"ויחשבה עלי לשכורה", מכאן לשכור שאסור להתפלל.

אע"פ שיסוד התפילה בנוי ע"פ ההרגש, וההרגש שבלב לפעמים יתגבר בשעת שכרות יותר, כדברי חז"ל כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, אמנם לא תבוא התכלית כ"א בהיות הרגש מחובר אל השכל אבל השיכור שהרגש לבדו ימשול בו והשכל פעולתו אז הרוסה, זה אינו נכון לתפילה. גם חובת התפילה היא לא רק עבודתה לשעתה כ"א שתפעול ג"כ על סדרי המעשים של אחר התפילה. והשיכור אם שהוא נח להתרגש אפילו לטוב ולצדק, אבל אינו ראוי לכוון קצב ומדה טובה וישרה למעשיו ע"פ הרגשו. כי הכוחות המוסריים צריכים דעה נוחה ומיושבת להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, והשיכור כל העולם דומה לו כמישור ואינו יכול להכיר ערך ההשחתה שבמעשים בלתי הגונים, ע"כ אסור להתפלל.