תפילה

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

שילוב השכל והרגש בתפילה, חיבור השאיפות הגדולות עם צרכי החיים הקטנים

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. התפילה היא עבודה שיסודתה בהרגש ובהתעוררות הכח המדמה ג"כ, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום שיצא האדם בחשקו מן העולם ויהיו החיים לו לזרא. ע"כ תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, דעו בדעת והבנה, לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד. ובהיותכם משימים את השכל למאיר דרך לפני הרגש תלכו ולא תכשלו, כי עם רוב רוממות הנפש לא תתרחקו מן החיים. כי הרגש יערוג רק אל התכלית גם בהטהרו, ולא יבין ערך האמצעיים, אבל השכל ינחהו להורות לו כי האמצעיים המה עקרים אל התכלית, ואמצעים לתכלית חיי השכל הנצחיים נמצאים רק בסידור החיים הארציים פה עלי אדמות בדעת ובכשרון...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ז

צריך להתפלל על הפנמת מושגי האמונה וקביעתם בנפש

ביאר להם שעיקר השלימות הוא תלוי בחוזק הקנינים הרוחניים, לא בגודל ציוריהם. כי אף אם תגדל ההרגשה בציורים רבים בגדולת השי"ת ודרכי השלימות, מ"מ כ"ז שלא יהיו קבועים יפה בנפש כאותו החוזק שהדברים החושיים נקבעים לא יגיע אל השלימות ולגבול החוזק הראוי, עד שיהיו ההשלמות הבאות מצד ההשקפות השכליות חזקות כאותן השלמיות החושיות, צריך הכנה רבה ועצומה, ולזאת יתפלל כל חסיד.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ט

הנהגת ה' את עולמו באופן מסודר ומודרג, מורה שגם התפילה צריכה להיות מסודרת ומודרגת

ענין הסדר שניתן לתפילה מורה אותנו, שאף שמצד יכולת הבב"ת [הבעל בלתי תכלית] ית' אין שייך סדר והדרגה, אבל כיון שאנו רואים שרצונו ית' הוא לתן סדר למציאות והדרגה לתהלוכותיהם של הנמצאים, ודוקא בסדר והדרגה נוכל להשיג חכמתו ושלימותו ית', ע"כ ראוי ליחס בקשתינו ג"כ אל סדר נערך בהדרגה. ואפי' הניסים, שהם למעלה מן הטבע, ג"כ יש בהם סדר מיוחד ראוי להם, ואינם בלא יחס עם כלל הבריאה והמציאות, כאשר ביאר הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל בס' גבורות ד', ואנו צריכים לגלות חפצינו בתפילה שאנו חפצים שיעשה רצונו בעולם, ע"כ היא שלימות לתפילה בהיותה על הסדר.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ׳

תיקון ברכות התפילה. המעלה הנדרשת לתיקון ברכת המינים, ובמה התייחד שמואל הקטן

הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור[ים דברים של] שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללית שחסרה לצאת ע"י תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להדוף אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כלדהו של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית, שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח וגו' ", והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

כוונת התפילות מכח מדרגת אנשי כנסת הגדולה. מדרגת שמואל הקטן בתיקון ברכת המינים, ובעברו אח"כ לפני התיבה

אנו אומרים תפילתינו ע"פ דעת המיסדים האלקיים. ע"כ גם שרגשותיהם גבהו מאד מדרכינו אין בכך כלום, כי על דעתם הרוממה האלקית אנו סומכים. אמנם הוא ע"ה, שהיה המיסד והמתקן, לא רצה בשום אופן שתצא תפילתו ממנו כענין מלאכה ואומנות של פיוט ושיר, כ"א שתהי' נובעת ממעמקי נפשו הקדושה לכל פרטי'. ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם. אלא שעכ"ז יגביר שכלו על הרגשתו, וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים. ורק בהיות האלקי הלזה מוכשר לזה היתה עליו יד ד' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן התפילה. אבל לשנה האחרת השקיף שתים ושלש שעות עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, (ש)[ל]ברכה זו שנאמרה לפי מלותי' ברוח שנאה, ושתהי' עכ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צבאות, בחשקו אל תכלית השלימות, בהגלות כבוד ד', בסור כל מונע וכל סיג, תעשה זאת, וציורים הטהורים משתכחים בנקל וצריכים לסייעתא דשמיא.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג

טעם תיקון שבע ברכות בתפילות שבת

וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ה

...ע"כ ביומא דתעניתא, שהוא עת תשובה ושיפור המעשים, צריך ביחוד אזהרה זו שיהי' כלל התיקון דוקא ע"פ התורה ולא מעצת השכל אפי' כשירצה בהכנעה, וכל יומא הוא ג"כ טוב ונאה. אמנם האזהרה ע"ז היא ביומא דרחמי, שאז יוכל להתעורר האדם לחדש חיובים מוסרים מדעתו. ולפעמים יצא ג"כ מגדרי התורה, וע"י חסידות יתירא ג"כ יוכל לצאת תקלה. ע"כ צריך זכר הכ"ד נגד כ"ד הרננות שאמר שלמה כנגד כ"ד שעות היום שמתחלפות בתכונתן, ומבלעדי התורה א"א לכוין בהמון חילופי המצבים הדרך הנאותה לכל אחד. ורק בהיות "תורת אלהיו בלבו" אז "לא תמעד אשוריו". וכן נוסדה התענית ע"פ חכמים ונביאים הראשונים מחוברת עבודת הלב שבתפילה עם עסק התורה, כדאי' בקראי (דנחמיה) [דעזרא] "ויקראו בספר תורת ד' אלהיהם רביעית היום", וכדאמור רבנן במסכת מגילה פרק בני העיר.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ו

ההרגשה הראויה כשאדם ניגש לתפילה היא שנפשו זקוקה לתפילה

ציור הנפש צריך להיות לפני התפילה, כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות הרחוקים ממושגי השלימות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים, ובזה תוסיף הנפש אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמיתי הזה והתפילה דומה עליו כמשא, עד אשר מתכונת התפילה, הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, כי צריכה לבא מצד הרגש פנימי, ולא מצד קביעות של חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה למשאוי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ז

התפילה לא נועדה לפורקן רגשות, אלא היא עבודת ה', והרגש בה הוא רק אמצעי

אפילו מצא לבבו מתרגש ומתפעל להיות חפץ בתפילה מצד הרגש הפנימי, מ"מ כל שלא ישים לבבו כ"א למלאות הרגשו הפנימי לבדו, אין זה יסוד התפילה שצריך שתהי' עבודת ד', וצריך שיכיר שההרגש הוא אמצעי נכון להעמיד רעיוניו ומצב נפשו באופן נאות לתפילה, אבל עיקרה הוא נעלה מכל רגשות נפש אדם, כי היא תחנונים לפני ד' ית' להפיק רצונו. ע"כ צריך לאומרה בלשון תחנונים, ולצייר האמת כמה קטן הוא ערך רגשות לבב אנוש נגד התכלית הנעלה של הפקת רצון ה' ית', שבאה ע"י התפילה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ח

משמעות "תפילת קבע", וחידוש דבר בתפילה

התנו עוד שאין די במה שתלוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם הרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש, כ"א צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר, חוץ מההרגשה הפנימית, מצד השכל הברור. ועם זה יצרף עם המחודש השכלי [את] ההרגשה הטובה הטבעית להתפלל ברגשי קודש. וע"ז אמר ר"ז, אנא יכילנא לחידושי בא מילתא. כי [גודל] ההרגש לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה. אמנם כיון שהשכל סוף כל סוף איננו כ"כ טבעי כההרגש, ע"כ מסתפינא דלמא מטרידנא ואמשך אל המושכלות יותר מכפי שאוכל להמשיך ג"כ רגש הלב הפנימי עליהם, ובזה אצא מתכונת התפילה. ע"כ הניח מקום להרגש הטוב לבדו, בצירוף השכל המתלוה עמו, מבלי להרחיב יותר את השכליות בעת שליטת ההרגש הטוב, שהוא שלימות גדולה לאדם. ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימית יוכלל בשם "קבע", מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. הרגש הטבעי לבדו יקרא "קבע", מפני שעכ"פ הוא קבוע בטבע הנפש, מה שא"כ [עבודת] השכל צריך לקנותה בהשלמה בחירית. וצמצום השכל לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם "קבע", מפני שעכ"פ איננו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

טעם מעלת התפילה עם דמדומי חמה. התעוררות לתפילה מתוך מפגש עם גדלות ה' בבריאה

ראוי שהמציאות הכללית תעורר בטבעה רגשי לב האדם להתפלל. ע"כ תפילת שחרית, ראוי שתעורר לבבו נפלאות וחסדי השם ית' הנראים לעין כל בוחן בזריחת השמש. ותפילת המנחה, תעוררהו השגחת השם ית' וחסדו הנראית בשקיעתה, שכולם נערכים בחכמה וחסד רב, וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ד' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר ע"פ התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל. ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ׳

הורו שעם כל יקרת הרגש הטהור שבא מההשתתפות אל כלל המציאות בשעה המוכשרת, הנה שמירת חוקי התורה נעלה ונכבדה וגבהה מאד מכל אלה, כי מה שתלמד תוה"ק הוא נשגב מלימוד הבא מכלל המציאות. ע"כ אם יש מקום לחוש, שע"י דקדוקי ההרגשות יהי' עובר חק תורת ד' בזמן התפילה, היא דוחה את הכל. כי כל החסר בכל רגש ושכל תמלא תורת ד' התמימה, המשיבת נפש ומחכימת פתי. וכאשר נתן לה היתרון דוהמע"ה ברוה"ק במזמור "השמים מספרים" שהתחיל בערך יקרת רגשי קודש של השקפת הבריאה. ועל יתרון פעולת התורה עליהם האריך באמרו "תורת ד' תמימה", כאשר הרגישו בזה גדולי החכמים הקדמונים ז"ל.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״א

מתוך שהתקבלות התפילה היא בשיתוף נפשו בהדי' ציבורא, וראוי לשתף כפי היכולת גם איכות המעמד שישוה לכלל הציבור, ע"כ בהיותו עומד במקום סכנה מזכיר, כי שארית ישראל בכלל צריכין לתשועה כזאת, שהם ג"כ עומדים במקום סכנה, כבשה אחת בין שבעים זאבים, ובישועת הכלל יושע הפרט ג"כ.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

העוברה סובלת צער הריון, אמנם כל הצער הוא לתכלית השמחה של לידת הילדים המשמחים לב הוריהם, כן כל צרות הבאות על ישראל הם ודאי לתכלית טובה ונעלה, "אם יולד גוי פעם אחת". אמנם יהיו ג"כ צרכיהם לפניך. כי צרכי הזמן דורשים את שלהם ואינם יכולים להבליג ולסבול יותר מכחם, בשביל התכלית הטובה שתצא מזה בעתיד, ע"כ תשמרם ותספיק צרכיהם גם בהוה. וזה יאמר נגד דוחקם ועניים של ישראל, שעי"ז בא עוני להפרטים עד שמצטרכים לצאת במקום סכנה לצורך פרנסתם. ע"כ יתפלל, שברוגז רחם יזכור ד' ית', לאמר די בפחד הסכנה, ולשמור מכל נזק.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ד

תפילת הדרך בעמידה או בהליכה

מעומד מורה שתהי' ההשתדלות שלא תפעל עליו הנדידה שום פיזור הנפש במה שנוגע לעבודת ד'. ור"ש אמר שזהו דבר נמנע, אלא שצריך להשתדל שעם הפיזור וטרדת הנפש יקיים "שויתי ד' לנגדי תמיד" ולא יט משום מדה נכונה. ע"כ אפילו מהלך, שעם שיש בהילוכו פיזור הדעת, עכ"ז בהתפללו נוכח ד' פניו. ע"כ בהיות שעמד ר"ח, אר"ש אוקמן נמי לדידי ואצלי, כי מהיות טוב א"ת רע. כי אף שסבר שהוא נמנע מרוב בנ"א, מ"מ הבקשה היא ודאי שלמה והגונה שיהי' האדם גבור בנפשו וחי בעבודת ד' בחוזק נפש, עד שלא יפריעוהו כל נדידה וטלטול מתכונת נפשו הפנימית וזכותה, ותביא ג"כ הערת תפילת הדרך להורות, שיחשוב האדם דרכיו לפי מצבו ביראת ד' ולפי ערך הנסיונות שאפשר שיזדמנו לו בדרכו. שאם יצייר שיוכל לעמוד בהם יצא ואם לאו יחדל. ואם יגמור לצאת, תהי' התפילה מעז לו ומגדל מפני רוחות המצויות לקלקל הכשרון וטהרת הנפש, ובהוסיפו שלימות רבה שלא תפעל עליו דרכו שום פחיתות, הוא הטוב הגמור שעליו אמר ר"ש "מהיות טוב".

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז

תפילה לצרכי הכלל ותפילה לצרכי היחיד. ההבדל בין תפילה של חילוי לתפילה של תחנונים. ההשגה הרוחנית של יחידי הסגולה בתפילה. ההכנה הנדרשת לתפילה היא בהתאם לרמת התפילה

התחלת ההכנה לתפילה היא שתהי' דעתו צלולה כ"כ באופן שיוכל לשפוך שיחו לצרכי עצמו להושע בחסדי ד'. והמדה האמתית היא שיתרומם כ"כ ברוחו עד שירגיש שעיקר התפילה אינה ראויה להיות כ"א לצרכי הכלל, וע"י התרוממות הכלל ממילא תמשך הצלחת הפרט. אלא שלכונה זו צריך התרוממות נפש ביותר, כי בהיות האדם במצב קוצר רוח א"א לו להתרומם לשאיפה של ישועת הכלל. ע"כ חד אמר כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה "ואתחנן אל ד' ", בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח"א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל אל דאגת הכלל, כדכתיב "ויחל משה", בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאד, וצרת הרבים מסעירים מאד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע עד לבבה כ"א ברגש חזק מאד. ע"כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום "חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא". ובשכבר הימים ביארתי ב"ה, שההשגה הרוממה שבאה לגדולי הערך הקרובים אל ד' בתפילה, תבא כערך כל השגה אלהית, להתבונן במה שהורשה ולהמנע מלהלך בגדולות במה שהוא מופלא משכל האדם. ושתי הידיעות הנה שלימות לאדם, אלא שהצד הראשון הוא המחייב והצד השני הוא שולל. פועל [ת]תחונן יבוא מגזירת חן, ומציאת החן תורה על השגת איזה דבר בגדר חיובי. "ואדעך למען אמצא חן בעיניך". החילוי יצייר הרעידה וההגבלה לעמוד בתחום השגתו שלא להרוס יותר, "ואסלדה בחילה". וקרוב להוראת "חלל", על המקום הריק המשולל ממציאות. ע"כ אמר מר שיוכל להתבונן במה שהורשה. ומר אמר שיוכל להגביל שלא להרוס במה שלא הורשה. ויען שתפילה של יחיד עומדת במעלה נמוכה מתפילה של צרכי רבים, ע"כ די לתפילת יחיד ההכנה של רוממות הנפש להשיג ולצייר ולא תבא למדה זו של צורך הגבלה. ובתפלת הרבים ההכרח לשלח המחשבות בדברים יותר נעלים ונשגבים, עד שראוי להשמר עמהם ג"כ מהרוס אל המופלא. ע"כ נאמר בתפילת יחיד לשון תחינה, "ואתחנן אל ד' ", ובתפילת רבים לשון חילה, "ויחל משה את פני ד' אלהיו".

ברכות פרק ה׳ פסקה א׳

ועיקר התפילה היא להקנות היסודות הידועים בשכל, שיהיו קבועים בטבע וקנין נפשי. ע"כ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שתהי' תכונת הנפש נאותה לערך התפילה ומטרתה. ומפני שכפי מדת כל אדם אין טבע הלב בידו להפכו לשעה קלה אל הטוב מטבעו, אמנם בידו להגביר עליו שלטון השכל שיסור הלב למשמעתו בהכרח. וזהו "כובד ראש", הכנת השכל בטהרתו להיות מוכן לעבודת ד' השלמה, ושיהי' חזק בהסכמה לשלוט על הלב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ב׳

רמת ההכנה הנדרשת לתפילה

אע"פ שלפי מדת כל אדם די בכובד ראש, דהיינו שלטון השכל אע"פ שמדות[יו] הטבעיות עוד אינן פונות בעצמן אל הטוב. אבל מדתן של החסידים הראשונים היתה נעלה מזה, הם לא מצאו די לשלמותם בהרמת מעלת השכל והשלטתו, ולהניח את הלב שהוא שורש המדות הטבעיות בטבעו הבהמי. כ"א היו שוהים שעה אחת, לישר ג"כ דרכי טבעם, שהוא לבם, לאביהם שבשמים, שתהי' הנטיה הטבעית ג"כ טהורה לפי השלימות העליונה שהוא נוכח פני ד'. ותחת אשר ציור השכל עושה מעשיו בחפזון וא"צ לו זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוב ולהסכים ג"כ בסקירה אחת, מפני שהוא כח חפשי ואינו מוטבע בחומריות. אבל הלב, שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב. ע"כ לכובד הראש, שהיא מדת כל אדם, לא ניתן זמן, ולמדת חסידים הראשונים שהיא לכוין את הלב היתה דרושה שהי' שעה אחת, כי החומר מתפעל בהדרגה זמנית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ג׳

בהכנה לתפילה יש צד של מרירות נפש, בשל הפער בין חומריותו של האדם לשאיפותיו הרוחניות

הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם, ע"כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתית גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות על ידה והן היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע"כ מר לה. ע"כ מתוך התכונה של כובד ראש באה מדת "והיא מרת נפש". וע"ז פריך דילמא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, ומתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ד׳

מדרגת יראת האדם בתפילה

ציור היראה השכלית לבדה, גם כשאינה מתגברת בלב עד שתפעל במדות הטבעיות, ג"כ מחייבת ההכנעה וההשתחויה לפני אדון כל ית'. ולפי מדה זו ראוי להאמר אשתחוה מיראתך, שהיראה השכלית היא סבה לחייב ההשתחויה. ומתוך שאמר "ביראתך", היינו שהיראה היא פועלת ג"כ ההשתחויה, לא בתור הכרח שכלי לבדו כ"א גם בתור מניע טבעי, והוא רק בהתגבר השכל להניע ג"כ ההרגש הטבעי, שהוא יסוד כובד ראש. וע"ז פריך דילמא שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא, שהי' נעים זמירות ישראל שקבע שלמות ההרגש בזמירותיו, כדי להועיל לכל מי שיתנדב בכל דור לקרבה אל ד' באהבה עזה. אבל עדיין אין אנו יודעים שמעלה זו, שהיא לפי המושכל הראשון נוחה רק לחסידים, שתהי' ג"כ עכ"פ באיזו מדרגה מדת כל אדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ו׳

לא אמר מיראה כ"א "ביראה". להורות על התלבשות ציור היראה בהרגש העבודה שעקרה היא בלב, ככתוב "ולעבדו בכל לבבכם".

ברכות פרק ה׳ פסקה ט׳

פעולת התפילה על כוחות הנפש. ההכנות הנדרשות משום כך לתפילה

התפילה צריכה שתפעול על כחות הנפש להתעסק במושכלות טהורות ועל כחות הגוף להתעסק במעשים טובים. ע"כ צריך לכוין מעמד הכוחות הגופניים והנפשיים באופן שיהיו הגונים וראויים לקבל שלימות מהתפילה כפי תכליתה. ע"כ כדי שלא למנע מהנפש פעולתה, צריך למנע העצבות שמכבידה על כוחות הנפש שלא יתרוממו להשגות טהורות ובהירות, והעצלות מכוחות הגוף שיהי' מוכנים לפעול טוב כפי מה שתעירהו השלימות המתוספת ע"י התפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

ההכנות הנדרשות לתפילה

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: [הא'] ציור המשכת יראת ד' והוא היפך השחוק, כי השחוק ממעט היראה, אפילו יראת הכבוד של השוחק עצמו, כמאמר החכם "מי שרב שחקו מתמעטת יראתו". הב', צריך שיצייר עיקר שלימות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרת כבודה ושלימותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ע"כ צריך שירחיק ממנו לעת התפילה מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה. הג', צריך שיסכים כי ראוי שיהיו הנהגותיו כפי השכל והציור השלם המושלם ביראת ד', שזהו תכלית התפילה. ולזה צריך שימנע מקלות ראש, שיסוד קלות ראש הוא שיתנהג בהנהגה אפילו היפך מושכליו עצמו. הד', צריך שיצייר יקרת ערך הדיבור, ובזה יצטייר בנפשו ערך התפילה שנעשית בכח היתרון של האדם על יתר בע"ח, ולזה צריך שיתרחק מדברים בטלים, שהם מורים זילזול על כח הדיבור, שראוי לשמרו ולכבדו לבלי להשתמש בו כ"א לדברים מכובדים וקדושים. אלא מתוך שמחה של מצוה. המצוה היא יוצאת ג"כ לפועל לחוץ לנפש העושה, אמנם השמחה היא השלימות הפנימית שנפש הישר מרגשת בהיותה משגת שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה, וההשלמה הפנימית היא תכלית לתפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

התפילה היא מרכז יתר שעות היום, שאם שמתפזרים כוחות הנפש בעסקים שונים זמניים ודברים שמאפילים הוד הנפש, הנה בעת התפילה יתקבצו ההרגשות המעולות שמתחזקות ביחוד מהמעשים הטובים. ע"כ ראוי להכין את הנפש במעמד זה שתוכל לקבל ההרגשות הרמות...וכן מצינו בנביאים הראשונים שסיימו את דבריהם בדברי שבח ותנחומים, להורות שראוי שיתגלה המרכז והתכלית בסוף העסק או בכל צד שיהי' ראוי לתן עליו שם מרכז. ע"כ התפילה בהיותה בעצמה הפרי של הזמן, כדברי הכוזרי, ראוי שתתגלה בה תכלית החיים, שהיא שמחה של מצוה, העונג של החיים הפנימיים השלמים.