תקופה

הקדמת עין איה עמוד י״ח

הרגלי קריאת הספרים בתקופה החדשה. חשיבות כתיבת ספרים קלים לקריאה שמושכים את הלב ליראת שמים ומידות טובות, כתחליף לספרים שמקלקלים את הדור

הנה אנחנו רואים שקריאת ספרים הולכת וכובשת לה מקום נכבד בדור, המון רב מהעוסקים בתורה חפצים לקנות ידיעות, לבד מהידיעות הנקנות ע"י עמל ויגיעה, של חזרת הלימוד, השינון וההוצאה בפה בביטוי שפתים, גם ע"י העיון והקריאה הקלה. באמת מעת שהתרבו הספרים תלך התשוקה של עיון בספרים הלך וגדול, ולא נוכל להתאונן שהיא מביאה רעה למצב התורה. רבים המה בנו צעירים בעלי כשרון, שהרבו לקרות בספרים במקצע ההלכה, לא בדרך לימוד והגיון פה לבד כ"א גם בהסתכלות והבטה, והעשירו את ידיעותיהם בזה באופן הגון. אמנם עם ההבטה וקריאת ההסתכלות, ישתמש חלק גדול מצעירינו ביחוד, לקרא ג"כ בספרים העוסקים בענינים שהם חוץ מחלק לימוד ההלכה, הקריאה הזאת, שהיא ממשכת את הלב מפני שאין צריך עמה יגיעה והכנה גדולה קודמת, הולכת ומתפשטת. וכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא (עמ' יט - ) בצדק, אין מתעורר לשא דגל בשם ד', לחבר ספרים שיהיו אליהם נמשכים הלבבות, שיהיו ערוכים בדעת תורה ויראת ד', ועי"ז הולך הדור הלך והתקלקל.

הקדמת עין איה עמוד כ״א

השימוש בחכמות הזמן להבנת התורה וגבולותיו

וגדול ונפלא הוא מאד דרש חז"ל באגדה, הובא ברד"ק ע"פ "למרבה המשרה", כי לעומת מ"ם סתומה שבאמצע תיבה של "למרבה המשרה", נמצא מ"ם פתוחה בסוף התיבה של "בחומת ירושלים אשר המפורצים" בעזרא, לדרש שהם מכוונים אלה כנגד אלה. כשיסתמו פרצות שערי ירושלים תפתח המשרה הסתומה של כסא דוד. הדברים רומזים ג"כ שרק בהיפוך הסדר, של סתימת מאמר-הפתוח ופתיחת ופריצת מאמר-הסתום, ימצא המעמד המקולקל של כלל האומה, היושבת בחושך עד אשר יהי' ד' לאור לה, בפרטי האומה, כ"ז שלא תקבע יפה הדעה, שעם כל הרחבתו של המאמר-הפתוח, שעם כל ההסתכלות וזיכוך הדיעות, אף אם יגיעו לקצה ההשלמה בחכמה בתבונה ודעת, אפילו אם ילוה לזה ג"כ המון רב של מדעים וחכמות זמניות, וגם על ידם יפתחו שערים במאמר-הפתוח, עכ"ז המאמר-הסתום יהיה תמיד בסוף תיבה. "סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל.

הקדמת עין איה עמוד כ״ה

והנני שולח בזה את דברי הדלים נגדה נא לכל עם ד', ואקוה שספרי זה והספרים שהנני מצפה לחסדי השם יתברך שיעזרני לכתב להרחיב ולשכלל במקצע האגדה והרחבת דברי חז"ל, יהיה למעין ומקור מים חיים לאנשי לב יראי ד' וחרדים אל דברו, לעורר רוחם להרחיב דבריהם גם המה במועצות ודעת באלה הענינים שהשעה צריכה להם מאד.

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ז

קרא כאן הלוחות לוחות אבן, לדעתי בכוונה מדוייקת, וכן בעוד איזה מקומות. וכבר העיר ע"ז יפה הגאון רי"צ מעקלענבורג ז"ל בסידור עיון תפילה שלו בתפילת שחרית לשבת, ובביאור הכתב והקבלה. ולדעתי הנה, האבן היא החומר שעליו הי' חרות מכתב אלקים. והנה המשנים את התורה ברשעת דעותיהם יאמרו, כי צריך לשמור רק את רוח התורה וכוונתה בכללה, אך המעשים, הוא חומר התורה, הם משנים לפי רוח הזמן. כדי להוציא מדעות נכזבות כאלה, נתן הקב"ה את עשרת הדברות, שהם אות הברית על כל התורה כולה, בחומר אבן, חומר קשה שאין שום שינוי יכול לשלוט בו, כדחז"ל: של סנפירינון היו, שאפי' פטיש יפוצץ על ידם, להורות שאפי' החומר של התוה"ק אין שום שינוי יכול לפול בו ח"ו. וכל המעשים שאנו מצווים מפי השי"ת בעשיית המצות, הם חק עולם דבר צוה לדור ודור....

ברכות פרק א׳ פסקה ע׳

הדרכת חז"ל מול הדרכת חכמי הפדגוגיה המודרנית

כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם, והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב

אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אבל טובת מין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהיים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים. גם עצם מציאות הרשעים ורעותיהם שהם לצור מכשול לפי המחזה החיצוני, אבל למבין לעמקן של כל עלילות המציאות ומסיבותיהן, הוא יכיר איך סוף כל סוף הרע הגדול בעצמו יסבב תכלית של טוב ושלמות, עד שיש להתפלא על חסד עליון וחכמתו הצפונה בזה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת...ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

יסוד המוסר האנושי תלוי רק במה שיהיו הדברים הנשואים על שפתיו לשבח, קרובים אל לבו ולמעשי ידיו, באופן שהתלמוד יביא לידי מעשה. אבל ההשחתה גדולה מאד, אם יתיר האדם לנפשו לדבר גבוהות בארחות המוסר והצדק ולבו רחק מהם, וזה נוטל כל יסוד התעודה והטוב. וכמה נגוע הוא דורינו זה בהרחבת פה ולשון על הטוב והחסד ונועמם, ובאמת רחוקים המה מכליותיהם ומפעולותיהם...ובאמת כפי מצב האדם המוסרי גם לעת כזאת ושרירות לבו, ובפרט שע"פ הרוב המתגברים לעשות חיל הם פחותי המדות והמוסר, ובנ"א דלי הכשרון נדחים על כרחם לעבוד את העבודות המפרכות את הגוף, הכבדות ביותר והבזויות, שאי אפשר למין האנושי להתקיים מבלעדי העבודות הללו... הנה (להמדרגה הפחותה מהאדם) [למדריגת האדם הפחותה] הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם [שהם] (ש)משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם...אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ד

והנה המטה את ת"ח לכף חובה לא ישאר לו מעמד מוסרי, ועוד יהיו דבריהם הקדושים לו לרועץ, כי פושעים יכשלו בם. וכאשר בכל דור אפשר שמזדמנות סיבות פורעות מצב המוסר והיראה, מצד מצב הזמן ותאוותיו, ובזה כל בנ"א עלולים להכשל. אבל מי שהרגיל עצמו לדון ת"ח לכף חובה, הוא ילך מדחי אל דחי, לעבור בשאט נפש על דברי תורה אשר רק מפי חז"ל אנו חיים בהם גם בלא הסתערות כח תאוה. ע"כ גם בשעה ששלום על ישראל, וכל הדור המה יראי ד' וחושבי שמו, הוא יוליכהו ד' את פועלי האון. ועי' מו"נ בספי"ד לשלישי מזה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

תאוות וגלי הזמן

אלו השלש לשונות, עמידה, שיחה, פגיעה, מכוונות הנה נגד שלשה ענינים חלוקים שבאים מתועלת התפילה בעבודת ד' יתברך. הנה התחלת פעולת התפילה היא שכל יסודי היראה והמוסר שקנה האדם בנפשו, שהם עלולים להשתכח מן הלב מפני סערת יצר לב האדם ותאות הזמן, התפילה תשריש את כל הענינים הקדושים והציורים הנעלים יפה בלב, באופן שיהי' להם מעמד חזק שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה השלמה. וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין האדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים, להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהי' לו עמידה נכונה וקיימת שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל לעמוד בנסיונות של הכוחות המתנגדים. לזאת תערך התפילה לתכלית זו בשם "עמידה", על אודות פעולתה, והוכשר לזה ביותר אברהם אבינו ע"ה שהי' ראש המאמינים, והעומד בעשרה נסיונות נפלאים, אשר [נלחם] עם כל המתנגדים אל הדרך העולה לראות אור ד', שהסתערו להפיצו ולהדיחו (נלחם), ומצא מעמד נכון וקיים לעד. שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים....

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

והמשלים מכוונים מאד, כי ההנהגה המדינית צריכה בקיאות והרגל גדול לפי הזמנים ואין תועלת בזה כ"כ בהנהגת אבותיו, כי הזמנים ועניני המדינות משתנים. ע"כ אמר רק מאן דלביש מדא שרגיל בעניני מדינות ושררות ראוי שלא יפריעוהו ויתנו הנשיאות המדינית לאינו מורגל וחסרות לו ידיעות נסיוניות. ונגד הנהגת התורה, שראוי שיקבל העם דברי תורה והוראות ותקנות ב"ד, בתור תורה חתומה מבלי לחקור בטעמים, וכד מתקני מלתא במערבא לא מגלו טעמא כו', נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

אהבת התורה מול אהבת הבלי הזמן

בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: ...ועל המצב השלישי, שההשתקעות מביאה ג"כ למצב התרגשות טבעי לפעמים, לפי הסתערות הכח המדמה ומתעורר, ע"ז נאמר אני רץ לפעמים מתוך חשק התורה באהבתה ישגה, ולפעמים מרוב חמדת לבבו, לא יתישב כלל בשכלו כי יתגברו עליו רגשותיו הרוחניים. כההיא דרבא דיתיב ועסיק בשמעתא והוי יתיב אצבעתי' דידי' תותי' כרעי' וקא מבעבעין דמא, וע"ז קרי לי' הצדוקי, עמא פזיזא, והוא התפאר בזה בצדק כי כל מה שנוסיף ריצה ויתגבר רגש הנפש, אנו רצים לחיי העוה"ב, כי כיון שכבר אנו בטוחים שהננו עומדים בדרך החיים, א"צ לבא חשבון על כל רגש פרטי, כי ההרגשים העזים המה שלימות נשגבה מאד אחרי שכבר נוכח ד' דרכינו. והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

תועלתה הרוחנית של התנהגות נימוסית בהתאם לתקופה

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם. הנה בהנהגה זו הטובה יש הנהגה נימוסית המביאה טובה רבה לאדם ולחברה בדרכי חיי הזמן, וגם היא מביאה להוקיר ערך נפש האדם ברב ערך, ויכיר שהיתרון לה על כל בע"ח הוא בשכל ובתוצאותיו, שהוא ההדרכה הטובה ללכת בדרך ד' שיזכה האדם אם יוליך שכלו במשרים. נמצא שהדרכה נימוסית המתאמת אל חיי הזמן תנהלהו ג"כ להכיר יתרון חיי הנפש הנצחיים...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

החלטותיהם של חזקיהו המלך ורבן יוחנן בן זכאי בהתאם למצב דורם. המצב הרוחני בדורו של אחז

כאשר יש אדם שהוא מנהיג הכלל ושואף רק אל השלימות הרוחנית, לפעמים לא ישים אל לב לחסרונות הגשמיים שבמצב האומה, והוא חסרון נמרץ, כי המצב הגשמי ממנו תוצאות להמצב הרוחני. אמנם כ"ז הוא אם המנהיג מזלזל בשלימות הגשמיות מפני שעבור השתקעו ברוחניות נעלם ממנו ערכם והוא אות על קוצר הנפש, שהנפש הגדולה ראוי שעם כל רוממות ערכה תשפיל לראות ולדקדק ג"כ בכל הדברים הקטנים, שמהם תוצאות לדברים גדולים. אבל אם רואה שמהלך השלימות מחייב כעת לותר על הדברים הגשמיים מפני תכלית נכבדת, ודאי שראוי ללכת בדרכו ולהוקיר הדרכתו עד מאד. והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה. והנה מתוה"ק למדנו ערך זה השלימות, שעם כל רוממות הדרכתה של תורה בענינים הנעלים, חסה על ממונם של ישראל והקפידה גם על פכים קטנים, כדדרשי' במתני' דנגעים מ"וצוה הכהן ופינו את הבית". וכן יעקב אבינו ע"ה עם עוצם השגתו וטרדתו באהבת אלהים נשתייר בשביל פכים קטנים. ללמדך, שיודעים הם השלימים הללו ערך כל דבר קטן לפי ערכו, ואם הם מתרצים לותר על דברים גשמיים קלי ערך, ומכש"כ יקרי ערך, ראוי להשכיל כמה טובה עודפת קנו בתמורתם. ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי' .

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו. ובהשע האדם עיניו מהמציאות ואת פועל ד' לא יביט, יועמו רגשי לבבו הטהורים במשך הזמנים ושטפי הדורות. ע"כ היתה גדולה הקפידא על אותם שהי' נאמר עליהם "ואת פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר על התמידיות ההשגה ואור השכל מהשקפת המציאות, "יום ליום יביע אומר וגו' " .

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״א

מפני שחטא העגל פעל קלקולו לא רק לשעתו כ"א עשה רושם גדול גם לדורות הבאים, ע"כ לא יספיק לזה אם תאחז ההנהגה האלהית במדת הרחמים לשעה לפי זמן התפילה, כ"א הי' צריך שתחול מדת הרחמים עליהם בדרך קבע שתהי' קביעות ההנהגה עמהם לא לפי מדתם הגבוהה שהיו ראויים אליה אם לא חטאו, כ"א במדת רחמים תמידיים שתחול עליהם בהתמדה גם לזמנים ודורות הבאים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

היופי הוא הסדר המתוקן והמורה ביותר על כונת מכוין במעשה. כי אפשר לפי הציור המדומה שתזדמן תועלת מושג מדבר במקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמן דבר לוקח את הלב ביפיו ויהי' בלא הערכת מערכה בכונה, שמשפט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל. ע"כ ראשית ההתבוננות במעשה ד' היא מצד חוקי היופי השולטים בכל המציאות הרוחנית והגשמית, העצמית והמקרית. וחק הזה הוא שולט גם בסדרי הזמנים, עד שבהסתכלות כוללת נבין סדרי המאורעות כולם גם אותם שלא נרגיש בהם כל יופי, איך הם משלימים להיופי הכללי והסידור המתוקן. ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי...וכמו כן ההשלמות הדורשות זמן, כ"א מהנה בשעה שהזמן דורש לתן כוחות רבים על איזו חכמה ומלאכה היא נתונה לחן בעיני העוסקים בה, אע"פ שיש בה דרכים שאינם ראויים לכבוש לבבות, והכל מפני שיד ד' עשתה זאת שהכל יהי' יפה בעתו. ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

סדר בניית עם ישראל מדור המדבר עד דור אחרית הימים

...קודם לכל תקן משה [את ברכת] "הזן" בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החומרי הפרטי. אמנם, בהיות דור המדבר ההכנה לכל המסיבות האדירות, שנולדו ושעתידין להולד בעולם ע"י ישראל, ע"כ אם שעל פי הסדר ראוי שתהי' המטרה הראשונה הקיום הגופני הפרטי, שמבלעדו אין חומר במה לבנות צורות וכללים, אבל כבר היו בתוכו כלולות כל ההכנות היותר נשגבות, כי דרך ההנהגה הניסית והמון האמתיות שנתגלו על ידה, הם האירו הדרך לכל התוצאות העתידות. ע"כ הי' המן מתגבר עד שיהיו רואין אותו ויודעין ממנו מלכי מזרח ומערב, שקיום האומה לבדה מבלי האמצעים לקיומה בטבע הפשוט היתה ההכנה לישר לב עמים רבים לדעת את ד', מ"מ כחק הסדר, הערך הגלוי בזה הוא הקיום הגופני הפרטי. ואח"כ עלינו מזה שנכנסנו לארץ, ובאנו אל מצב דאגה של הקיום הכללי הגופני. ע"כ תיקן יהושע ברכת הארץ כשנכנסו לארץ, שבאנו אל המדרגה השני' ממעלת ההתקדמות הדרושה לנו. אח"כ דוד ושלמה תקנו "בונה ירושלים", שכבר בא הזמן ליסד מרכז רוחני כללי לכלל האומה. אמנם בזה תיקן דוד "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", היינו הדאגה הרוחנית עבור ישראל עצמם, במה שכל ישראל יתאגדו ע"י ירושלים לעם אחד בצורתם הרוחנית, ובזה נשלמה המטרה הרוחנית הלאומית הפרטית. ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש", להעיר ג"כ על המטרה העליונה (של) הרוחנית הכללית, כמו שאמר ביסוד הבית "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אין עוד". ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, [ואל] (ו)יתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול [גם] התקוה הכללית היותר רוממה, ע"כ תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" כנגד הרוגי ביתר שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, [ו]כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו "הטוב" לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, להיות מטיבים לזולתנו. ו"המטיב" שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחנהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אש נמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים ודיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשות יצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל. אמנם ארון האלקים, תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקוב למשור. ובהישרת ההרים ע"פ הדרכת התורה, ממילא העמים המתנשאים ברוחם כי עז להתנגד לקדושתן של ישראל ותעודת התורה ולימודיה יתבטלו וימחו...והוא משל נמרץ אל מציאות חופש החיים של פריקות עול וחפץ חיי שעה שיתגבר באחרית הימים, באין פנות לחיי עולם ומושגים רמים ותכלית נצחית ונשגבה...וכשיתחברו שאיפת הדרישות והמחקרים עם אהבת החיים הבלתי מסודרת, אז תמצא האנושות עצמה נדחקת באין דרך לפנות, ורק ע"י אור ד' שבתורה תמצא מנוס ומפלט. כח התורה ידביק אלה ההרים יחדיו, והשונאים הצפונים ימסו ודמיהם יזלו בנחל ארנון העומד על הגבול. כי בהיות הרוח כבר נכנסת לפני ולפנים בעומק התורה והעבודה לא תרגיש בכל אלה הרעות שיש להם מציאות...וכאשר הדבר נוגע לנצחיות כלל עם ד' ופעולתם בעולם לכלל האנושיות ולעצמם, ע"כ מעשה אבות סימן לבנים, והשונאים הצפונים נטמנו בין ההרים שעל הגבול, ונמוחו ע"י ארון ד'. וע"י המצורעים שהכירו יד ד' בהיותם בסוף מחנה ישראל, אמרו ישראל שירה ... ומצורעים כאלה הנפגעים מדיעות דומות לאלו, המה בסוף מחנה ישראל ישכנו, ומשם ירגישו את כל הרעות הצפונות שע"י רוח הזמן היו מוכנים לבא להשחית ולאבד. אמנם ארון ד' השוה ההרים, וכל הרשעה כעשן כלתה, ונמסו הרים מדמם. "קול רינה וישועה באהלי צדיקים ימין ד' עושה חיל" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ט

ההתרחשויות לאורך הדורות מסייעות להופעת התורה שבע"פ

...וכמו כן תורה שבכתב ותורה שבע"פ, כיון שתורה שבכתב יכולה להדרש על פנים שונים, ע"כ לומר שכך נתנה שתתחבר עם תורה שבע"פ, והשכל הטהור עם כללי הקבלה וילדי הזמן יורה האמת איך להוציא דיעות והלכות חדשות, וכן כל דבר שהוא מרובה בהוראותיו צריך הוא למפרש שיוציא אל הפועל כל ההוראות הגנוזות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ו

החכמה השלמה בידיעת נפש זולתו, שהיתה בשלמים הללו מסוד ד' ליראיו, היא שעמדה לכ"א מהם להמציא לכ"א מהשואלים רעיון כזה אשר לא יהי' ביכולתם להזיזו מהם כל אותו היום, למען יעשו הרעיונות את תפקידם בחלום ג"כ. ובאשר רומי שהיתה פטיש הארץ, נודעת בכחה הגדול, לא הי' עולה שום פחד על קיסר רומי פן יעיזו הפרסיים להחליש בפועל את גבורתה של רומי. אמנם הגבורה של ממשלה אדירה כזאת היא תלויה בערך כבודה ג"כ בחוץ לגבול ממשלתה, ע"כ הרעיון שפרסאי יעיזו לחפש דרכים להשפיל כבוד קיסר רומא, רק זה הי' יכול לקחת לבב הקיסר להרבות במחשבות. ע"כ צייר הרעיון ורעו בך שקצי המורה על השפלת הכבוד, שהוא מובלט עוד יותר בהיותו בחוטרא דדהבא. ויורה עוד, שאין הרעיון הולך על מועד השקיעה של הממלכה האדירה, שכבר ידעו כל חכמי עתים שיתכן לבא קץ גם על ממלכה היותר אדירה, אבל זהו לעתים רחוקות מתקופת הגבורה ורוממות המעלה שהיתה רומי עומדת עליה, אלא בחוטרא דדהבא, בעוד התור הוא תור הזהב ועת ההצלחה, דהיינו בעתים קרובות יבקשו להם פרסאי עצות להשפיל כבוד רומא. רעיון כזה שהי' לו סמוכים גדולים במעמד הפוליטי הרומי, לא הי' יכול לזוז ממחשבותיו של הקיסר כולי יומא, ע"כ לאורתא חזי. אמנם שבור מלכא, לא הי' אפשר להציע לפניו רעיון מחריד ע"י רעיית שקצי מצד רומי, כי רומי לא הי' לה עסק להשפיל כבוד פרס, כי לא היתה נחשבת בעיני' שום ממלכה לדון ע"ד כבודה, כ"א פשוט היא לטשה עיניה להמעיט כח הממלכה העומדת לפי דעתה לשטן לה בעולם השלטון והעז. ע"כ הציור האפשרי לקחת את לבב שבור מלכא הוא דרומאי יטחנו ביה קשייתא, כלומר יתעמרו בכחו להחלישו, יעמיסו עליו עול כבד מנשא בפועל, דבר זה הי' מוכרח, לפי מצב הימים ההם ביחש פרס אל רומי, לשום אבן מעמסה על לב שבור מלכא עד שהי' מוכרח להיות מהרהר בזה כולי יומא ולאורתא חזי. ובודאי החכמים השלמים הללו, שכל רז לא אניס להם, הציעו באותו מעמד ג"כ את הדרכים הפוליטיים שאפשר להממלכות הללו לפגע זה בזה כל אחת כערכה ומצבה, ולחוות דעה ג"כ בעצת חכמה בדרכי ההגנה מההיזק הנשקף, באופן שהי' הדין נותן שיכירו המושלים הללו האדירים, כמה נאמנים המה דברי ד' בהבטחת: "ואמרו - כל העמים - רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" .

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

אמנם המיוחדים שבדור השקולים ככל הדור, וכוללים בקרבם כל מעלות הרוח וכל ההשקפות השונות, ויודעים הם לערכן יחד במערכה, הם יודעים ג"כ שעם כל הקפתם הכללית והפרטית את כל ההשקפות הפרטיות שהן אפשריות להמצא בחללה של האנושיות שמתבקשות במקור ישראל, עכ"ז אם הם אנשים שהם משותפים גם בחיי הזמן של הכלל והפרטים, יכירו כי המילוי האמיתי של כל האור הזה לא ימצא בשום אופן ביחידים. כי לא רק הדיעות וההבנה של ההרגשות השונות ימלאו את חללה של המציאות להיות נשלמת באור החיים, כ"א גם ההרגשות של החיים בפועל, הנמצאות בכ"א מבני אדם ע"פ מעמדו וחוג חייו שא"א כלל להתכנס במק"א....