תפילה

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

מעלת ההגעה מעשרה ראשונים לבית הכנסת

...באשר יסוד הציבור הוא מנין עשרה, א"כ עשרה הראשונים יש להם היתרון שבגללם נקבעת השלמת התפילה בשם עבודת הכלל. ע"כ גם אם מאה באים אחריו הכל מגד[י]לים את הכלל, ע"כ נותנים לו שכר כנגד כלם. וזה יורה כי היתרון שבין מין למין הוא גדול באין ערוך מהבדל היתרון שיש באותו מין עצמו בין המרובה להמועט. כמו שביאר בכוזרי על ערך ההבדל שבין הסוגים, שאין לדמות ערך הצומח להחי, והחי אל המדבר. ע"כ בהיות העשרה ראשונים מביאים את העבודה של התפילה אל מין שלימות הציבורית, כ"א מהם נותנים לו שכר כנגד כולם הבאים אחריהם, שהם מוסיפים שלימות באותו המין עצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ׳

בבקשות גשמיות על האדם לתת מקום לצד הפרטי שלו, ומשם להתעלות בהדרגה לצד הכללי. אבל בבקשות רוחניות ("להשלמתו העליונה") יש להתעלות כבר בהתחלה אל הצד הכללי

התחלת רגש ההודאה באה לאדם מצד תכונה העליונה שבנפשו שמתעורר כבר אל היושר והמעלה של הכרת טובה. ע"כ ראוי שיעלה אל יסוד היושר שהוא ההכרה בטוב הכללי. אמנם הבקשה למה שיחסר לאדם תתעורר בו מצד הכרת החסרון בעצמו, וזה ישריש בו אהבת עצמו במדה הבינונית שהיא דרושה מאד לשכלול הכלל. כי בהפסד לאדם אהבת עצמו גם במדה הדרושה, לא יהי' לו בסיס ע"מ לתלות עליו כל חוקי היושר והצדק היותר עליונים. ע"כ בשאלה ראוי לתן מקום לההרגשה הפרטית לצאת אל הפועל. ואח"כ יתרומם למעלת ההודאה להשתמש בטובו הפרטי לפי השכל היותר נעלה שהוא תכלית הטוב הכללי, שיוצא מהנהגה הטובה שע"פ התורה והמצוה, שהם חקות החיים לכלל המציאות ופרטיה, "הליכות עולם לו" "א"ת הליכות אלא הלכות". ע"כ בשאלה ראוי להבליט הענין הפרטי, לאמר ומברכתך יבורך. אמנם כ"ז הוא בשאלה חומרית, שיסודה שימושי החושים והנלוים עמהם. אמנם בהתרומם האדם לשאלה רוחנית להשלמתו העליונה, אז ראוי לו שישכיל את הערך הכללי האמיתי. ע"כ בד"ת כתיב "הרחב פיך ואמלאהו", וההרחבה היא כוללת ג"כ הרחבת האיכות של המושג שיהי' בתכלית המעלה מצד ערך הכללי שהוא גבוה מערך הפרטי כגבוה שמים מארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ב

אריכות בתפילה

האדם צריך תמיד שירכש לעצמו המדה הנכונה שאף שיכוין דעתו לאיזה ענין נשגב מאד לפי כשרונו ושלימות נפשו בתורה חכמה ויראת ד', מ"מ ישתדל ששום שאיפה לא תזיק לשאיפות אחרות שהם לפי ההשקפה הראשונה כמתנגדות לה, כ"א צריך שיהי' פונה לכל צדדי השלימות. והמטרה היותר גדולה לא תקטין אצלו את הערך של מטרה היותר נמוכה אם אך נצרכת היא עכ"פ לכלל עניני האדם. והנה ראש לכל צרכי האדם המה עניני הרוחניות מעלתו ויחשו אל קרבת אלהים, שהיא תכלית כל החמודות. אבל עם התאמצו להיות קונה דבקות אלהי' ומעמד רוחני נשגב שבאים ע"י האריכות בתפילה כראוי לה, לא יקטנו בעיניו צרכי האדם הגשמיים לענין הטובה הכללית של הנדיבות שצריכה להיות נכנסת בתחום צרכים הגשמיים של כל עני ונקשה, שאף בהיותו מתהלך במעוף שכלו למעלות רמות אלהיות, ידע שישנם אנשים רבים עטופי רעב וסובלים עוני ומחסור, ע"כ בשבילם צריך להיות מנמיך עצמו מרוממות מעלתו האלהית הנקנית ע"י האריכות בתפילה, ולהיות ג"כ מאריך על שולחנו כדי שלא תסתור המשכתו אל הרוחניות אל שפע טובו של הנדיבות הגשמית, כדפירשו: "דלמא אתי עניא ויהיב ליה".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ג

התפילה צריכה להיות מובנת בדעה שלמה, אז תפעל את פעולתה הראויה לה, שבשביל כך היא חקוקה במציאות ע"פ חכמתו ית' העליונה, ואז תביא עמה את התועלת החומרית והרוחנית שיש בה. הצלחת האדם היא שישכיל שכל כוחותיו וכל הדרכים שצריך שיתגלגל בהם בסדרי חייו, מפני מזגו וטבעו הגופני והנפשי, כולם הם ערוכים מיוצר כל בחכמה, וכולם מתאימים להצלחתו הפרטית והכללית, הזמנית והנצחית. ע"כ כאשר יתחמץ לב האדם בקרבו, מעוצר רעה ויגון שפוגע בעולמו מצד מצבו הפרטי, או מצד המצב האנושי הכללי, ומרגש לב טהור ישא תפילה לד', תהי' תוצאות התפלה הטבה גדולה במצב מוסרו וחליפת כח חיים לכל רגשותיו. ואין צריך שיבהלוהו שאלות הפילוסופיא אם אין לפני השם יתעלה שינוי רצון איך תועיל התפילה, כאילו כל תועלת התפלה היא רק להפוך רצון עליון. זאת השאלה באה רק מקוצר דעת להבין, כי כל מערכות לב-כל-נוצר וכל פרטי וכללי הדברים שיביאו את האדם לידי השלמתו, הנה זאת היא מכלל החכמה האלהית שלא יחסר כל בה. ע"כ באשר האדם כשימצא קרבת אלהים לפי רגשותיו הפנימיים, אז תפרח נפשו וכוחותיו המוסריים יתפתחו ע"פ טבעם הנאות, ע"כ כל הדברים הצריכים להזמין את המערכה הפנימית של נפש האדם שתהיה מכוונת להשלמתה הם מכללי סדרי הבריאה. המבין כן לא יבקש בתפילה כ"א תעודת הרגש, שיהיה לבו הישר פועל בו ע"פ טבעו. טבע האדם הישר הוא שתהי' נפשו משתפכת מגעגועים לאלהי ישעו, ובזה תצא התפילה לפעלה ובזה תמצא ג"כ פעולתה. ע"כ צריך שתהיה התפילה מעורכת רק ברגש הלב הבריא והישר, ולא יערב עמה שאלות של חקירות מדעיות, שלפי משפט שכל האדם הקצר והנקצב רק על חוגו הקצר לא ישיג לעולם את מגמתו בענין התפילה, כי לא נוצרה סגולת התפילה בכלל המציאות ובכחות נפש האדם בשביל חידוד הכח השכלי, המתבודד חוץ מרגשותיו, כ"א בעד לבו של אדם ונפשו שצריכה להתהלך עם אלהיה כפי טבעה ותכונתה. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה, אריכות העיון המופשט, להשוות לפי שכלו ההגיוני את אפשרות שינוי רצון האלהים ע"י התפילה, מה שלא ישיג לעולם דבר זה, היא תוחלת ממושכה מחלה לב. רק סגולת טבעו הכשר והבריא הטהור הראוי להיות מתענג על ד' בלב שלם ונפש חפיצה ושוקקה יאבד, ומאומה לא ישיג בעמל הגיונו, ומה בצע לו לאדם בהיותו כולו שכלי, וחסר לב מלא חיים ועז. השם יתברך שהוא אדון כל המעשים לא יצר את האדם רק בשביל שכלו לבדו, כ"א בשביל כל כוחותיו הנפשיים והגופניים, והוא התקין בחכמתו שאין לה קץ ותכלית, שגם הכוחות הרגשיים שהם עיקר חיות לבבו של אדם, יהיו מוצאים בקרבת אלהים ושפך שיחם לפניו, את בית חייהם תענוגם ומשושם ומעוז צורם בעת צרה. ואז כשינצל מהדייקנות הפילוסופית היתירה, שבאה לאדם רק מפני הרצון הנכזב להביא את מערכת כל ההנהגה האלהית רק בפרטיות של אחת מנטיותיו ורעיוני רוחו, שאצלו הוא דבר גדול דהיינו משפט ההגיון לפי ערך השכל המופשט, אבל עצת עליון שכוללת הכל אינה מתעסקת כ"א בחוג הצ ר של השקפת האדם הפילוסופית כי הוא יתברך הוא אלהים חיים ומלך עולם, ונותן חיים לכל בריותיו, חיים גשמיים וחיים הרגשיים יחד עם החיים השכליים. ע"כ רק לפי הרגש הטבעי הקצר והישר שאינו צריך לההצעות ארוכות של חשבונות רבים, בתם לב ונפש תבא התפילה ותתן פריה אשר נועדה לזאת, וכל המאריך ומעיין בא לידי כאב לב. כללו של דבר, האדם צריך לדעת כי ההנהגה הריבונית לא תחסר כל, וצריך שישכיל כי אין צריך ליחש שינוי רצון לאדון כל המעשים, שהכל צפוי לפניו מראש מקדם ע"י פעולת התפלה, כ"א צריך להשכיל שכל השלמת האדם עבודתו ודיעותיו הישרות המה לפי ערכו ותכונתו, וכל המהלך באורח חיים ומשתמש בתפילה ובכל הדיעות האמוניות לפי צד ההשלמה שבהם למעמדו של אדם במדותיו וכשרונו המרומם, הוא מצליח ועושה אותם על זה הצד שכוננם יוצרם. אבל המשתמש בהם לא כפי הערך שראוי להכירם בתור ענינים שצריכים הם לפעול עליו הפעולה המוסרית, כ"א בתור חוקים יבשים איתנים כחקי הכובד של הטבע וכיו"ב, הוא מוציא אותם מתכונתם. ותחת אשר לא ישמשו אצלו תפקידם להיטיב עניני המוסר, כ"א עוד יביאוהו להמון דיעות בלתי נכונות הגוררות אחריהן ג"כ מעשים רעים, ומחזירים אותו אל מצב מוסרי פראי כאילו לא למד צדק, והן מזכירין עונותיו של אדם...והדומה לזה עיון תפלה, כאשר בארנו, מבלי הבן, וצריכה התפלה שתמצא ברגש הלב והמית הנפש ושם מקומה, ולא במשפט שכל הגיוני, שאין עמו חיים טבעיים כחיי האדם החי והמרגיש...אמנם האדם ראוי לו לשפוך שיחו לפני קונו, וכל אשר ירבה להתפלל ודאי תהי' פעולתו נכונה ושכרו אתו, אבל רק ע"י העירו את מדת רגשות לבבו וכוחות נפשו הטבעיים לכל צדדיהן, לפרש היטב את כל מחסוריו הרוחניים והגשמיים "כגמול עלי אמו כגמל עלי נפשי". וכל צדדי החיים המרובים יפרשו לפני השם יתברך החפץ בחיים, ולבקש ממנו ישע ועזר מקודש בלא התעמקות שכלית מופשטת, שאין לה מקום כאן, אז תהי' התפילה רצויה ומכשרת את האדם להמעלה הזאת שבשבילה יסד העליון ית' מדת התפילה בחקי הנפש ומשפטי התורה והמוסר. ואשר בשביל קיום המעלות הללו נוסדו חקי התקבלות התפילות בערכן לפי מעשיו של אדם ולפי הזמן, לך ד' עת רצון. ע"כ יהי' מפיש ברחמי, ושומע תפילה לפניו כל בשר יבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ה

טעם שמסיר אזנו משמוע תורה תפילתו תועבה, משום שבתחלה על האדם לרכוש לעצמו קרבת אלהים מצד בחירת השכל, הבאה בגילוי באהבת התורה, ובלי זה אי אפשר שיבא לתפילה מרגש פנימי חי

לעומת הדברים המאריכין ימיו ושנותיו של אדם, שהם מישרים את כל מכשולי החיים, בהיות האדם שואף לקרבת אלהים במדה נעלה של אריכות בתפלה, ועם זה מוצא מקום ג"כ לצד הנדיבות הגשמית הפשוטה של אריכות השולחן, ועם זה אינו בז לדברים היותר קטנים מסוג אריכות בית הכסא, שהממולא בכל אלה הצדדים מוצא לפניו חייו ישרים ומלאים ענין, ועי"ז מאריכין ימיו ושנותיו שככל שירבו ימיו ימצא יותר ענינים מלאים של תועלת לו ולזולתו, כן ההפך, הבחילה ברוחניות וקרבת אלהים עד למידה שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, שהוא ההיפוך הגמור של המאריך בתפילתו. כי בתחלה ירכש האדם לעצמו קרבת אלהים מצד בחירת השכל הבאה בגילוי באהבת התורה, וכשתתרגל נפשו בדעת אלהים ויקנה קנין קבוע בנפשו את ההתענגות על ד' אז תתגלה ג"כ ברגשותיו, בתור אריכות בתפילה שביארנו, אריכות טבעית ברגש חי ורענן. אבל קצה הניגוד הוא שנותנים לו ס"ת לקרות ואינו קורא, "מסיר אזנו משמע תורה" א"א שיבא לתפילה מרגש פנימי חי, ע"כ "גם תפילתו תועבה".

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ו

על מה ראוי להתפלל

ישנן שלש סבות שמונעות את האדם מן הרחמים: או שיחשוב שהדבר הוא קטן כ"כ ואינו תופס מקום בעולם האנושי עד שאין כדאי לבקש עליו רחמים, וממילא אין לו לפי השקפתו קשר עם התפילה ובקשת הרחמים. ויש אמנם דבר שיהי' חשוב אצל האדם לבקש עליו רחמים, אבל לא ישכיל שהרחמים צריכים לבא בעוד מועד, שיהיו הסבות הולכות בדרך הטובה, ובהיות האדם בלתי משיג יחש הסבות וקשורן זו לזו יחשוב שאין צורך להקדים את הרחמים בתחלת ההתהוות של קישורי הסבות, ויאחר בזה מן המועד, כי אין ראוי להתפלל על מעשה ניסים כ"א על מהלך הקישור של הסבות ע"פ האורח הטבעי שיתהלכו במשרים. וע"ז הוקבע חק התפלה, שהעלי' המוסרית של האדם תשמש בתור אחת מהשלשלאות החקיות של המציאות, ע"כ היא צריכה לבא בעתה הראויה לה. ויש דבר שיחשוב האדם שלא תועיל ע"ז תפילה מפני איזה חק קבוע בהנהגה. ועל כל אלה למדנו שצריכים רחמים למרות המשפט הפשוט. חלום טוב, האדם יחשוב מה הנה החלומות כי אשית עליהם לב להתפלל עליהם שיהיו טובים. אבל משגה הוא, כי מצב החלום פועל הרבה על האדם, השינה היא חלק אחד מחלקי חיי האדם, וכשיהיו חלומותיו טובים הלא יעבר עליו חלק מחייו מלאים נחת וקורת רוח, שלבד חיי שעה הטובים יפעלו ג"כ על מצב הגוף והנפש. שבהיות חלומותיו מלאים פחד ובלהות, יעונה על משכבו ונפשו תחלש וכוחותיו יתמעטו, או אם ימלאו הוללות ותועבה ודאי יפעלו לרעה על מצב נפשו ומוסריותו. ואיך אפשר לאמר שיהי' האדם נעזב אל המקרה במצבו השינתי, בעת אשר אנו רואים שתוצאות רבות לטוב ולרע נכונות לו להיות לו לעזר או לנגדו בכלל מצבו בחיים ממעמד החלומות. וכיון שהם נוטלים מקום בחיים ודאי צריכים הם רחמים, וכדאי להתפלל עליהם, ובודאי הם ג"כ נקשרים יפה אל המצב המוסרי ככל עניני האדם הכלליים והפרטיים. שנה טובה, השנה קשורה במצבה כולה במאורעותיה הראשיים. מצב האוירים, הקציר והבציר החום והקור עם בריאות האדם וכל החי, קשורים הם זה בזה. ע"כ תפול התפילה על כללות השנה, ולא יקח לו האדם ענין פרטי אחד הנוגע לו לפי מצבו הפרטי להתפלל עליו, כי בכלל קשורים הם הענינים מראשית השנה עד אחרית שנה זה בזה. ע"כ ראוי שתהי' התפילה מוקדמת וכללית, לא פרטית ומאוחרת. כי בשעה שכבר נעשו הסבות, המסובבים מהן הם הכרחיים לבא אם לא במעשה ניסים, שלא ע"ז בנויה התפילה בכללותה, כ"א בחזון יקר יוצא מן הכלל. ע"כ יהיו הרחמים רק על כללות של שנה טובה. ומלך טוב, שחופש הבחירה האנושית תגזר אומר שאין אפשרות להועיל כאן רחמים, כי הדבר מסור ברצון המלך ובחירתו, למדנו כאן כי כ"כ מושפע הוא המלך מחזיונות הכלל שמביאים אותו להחלטת הנהגתו, עד שבחירתו החפשית אינה פועלת בו בדרך רשום, כ"א המקרים הכלליים של הנהגת המדינה ומוסר האנשים, ומעמד המוסרי הכללי ומצב השלום בעולם בכללו, כל אלה יפעלו על החלטת המלך וגם על מזגו ותכונתו. ע"כ הוא מושפע ונפעל יותר ממה שהוא פועל בבחירה חפשית וצריך גם הוא רחמים. והרחמים, שמתפשטת תועלתם על החוג היוצא מחפשיות הבחירה ממילא יפעלו על הנהגתו לטובת הכלל והפרטים של בני מלכותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ד

...באשר קרבת אלהים והבטחון והתפילה, מרוממת ומכשרת את נפשו של אדם אל קדושת המעלות וההנהגה השלמה, ע"כ הנני מוכן בכל מקרה שאני מוצא בכללות מעשיך בנפשי ובפרטיהם, להשתמש בהם להגדיל יחש ביני לבין רחמיך המרובים והשגחתך העליונה והחודרת, המגביהי לשבת ומשפילי לראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ה

ראוי לבקש רחמים ולהביא עצמו לידי השתדלות על מצב מוסרי הגון כזה, שתהי' נפשו מוכנת להיות מתפעלת לטובה מרגשותיה עצמה, ולהיות תמיד נפגשת במערכה של טובה ע"י רשמיה מעולם החיצון, ולפעול תמיד בהפעלתה בכוחותיה על אחרים לטובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס׳

תפילה בהתאם לטובת הציבור

ראוי להורות שאין ראוי לאדם לבקש את הטוב לו כ"א כשיהי' ג"כ מתאים לטובת הציבור בכלל. והדבר הזה הוא ראוי להיות כ"כ נקבע באדם עד שאפילו בעולמו היותר פנימי, כהרהורי לבבו וחלומותיו, לא תזוז טובת הכלל והסכמתם מנגד עיניו, ואז לבד מה שהוא מתאים יותר אל הצדק, בטוח הוא יותר ג"כ בקבלת תפילתו. ע"כ יראה שיהי' מסיים בהדי כהני דעני ציבורא אמן, להורות שבקשותיו הפרטיות פונות הנה אל תכלית ואופן כזה, שכל הציבור יחד נכונים המה להסכים לזה, מפני שלא יבקש לעולם להיות מתמלא מחורבנן של הציבור, ולבקש להפיק חפצו הפרטי כ"א בדבר שהוא מסכים ג"כ אל טובת הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

...ההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

...באשר יסוד התפילה והדברים המביאים את האדם בטבעו לידי רגש של תפילה, הם לוקחים חלק גדול בהשגחה של טובת ההטבה הנפשית האנושית, א"כ גם זאת ההערה שמאן דרחים לי לבעי עלי רחמי היא אחת מכונות של ההשגחה העליונה במקרה החולי. ואולי צריכים המה האוהבים לזאת התכונה של אותו החלק של מורך הלב והשתפכות הנפש הבאה להם דוקא באותו הערך של יחוסם אל אהבתם אלי בחולי זה וכיו"ב, א"כ יוכל היות שבהתעסק התכלית באחת מכונותיו לענין ההטבה הרוחנית של אוהבים אלה, כבר יהי' מיועד החולי להיות סר, בפרט כדי להרשים את ערך תפילתם ביתר שאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ט

וזה הוא אחד מערכי החסידות היותר רמים, שכתב ג"כ החסיד בחוה"ל שלא ירצה כ"א את הרצוי ע"פ ההשגחה העליונה. ואמר חסיד אחד: מעולם לא הייתי בענין והתאויתי לזולתו, ואחד מהחסידים אמר, כי לולא המצוה שיש בתפילה לא הי' מבקש על צרכיו כלל, להורות איך לבבו חפץ רק את הנרצה ע"פ השגחת השם ית' העליונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ז

השיראי הם פרי התולעת שאין כחה אלא בפיה, והם היו הסבה לענשו ומפלתו הבאה ע"י כח דבורו של רבא. "תולעת יעקב", למה נמשלו ישראל לתולעת, לומר לך מה תולעת הזאת אין כחה אלא בפיה, כך ישראל אין כחן אלא בתפילה, וכן כח החכם הוא בפיו המקודש להורות דרכי חיים, ע"כ דבריהם כגחלי אש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ד

התפילה צריכה להיות קשורה לתיקון מעשי. תפילה על ההטבה המוסרית של עם ישראל דווקא ולא של אומות העולם. משמעות תפילת "עלינו לשבח"

התפילה צריכה לעולם שיהיו ממנה תוצאות למעשים טובים בפועל, וביותר כשהיא מתיחסת לדברים רוחניים ומגמות נעלות שיסודתן בקודש. ע"כ כאשר לההשתדלות להשיב לבן של פושעי ישראל לאביהן שבשמים יש יחש גדול אל המוסר הפרטי של כל אדם מישראל, ע"כ ראוי שתהי' התפילה מסמנת אותה התשוקה שבקרב כל איש ישראל לראות את כל פושעי עמנו שהם שבים באמונה לאל אלהי ישראל. אמנם ערך ההטבה המוסרית של אוה"ע עובדי ע"ז, אם שסוף כל סוף הלא כל תקותינו היא שיכירו וידעו כל באי עולם את כבוד ד', אבל אין אנו חייבים כלל להתעסק בזה מצדנו. עלינו מוטלת החובה רק להגדיל את התורה והיראה בקרב עמנו, ותיקון העולם במלכות ד' יש בזה מכבשי דרחמנא, אשר לו נתכנו עלילות, איך להביא את האורה לעולם בעת קץ החושך. א"כ אין יחש לאותה התעודה למשאת נפשינו בתפלה חיובית קבועה על כל מקרה של ראיית ע"ז שנעקרה. ואם שיש לזאת התקוה הבטוחה רמזים שונים בתפילת "עלינו", שנאמרת בר"ה בחובה, ובהוספה לברכות דר"ה ויוה"כ, ובמלכיות, היא באה לפרקים להציב לנו ערך לתקותינו הכללית. אבל הברכות המקריות יש להן יחש ג"כ לא לבד אל המוסר הצפוי מרחוק כ"א גם אל המוסר המעשי. ע"כ יוכל הדבר לבא לידי טעות של יחש חיובנו אודות הרחבת דעת אלהים של כל העמים. ע"כ יותר טוב לדעת ת"ק שלא יזכר דבר זה בברכה המקרית, שתוכל חובתה להיות מקרה מתמיד. רשב"א אמנם ס"ל, שאף אם אמת הדבר שאין לנו חובת ומצות השתדלות ביחש לשאר עמים בשרשי האמונה ודעת ד', אבל דבר זה הוא ברור, שכל שתמהר ישועתנו לבא, וקרן ישראל יתרומם, ועבודת ד' תתעודד בקרבינו במעלה רוממה, יותר עלול הדבר שכל באי עולם יכירו על ידינו את הדר כבוד מלכותו ית'. והדבר הוא מוכרח באשר הדרך האחת הכבושה לדעת את ד' בכל העולם היא דוקא ע"י ישראל, א"כ המשאת נפש של תיקון העולם הכללי, תעורר אותנו למהר לבא אנו אל השלמתנו, מפני שעתידין להתגייר. הגירות היא הוראה של קבלת מלכות שמים באמצעות ישראל וע"י השפעתם, והראיה איתנה מאד "כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד". האחדות הזאת במושגי עבודת ד', שהיא נחוצה גם היא מאד, לטובה האנושית הכללית ברוחניות וגשמיות, א"א שתבא כ"א שתלקח ממקור ישראל, שיהי' המקור אחד בעולם ומתפלג לארחות רבות כפי השגת ותכונת כל עם ועם ויכלתו לקבל מאורה של תורת ישראל. אבל אם הי' אפשר שדעת ד' תבא אצל העמים באחרית הימים ע"י מושגים שכליים בפרטים של כל עם ואח"כ בכללם, א"א כלל שתהי' השפה ברורה לכל העמים והעבודה שכם אחד, כי כפי המקורות, התכונות וההשקפות השונים, הכרח הוא להמצא מקום של חילוף גדול במושגים, בפרט הרוחניים. וכיון שאורן של ישראל יהי' מאיר לעולם כולו, עלינו לשתף הדבר בתפילה תמידית שתעוררנו לשפר מעשינו למען תהי' התכלית מושגת על ידינו באופן היותר מוקדם, ויש לזה יחש עם ההשפעה הפנימית בתוך כרם בית ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

טעם שמסיר אזנו משמוע תורה תפילתו תועבה, כשעוצמת הרגש בתפילה אינה במידה מאוזנת ומודרכת על פי תורה

יחש דעת אלהים מצד הרגש הפנימי זהו מכוון עם יתר דברים רבים עקריים וגדולים, בדברי חכמים בשם שכינה. שכינה במערב אמרו חז"ל, ע"כ יש לדעת, קצת, יחש לצד מערב אל התפילה. הרגש הפנימי יתגבר באדם ע"פ טבעו, בהתבודדו בעולמו הפרטי, הפנימי, בחדרי נפשו, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי", "נפשי אויתיך בלילה", ע"כ במערב, מקום הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול המונה של רומי וכחרש המנסר בארזים, יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח. הרגש אמנם יוקח למעטה לאור החכמה והדעת, אבל צריך שלא יהי' נוטה אל הקיצוניות, שלא יהיו העננים סלקן בקרן מערבית, הקצה של המערב, כ"א במדה משוערת ע"פ השכל, ו"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה".

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ד

ההסתכלות במעשי הטבע כפי שהם, מבלעדי השינויים שחוללו בהם ידי האדם לשכללם, תועיל למלאות את הלב רגשי קודש ואהבת ד'. אמנם למעלה מהרגשות הכלליים יש הדעת, שהיא מלמדת אור תורה לעשות את הצדק והטוב. ערך הרגש אל הדעת הוא ערך התפילה אל התורה, שהראשונה חיי שעה בעוד שהאחרונה היא חיי עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ו

ראוי לאדם שלא יחליף הרגש בשכל, כ"א כל אחד מאלה צריך לפעול ע"פ תכונתו. תכונת הרגש, צריך להיות אדם חי ומתרגש כפי השעה שההתרגשות באה, אלא שצריך שיפעול עליו הרגש לטובה, להטבת הלב ולקרבת אלהים, שהיא הטובה היותר עליונה, אבל לא להרגש להתעסק בחשבונות רחוקים, כי אין לו כ"א מקומו ושעתו. ואם יבא האדם להתעמר ברגשו ולנהוג בו מנהג השכל בחשבונות רבים, יאבד חלק גדול מאושר חייו הרוחני והחומרי. ע"כ באשר מקורן של הברכות הוא הרגש הזך והטהור, צריך לכוין הדברים לשעתם מבלי הבט אל הנולד והעתיד, שדבר זה מסור לכח החכמה, שהיא צריכה להיות אצל האדם ע"פ דרכה, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ז

שכל ורגש בתפילה. מטרת התפילה. נחיצותה לאדם. תפילה על העבר ותפילה על שינוי הטבע

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם. ותכלית התפילה ופעולתה הלא נועדה להיות מסייעת להשלמת האדם ושכלול רוחו, ע"כ מראש מקדם הוכנו ע"פ חכמה העליונה, הנותנת כל דבר בעתו, גם אלו המקרים שבאים במצבו של אדם, שבהם יתעורר אל התפילה. ואותה ההתרוממות המוסרית שיקנה ע"י התפילה תתאים אל התכלית הכללית שע"פ זה האופן יהי' נכון אותו החפץ הפרטי להועיל לפי האופן הרצוי. ע"כ תיקר ערך התפילה כשתהי' נשלמת ע"פ שני תנאים: האחד, שתהי' מכוונת לפי מנהג העולם התדירי, שאז תכיר התפילה מקומה ג"כ בתור אחת מהשלשלאות המאחדות את המציאות כולה ע"פ הסדר הנעלה של החכמה האלהית. והשני, שתהי' מתאמת אל ההגיון והשכל הבריא, אז תוציא אל הפועל את הכשרון הפנימי בנפש, ותכוון ג"כ לפעמים אל המטרה של הבקשה הפרטית. ע"כ בהחסר התנאי הראשון, כשיבקש דבר שאינו לפי מנהגו של עולם התדירי בחיי שעה, אין לזה יחש אל תעודת התפילה, שהיא צריכה להיות קרובה תמיד אל האדם, לעודד רוחו ולהעמידו בקרן אורה של קרבת אלקים, או שאין בה יחש אל ההגיון והשכל הישר. כעין שתי אלה השנויות, הבקשה אל השתנות העיבור היוצא ממנהגו של עולם, והבקשה על עבר מוחלט שאין לו מקום בהגיון, לא די שאינן ראויות להעשות, אלא שאינן בנויות ע"פ כחות הנפש להיות מושגת על ידן אותה המעלה הנפשית שהתפילה פועלת על האדם, שהיא באה דוקא כשמתנהגים עמה ע"פ מדתה. ע"כ נקראות תפילת שוא, להורות שלילת כל תועלת, לא לבד הפרטית המבוקשת כ"א גם הכללית הרוחנית, שהיא הסבה החזקה במציאות התפילה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ע

שורש התפילה

בהתחלת ההתרקמות פועלים הרבה הרעיון והציור על ניתוח האברים וכחות הנפש. ע"כ גם התפילה היא קרובה להיות הפועל היותר מועיל מאחר שיש ע"ז מבוא טבעי, שבכלל שורש התפילה הוא , ע"פ עצה עמוקה של החכמה העליונה, בהפעלת הרעיון על המציאות, שמחוברים לזה תנאים גדולים בארחות הצדק ודרכי המוסר והעבודה של המתפלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ז

רגשות הלב יוצאים בהשתפכות הנפש בתפילה. אמנם יחש ההתרגשות ושינויי ההתפעלות אינם ערך מכוון לדעת הטהורה בהשגת האלהות, אלא שבהיות האדם מיישר דרכיו והולך וגדול בדרכי השכל והשגת האמת בדרכי ד', ממילא יתמלא לבבו ברגשי קודש. ואותן הה(ת)רגשות שהן מתלבשות בתיבות ומאמרים של תפילה, יש להן ערך גדול, לא מצד עצמן כ"א מצד מאור השכל ותמימות הדרכים המעשיים וטהרת המידות, שהם גורמים שיהי' הלב מוכן להתרגש באופן כזה מדעת האלהים והעסק בתפלה ותשבחות. ע"כ צריך שיהי' קבוע הדבר בלבו של אדם, שעיקר גדולת התפילה וההתרגשות הטהורה והנשאה ברשפי אש קודש של אהבת ד', היא יקרה מפני שהדבר המוליד אותה הוא הדעת הטהורה והצדק האמיתי, אבל לא זה הוא סוף ההשלמה. וזהו דבר ידוע כי מה שהוא השלמה עיקרית ותכליתית צריך לעולם להרבות בו, ומה שהוא תולדה ואות על גדולה עליונה די שתהי' נזכרת כפי מדתה, אבל ההרחבה היתירה משבשת את הדעת בתכונתה, שתחת היקר הגדול שנרחש לה ע"י תולדתה והסבות הקדושות הגורמות אותה, ידון האדם שהיא בעצמותה תכליתית, ויפנה לבבו משלימות הדעת ותיקון כל דרכי היושר והרחבת התורה, לעסוק רק בהגדלת התרגשות והתפעלות הלב, וזה הוא דבר שלא יצדק לא מצד התורה ולא מצד השכל. ע"כ יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקב"ה, ויכיר כי הדיעות הרמות שהם עקריות בדעת אלהים מעטות הנה שיוכלו להתלבש במבטאו של אדם, וביחוד ברגשי התפעלות שלו. כי האלהים בשמים, וההשגה הנעלה יקרה מאד מהשיגה ומלבטאה בשפתים. ואתה על הארץ, וכל מבטא שלך הוא לפי ערכך השפל, שהוא יקר מפני הסבות של המחשבות העליונות שמוכרחות להתמלאות בשכל, והמדות היקרות שצריכה להיות הנפש מעוטרת בהן, קודם שיבא האדם לידי רגשי לב קדושים ומאירים באש קודש. ע"כ יהיו דבריך מעטים, להעירך שצריך אתה לשוב מתוך אותם הדיבורים שיסודם ברגשי הלב, לתורה ולתעודה של שפיטה שכלית זכה, שהוא היסוד הגדול של דעת ד', המביא לידי אהבתו ויראתו ולידי קדושת המעשים כולם אל הפרט והכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ח

לפעמים יזדמן איש גדול בעמיו נפרד מעט מהימנות בעניני מנהגי כלל העדה, מפני שכונתו לשם שמים, וברר לו דרך ופתח אחר לבא לאותה המעלה והקדושה עצמה שכל הציבור מבקשים אותה. הוא למשל א"א לו להתפלל עם הציבור מפני שתפילתו היא ארוכה ביותר, או שתורתו אומנותו, וכיו"ב דרכים גדולים, כיון שכבר בירר לעצמו דרך מפולש לא נוכל למנות דבר זה בכלל פרישה מהציבור, המזקת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ה

הסבלנות ושפלות הנפש הרעה והפחותה, הם שתי קצוות מתאחזות זו בזו אע"פ שהם סותרות זא"ז. הסבלנות היא מדה טובה ילידת הביטחון בד', אמנם לא יאתה להיות תוצאות הסבלנות שפלות ידים וחפץ שוה להשאר בכל רע ולא להשתדל להנצל ממנו, כי זו רעה חולה. ההתנגדות הטבעית שנתן ד' לאדם, להתאפק בכל עז לצאת ממצב רע מכל חלי רוחני וגשמי ומכל מחסור שיהיה, הוא אחד מהאמצעיים שעל ידם יבא האדם לצאת מצרתו. ומי זה יהי' החס על הסכל אשר לא יחוש לעצמו. ע"כ קבלה דייסורי הוא רק שקל הקודש המכוון בב' אלה, שתיקותא בתור סבלנות והצדקת משפט ד', והאמונה והידיעה שהרע העובר הוא יהי' לטובה. ועם זה מבעי רחמי, להראות בפועל את חשקו לצאת ממצבו הרע, וכי הוא רוצה לראות חיים טובים. שבהמלא אלה השנים בכל תנאיהם, ייטב לבו, ולא תפול רוחו מסבל יסוריו, ורוחו תחפש במנוחה לצאת מתוך ההפכה, והתכלית המוסרי של הייסורין יפעל עליו במדה הרצויה, עד אשר יהי' ראוי בזה להיות מרוחם מן השמים, בהזדמנות הסבות הראויות לסילוק הייסורין.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ד

ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

האמונה והקבלה למה שנאמר מפי גדולי עולם הוא עמוד האורה המאיר כל מחשכים, מפני שאי אפשר לכל אדם להשיג בדעת עצמו את האמת הפנימית, ובפרט בענינים העומדים ברומו של עולם בעיקרי תורה ואמונה, ע"כ גדולה היא עניית אמן, המורה על ההסכמה והקבלה באמונה, לדעת הברכה שתקנוה אבות העולם אנשי כנה"ג ויתר גדולי מאורי העולם. אמנם צורך האמונה, מצד חסרון השכל להגיע אל הידיעות הצחות בבירור עצמי, הוא רק בחק הפרטי. היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהן הושתתו הברכות והתפילות. ע"כ עליו לקבלן באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו". והדבר הוא פשוט, אימתי הדברים האמתיים של דעת ד' והשגחתו ויתר הענינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה? רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחיד[י]ותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא יהיו ניכרים לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל, המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתנו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש, מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות, וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם, ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה, שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", ע"כ אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה? שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר [ו]העתיד, בצירוף ההוה, "מן העולם ועד העולם". ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית, "ברוך ד' אלהי ישראל". כל ברכה היא רק חלק אחד אחוז מהשקפה מוסרית, המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו, בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין, ע"כ נגד הכלל נאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה". המושג הכללי של ההשקפה המקפת מראש ועד סוף ממלא את הנפש החושבת אורה, אורה עליונה כללית שאין כח בשפה לספרה, "לך דומיה תהילה", "מרומם על כל ברכה ותהילה". ובמה איפוא נוכל להוציא בפה את אותה הרוממות מעל כל ברכה ותהילה לערך השגתנו? באמרנו שאנו לוקחים את כלל הכרתנו, לא מזמן ותקופה אחת מוגבלת ומצומצמת, כ"א מן העולם ועד העולם, "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם עד העולם".