תכליתה ואיך להשתמש בה, למען תהיה לנו למגדל עז ועטרת תפארת, כמו שכתוב "לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה".

ברכות פרק ב׳ פסקה ד׳

ערך התכלית, וערך האמצעים המביאים אל התכלית

האחדות מובנת בהיותינו יודעים ששליטת השם ית' היא מיוחדת, בהתחלת הסיבות הראשיות המסבבות אל כל המון המעשים, שהמה בערך השמים, ובגמר כל מגמה ותכלית שימצא שיהי' נפעל, שהוא כערך הארץ, ובכל האמצעיים הרבים והסיבובים השונים, והמסובכים, לפי השגתינו, שהם דומים לד' רוחות העולם, הממוצעים, כמחברים, לפי הציור החיצוני, השמים עם הארץ. והנה עקר פרי המשרים לפעולות הטובות וההנהגה הטובה, היוצא מלימוד האחדות, הוא למען נדע להתנהג, בכל האמצעיים הנראים כמפוזרים בארבע רוחות השמים, לאין תכלית ומטרה מאוחדת, רק לתכלית הטוב והנשגב, ע"כ עיקר האריכות הוא בד', הרומזת לד' רוחות השמים. אמנם בשים לב לסדר את האמצעיים בתכונה יפה והגונה, הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגבה בפעולתה בהגלותה לעין כל בהדרה, "וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר", שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כציור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה שהוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.