תרעומת

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ג

יש בה הערה חשובה להשקיט לבות בני האדם המשתוקקים לדעת כל נעלם מחק שכלם, ומתרעמים מפני מה נעלם מהם הרבה מעניני מחקרים וספיקות שערגה נפשם להשיגם, כי עלינו להאמין שיש לנו טובה גדולה במניעת הידיעה, ואלמלא היתה הידיעה טובה מהעדרה, לא מנעה ממנו השי"ת הטוב והמטיב ית"ש. והנה לפנינו בחינה מחוש הראות. שאלמלי נתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד, והרינו רואים טובת העדר הראות וה"ה לכל כיוצא בזה בענינים שכליים.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ט

המשל הורה, שאחד שיש לו זקן נאה אפשר להמשך זה במקרה בלא כונה מצדו להתקשט בזקנו. אבל כיון שא"ל זקנך מגודל, פי' ולא גדול מאיליו כ"א מגודל ע"י שמירה נכונה להתקשט או לאיזו תכלית. מיד אמר שיהי' כנגד המשחיתים, להורות שמה שאין כל קפידא אם יעשה בלא כונה, יש קפידא אם ייחסוהו לכונה, כן ההטי' בלא כונה לא היית מקפיד ע"ז. ונראה שכבר התחיל לקרות גם רי"ש בהטי', אבל הוא הי' מוטה מתחילה, אבל כשראה ע"י הטיית ר"א, שבכונה רוצה להטות, ע"ז הקפיד למחות, ושאלו טעם הדבר, אם יש בזה דררא דאיסורא, ראוי להקפיד ג"כ אם לא יאמר שיש בו כונה, ואם אין בו דררא דאיסורא, איזו קפידא יש בהעשותו גם בכונה. וע"ז השיבו שני טעמים נכונים, בנויים שני עמודי עולם, שהם האמת והשלום. דמצד עמוד השלום, אסור להחליש כח תוקף ההלכה כב"ה, שעי"ז הועמד שלום בישראל בהשתוות המנהגים הפרטיים בהלכות. ומצד קפידת האמת, שלא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות נגד האמת, אף שאין בזה איסור, אבל עושק האמת בעצמו הוא מכשול גדול שחובה לעמוד נגדו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

המינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים

המינים טועים באמרם שהתכלית היא רוח התורה, דהיינו הדעות האמיתיות שלה והמדות הטובות. ועפ"ז יעשו הבדל בין דברים עקרים לדעתם המיוסדים בדעות לשאר מעשים ומצות. אבל טעותם גדולה, בזה שהם חושבים שהדעות כבר הן תכלית האחרונה. אבל אין התכלית שלמות האנושית נגמרת באמת כ"א כשיוכל לחיות ולהתנהג בכללו ובפרטו ע"פ אותן הדיעות והמדות הטובות שבתורה, וע"ז צריך כל המעשים התוריים כולם, שהם מרגילים את העם כולו בדרך החיים. ובביטול חלק קטן מן התורה בפועל, ישארו הדעות בפ"ע והחיים ילכו כפי רצון האדם ושרירות לבו, ותבטל חלילה תכלית התורה בכללה, מה שלא יעלה כלל בידם, כי ד' דבר, שדברו יקום לעד לעולם. והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", ע"ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים ל"רוחי אשר עליך", אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט

להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות. סגולת ארץ ישראל למניעת הקפדות. פעולות הנפשיות שמיוחדות לכהנים בטבעם להיות בעלי רגש חם, שאם לא ילוו אליו שלימות גדולה וחנוך מתוקן מאד יהי' ממנו תוצאות להפרעת שלום של חיי המשפחה, ודאי ניכר ביותר בכהנים בבנים מבבנות שאין להן כח הכהונה

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. ומעתה כמה נהדר לנו מחזה השלימות של מדותיהם הקדושות של אבותינו, שכפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן". ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון. ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו', ואע"ג דאינהי הוו כהנתא אינהו לא הוו כהני, ופעולות הנפשיות שמיוחדות לכהנים בטבעם להיות בעלי רגש חם, שאם לא ילוו אליו שלימות גדולה וחנוך מתוקן מאד יהי' ממנו תוצאות להפרעת שלום של חיי המשפחה, ודאי ניכר ביותר בכהנים בבנים מבבנות שאין להן כח הכהונה, ומסתמא כללות סגולותי' כולן חלושות בהן. ע"כ גם בהמצא המחזה הזה ביקרת מציאותו, לא נמצא כ"א בבית כהנות ולא בכהנים עצמם, כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה. ע"כ יוכל היות שבלא כונה ירום לבבו בהכירו יתרונו שבא מצד קדושת הארץ. אבל כמתרעם ע"ז אמר: כיון שאינו יתרון שבא מצד מעלת האיש כשהוא לעצמו, כ"א מעלת המקום גורמת, אין ראוי לבקש מזה כבוד ויתרון. כי יתרון הכבוד ראוי שיביא התעוררות להיות מוסיף שלימות בדבר התלוי בבחירה. ע"כ כיון שמצד עמלה של תורה יגדל הת"ח שבחו"ל ממנו, רק לפי הקנינים הברורים שעל פיהם יקום דבר במשפט התורה ראוי לשקול ערך הכבוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ג

ההנהגה המעידה על האיש שימצא ג"כ לנפשו מדת המשפט על כל דבר אשר יעשה שלא כשורה, וממילא יהי' ענותן ושפל ברך כי יודע כי לא ניקה משגיאה ומכשול, כאשר עשה דוד בעת קלל אותו שמעי בן גרא, שסבל באמרו "כי ד' אמר לו קלל". ההיפך מזה הי' אחיתופל, אשר כ"כ גברה עליו אהבת כבודו, עד שבראותו שלא נעשתה עצתו אבד עצמו לדעת, והוא אות שבודאי לא נכנס מעולם הרעיון כי יש בו איזה פחיתות שראוי עכ"פ שלא להקפיד על מניעת כבודו לעתים, ואולי תהי' זו מרדות להיטיב דרכיו. ע"כ איש כזה לא ראה חלום רע מעודו, עד אשר לכדוהו עונותיו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

...אמנם ודאי המעמד הטבעי הבא בהמשכת הזמן, אינו מספיק כ"א לענין השלמת האדם לעצמו, אחרי שכבר ירד ממעלתו, אבל להיות האדם מתנשא ג"כ אל התעודה הכבירה, לרומם ולנשא את כל סביבותיו, כאשר חייבים אנו לומר כ"א ממנו, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, זה לא יתכן כ"א בהתרוממות עליונה, שתנתן לאדם במתנה מחסד עליון למעלה מגדרו וטבעו. ע"כ כהנים אוכלים תרומתן, המוגבל לעומת השלמת עצמם, ג"כ משעת צאת הכוכבים, אבל לעבודת הקודש, שהיא תעודת הכהנים בעד כלל עם ד', לא יוכשרו כ"א בההשלמה המצורפת במעשים מוכשרים לשאוב ממקור עליון ונשא מאד מטבע האדם את קדושתם.

סדר זרעים פסקה י׳

חסרון האמונה בעניני טומאה וטהרה, אע"פ שמסבבת ג"כ איזו טינה בלב וקצת תרעומות מצד עמי הארצות, מ"מ הוא ענין מוכרח שתועלתו רבה

כבוד החכמים שהוא נחלה שישראל צריכים אליה ביחוד, להורות על מעלת תורת ד' ותעודתה הרוממה, כשהיא נלוית עם המועקה המוסרית שבאה ע"י חסרון האמונה בעניני טומאה וטהרה, אע"פ שמסבבת ג"כ איזו טינה בלב וקצת תרעומות מצד ע"ה, מ"מ הוא ענין מוכרח שתועלתו רבה, להשיב ע"י המועקה הפנימית הזאת ההולכת לאיטה את כל העם אל מעלת חכמים לימודי ד', כדי שיהיו ראויים באמת למלא את תעודתם העליונה, להיות עם קדוש לד', עליון על כל גויי הארץ בקדושת מדותיו וטהרת דעותיו, ועם זה ביתרון ההכרה הבולטת להראות יתרון קדושת מקום מקדשינו, שהוא ענין יחידי בעולם, מרום מראשון ומקום האורה לכל העולם כולו, באור ד' אלהי ישראל, שאלהי כל הארץ יקרא.