תלות

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

...בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות.

שבת פרק א׳ פסקה ח׳

...החיים החברותיים א"א שיתקיימו בלא כח דין ומשפט.

שבת פרק א׳ פסקה י״א

התאמת זמן הסעודה בהתאם להתרחקות האדם מתלות בגשמיות וממצב הבהמיות

שש מדרגות הן במצב האדם שעל פיהן יעתק ממצבו הגופני הטבעי ויתגברו עליו צרכיו האנושיים לפי מדתם עד שיתאחר אצלו המילוי של הדרישה הגופנית. המדרגה הראשונה הקרובה ביותר למצב הבהמות הוא מצב הפראות, שאין שם דאגה אנושית כלל כ"א דרישת תפקיד הקיבה ולא יותר. ע"כ שעה ראשונה מאכל לודים, הפראים שלא הכניסו עצמם כלל תחת סבל התרבות האנושית. ע"כ התביעה הטבעית הגופית היא אצלם הראשונה במדרגה וקודמת בזמן. אחר שלילת התרבות יבא החלק האנושי שנכנס כבר בכלל בעלי תרבות ויודעים כבר (את) חלק גדול מהדרישות האנושיות שהן חוץ למילוי הכרס הפשוטה. אע"פ שהכח המוסרי לא עלה עליהם כלל להרחיקם מהיות שקועים בצרכים הבהמים הגופניים לבדם, מ"מ כח התרבות לבדו כבר מספיק להעתיק את האדם מעט מעל חוגו הבהמי, ולהוריד מעלה אחת את ערך הקישור לצרכי הגוף הגסים, כאלו אין דבר אחר בעולם זולתם. ע"כ הלסטים, עם כל רוע מוסריותם, מ"מ הם מכלל אנשים בעלי תרבות, שאע"פ שמשתמשים הם בתרבותם לרעה והמוסר לא פעל עליהם מאומה על ארחות חייהם, מ"מ כבר יעתקו מעט מהטבע הפראי הגס שאין לו שום דבר וענין זולת הבהמות שבאדם, והם כבר יש להם צדדים אחרים אנושיים שעומדים יותר קרוב ומרום בלבם מתאות האכילה הפשוטה השפלה ובהמית לגמרי, ע"כ שניה מאכל לסטים. אמנם האנשים ששום דבר מעיק אין להם להמשיכם מנטייתם אל צרכי החומר הגס כ"א התרבות בראשונה בכללה, עם תגבורת התביעות האחרות האנושיות אע"פ שאינן מצד המוסר אבל הן מצד הטבע האנושי שכבר מרגיש לו צרכים אחרים חוץ למאכלו, ואח"כ הכניסה בעול המוסר הראוי לכל אדם ישר, אע"פ שעול החיים וצרכיו ודאגותיו לא יכבידו עליהם, מ"מ כבר יש להם שני ערכים המרחיקים אותם מההבהלה אל חפץ הגופי הגס. והנה היורשים, בתור אנשים ישרים בעלי נימוס, פעלה עליהם התרבות וגם המוסר להכניס בהם המון גדול של דברים מעסיקים אותם מצד האנושיות, עד שערך האכילה הגסה יורדת אצלם שתי מדרגות, מצד התרבות ומצד המוסר. אמנם כל אלה יספיקו רק למי שעצם ההכרח של קושי המציאות של עצם המאכל האנושי לא יכביד עליהם מאומה. אבל כל אדם העמל לפיהו, הנה העמל עצמו הנצרך להקדים בהכרח קודם שימצא לחמו. ההכרח מוסיף העתקה מגבול הבהמות, שההכרח למצא לחמו בדרכים אנושיים מכניסו יותר בעומק החברה וסדריה ונימוסיה, עד שמתרחק הוא לאט משיקוע הטבעי המוגבל של צד הבעל חי שבו, עד רביעית מאכל כל אדם. והנה לבד המועקה של ההכרח לעבוד עבודה בינונית כפי סיפוק חית ידו שמתרחק על ידה האדם ממצב טבעו בתור בעל חי, נוסף ע"ז עוד שהאדם צריך מצד קיבוצו לעבודות מיגעות הרבה, שלא רק לפי ערך הדבר המביא אותו בדרך ישרה אל ספקו וטרפו יעמול, כ"א סדרי החיים יטילו על חלק מבנ"א לעבוד עבודות גדולות וכבדות בשביל צרכים רחוקים ורבי ענין, לבנות ולנטע, לנסע ולחשב כל מלאכת מחשבת. זה הצד התרבותי מוסיף להעתיק את האדם עוד מדרגה יתרה מטבעו הפשוט הבהמי, עד שמשפיל את מצב הצורך הפשוט של האכילה עוד מערכה יותר שפלה ומאחרה כטפל. ע"כ חמישית מאכל פועלים, אלה העובדים לא רק בשביל ערך אכילתם וצרכי עצמם כ"א גם כפי ערך משאלות לב האדם התרבותי שצרכיו מרובים מאד, וכרובם הם עומדים למעלה מגבול הבעל חי של האדם. אמנם כל אלה ההרחקות המה למי שלא נוסף על כל אלה הדבר היותר נשגב מכל הרחקה חברותית לענין העתקת האדם ממצבו הבהמי, אבל כאשר תתוסף עליהם התגברות צדו הרוחני של האדם, דרישת החכמה, התורה והדעת, אז יפנה אל על, והוד הרוחניות ישפיל בעיניו את הכרחו הבהמי, עד שיורידהו עד תחתית המדרגה האפשרית, ע"כ ששית מאכל ת"ח.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

...ע"כ לעומת כח השכל האדיר שהי' צריך בהכרח לנטע בנפש אומה זו, שהיתה מוכנת להשכיל את היסוד השכלי הטהור של אחדות השם ית' והדברים הצחים הנתלים ביסוד הנשגב הזה, היה צריך ג"כ לעומת זה לנטע בהם כחות אדירים וחזקים, שביציאתם לפעול בלא שלטון השכל האדיר הם עלולים להשחתות גדולות ועצומות, ישראל עזין הם, אמנם להם נתנה תורה, בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ג

תלות הרוחניות והגשמיות זו בזו

סדרי החברה בנויים ע"פ מושגים הנוגעים בין בענינים הרוחניים, בתוכן המוסר הצדק והיושר בדעת האלהים וערך הקדושה ופעולתה בעולם, בין בענינים החומריים המדיניים האקונומיים, והם תלויים ברב ענין זה בזה, כד' הר"מ במו"נ ע"פ "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהחכמה האלהית העולה למעלה בראש הסולם יש לה מבוא גדול בחכמה המדינית היורדת למטה בסופו. ואם בחלק אחד מאלה השנים רבו הענפים עד שאי אפשר להקיפם בסקירה האנושית, ק"ו בשניהם יחד בהיותם מסובכים ונאחזים זה בזה, שמים לרום וארץ לעומק. ושניהם מתיחסים ללב מלכים, בהתיסדות ההנהגה החברתית. ע"כ אין חקר, וצריך להתנהג ביחש הסדרים הכלליים הקבועים בזהירות יתירה ובענות צדק, ולהשמר מלהתערב עם שונים ועבדים מתפרצים לבלע ולהשחית כל סדר עתיק השורר בחיים המדיניים והחברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

לשון הקודש אם שיש בעצמותה מעלה וקדושה, מ"מ עיקר הקדושה המתגלה היא תלוי' בתוכן הענין. צריך להוקיר את התוך והתכלית האחרונה, ע"כ אין העיקר תלוי בלשון

לשון הקודש אם שיש בעצמותה מעלה וקדושה, מ"מ עיקר הקדושה המתגלה היא תלוי' בתוכן הענין, שהרי דברים של חול מותר לאומרם בלשון הקודש גם במקום שדברי תורה אסורים שם, אלא שיש חיבה גלויה ללשון הקודש בישראל מפני שהיא שפתנו הלאומית…ר"א הורה שצריך להוקיר את התוך והתכלית האחרונה, ע"כ אין העיקר תלוי בלשון. והראה פנים שאין קפידא אם יאמר בשפה הלאומית את הגיוני לבבו או בשפה הארמית אע"פ שאיננה השפה הלאומית, כי אין הלאומיות העיקר האחרון. ולפעמים טוב להיות סר מעט מעל הדברים שמבליטים ענין לאומי, כדי להורות שעם ד' אלה, תכליתם היא יותר רחבה מכל תכונה לאומית, ואינם דומים לעמים אחרים שאין להם אלא לאומיותם.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ב

במה תלוי קיומן של ישראל

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו. והנה הדבר פשוט שקיומן של ישראל בכלל תלוי הוא לפי רוב אהבה שתמצא בקרב כל אחד מעם ד' לתורת ד' אשר בקרבנו, לשם ד' אלקי ישראל ולעמו בכלל.

שבת פרק א׳ פסקה ע״ג

תלות דעת ה' בדקדוק המצוות המעשיות. ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן

התורה האלהית היא בנוייה על יסוד חיוב האדם בעבודת ד' בדברים מעשיים, שהם דוקא בונים את בנין הרוחניות של הדעות הטהורות והמדות הקדושות באדם, בכללו ובפרטיו. והנה לולא החכמה האלהית שהאירה עינינו במה לזכות את ארחנו ולמדה אותנו דרך חיים, שדוקא בעבודת ד' במעשה נזכה לאושר הקנינים הנעלים הרוחניים, ואם נחפוץ לאנות את עצמנו ולאמר שנזכה לקניני הדיעות האמיתיות והמדות הטהורות מצד עצמן, מצד היושר והמאור שיש בהן עצמן במושכלן ואופין הרוחני, לא תעלה זאת בידינו. כי האדם בכלל כל ימי חלדו הוא דומה בערך תכלית השלמות לנער, שצריך חינוך מעשי בהנהגותיו בנימוס ובד"א, וכל (כל) שלימות הטעונה חינוך מעשי היא טובה לאדם להשריש עצמו בהם בימי הנערות דוקא, כלימוד אומניות וכתיבה וכיו"ב. ורק בהתרגלו בחינוך מעשי ע"י דקדוק פרטי באומנות המעשית, רק אז יעלה במבחר ימיו וזקנותו להשכיל להרחיב את אומנותו ע"פ דרכי שכל של הרחבה, עד שימציא כלים חדשים נאותים ליהנות בהם הבריות. כן בכלל כל ימי חיי האדם כשמתרגל במעשים טובים, והמה מצות התורה כולן, שהן עצות עליונות להחרית על ידן עמוק עמוק בנפש האדם כל דבר אמת וכל מדה קדושה וחשובה, רק אז יזכה לעצמו לשלימות הרוחניות, ויזכה את העולם בעתיד בהקנינים הנשגבים של המדות והדעות, שהן אורו של עולם הגנוזות באור תורה, עד אשר ע"י העליה היוצאת מתוך ההרגל המעשי יבא העולם למצב הנכון והנשא, שלא ילמדו עוד איש רעהו ואיש את אחיו לדעת את ד' כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם. אמנם לולא תורת ד' שהאירה לעולם בהדרכה זאת, היתה דעת האדם החלושה נוטה שצריך לקבוץ ולאחוז בתכליות עצמן, בשרשי הדעות והמדות החמודות, ולפנות עורף חלילה אל המעשים הרבים שהם נועדו ע"פ עצת ד' להכין הדרך לכל אלה. חלושי הדעות הללו נמצאו ג"כ בהרבה דורות, שהתאזרו בגילוי פנים וחוצפא סגיא, לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, ומרשיעי ברית כאלה פשטו יד בנטיעות המעשיות לבטלן. ועוד הוסיפו סרה לאמר שהעסק במעשים ודקדוקם יעתיק את האדם מלכת עד השורש של הדיעות והמדות עצמן, וישתקע במעשים שהם עומדים עוד הרחק מהמכוון הפנימי של יסודה של תורה. אמנם יד ד' עשתה זאת שבאה המציאות וטפחה אותה על פניהם, שהרי במי אנו מוצאים כל מדה קדושה וטהורה, באיזה אומה אנו מוצאים דעת אלהים אחד בטהרתה וברורה, הלא באומה הקדושה ובבחירי בניה ששמו להם דרך התורה לקו, והרבו לדקדק במצות ובפרטיהן, ואלה הדקדוקים היו להם למחיה לרומם נפשם, לקדשם ולזככם במדות נעלות וקדושות, בקדושה, ענוה, אהבת צדק ואהבת הבריות, וכל מדות מפוארות שהן תפארת לו לאדם.