שכל ורגש (היחס ביניהם)

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם. אלא שעכ"ז יגביר שכלו על הרגשתו, וידמה בזה לאדון כל המעשים, שמנהיג עולמו גם במשפט עם הרחמים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

האם יסוד השלימות הוא אמונה שכלית או רגש ותמימות

נראה שהדין הוא בדיעות, שכיון שכבר נתבררה אמתת האמונה ושרשיה, אצל הצדיק ההולך בתומו, במופתים נכוחים, איך יואל לפנות מדרך האמת הברורה. ומקשה, ולא? והכתיב "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו' ", נראה שסומך על מה שאמר במקרא זה "ועשה ככל חטאת הרשע", ובחטאת הרשע נמנה ג"כ דיעות רעות, "עיניו נשא אל גלולי בית ישראל וגו' ". ויסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דטבא לא הוי בישא ורבא ס"ל דגם צדיק מעיקרו י"ל דלמא הדר בי', הוא שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה. אביי ס"ל דיסוד השלימות צריכה להיות מתבררת אצלו אמונתו ע"י מופתים מכריחים. ועפ"ז טבא לא הוי בישא שאחרי שכבר הובררה אצלו האמת איך יסכל אותה, אלא שלמען יתישבו המופתים בלבבו צריך שלא יהי' טבעו מקולקל במעשים רעים. ע"כ מי שהי' רשע מעקרו וטבעו נתקלקל אפשר שיהי' בישא, כי אינו מוכן לבירור ידיעה גמורה. ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ח

התנו עוד שאין די במה שתלוה הארה של הכרה בגאון ד' ית' עם הרגש הטבעי הפנימי המעולה של הנפש, כ"א צריך שהשכל יתפשט בפעולותיו יותר מן ההרגש, עד שיהי' יכול לחדש בה דבר, חוץ מההרגשה הפנימית, מצד השכל הברור. ועם זה יצרף עם המחודש השכלי [את] ההרגשה הטובה הטבעית להתפלל ברגשי קודש. וע"ז אמר ר"ז, אנא יכילנא לחידושי בא מילתא. כי [גודל] ההרגש לא מנע אצלו את השכל מתת תנובתו לפי מצב היום והשעה. אמנם כיון שהשכל סוף כל סוף איננו כ"כ טבעי כההרגש, ע"כ מסתפינא דלמא מטרידנא ואמשך אל המושכלות יותר מכפי שאוכל להמשיך ג"כ רגש הלב הפנימי עליהם, ובזה אצא מתכונת התפילה. ע"כ הניח מקום להרגש הטוב לבדו, בצירוף השכל המתלוה עמו, מבלי להרחיב יותר את השכליות בעת שליטת ההרגש הטוב, שהוא שלימות גדולה לאדם. ושם "קבע" כולל כל אלה השלשה. כי חסרון ההכרה הפנימית יוכלל בשם "קבע", מפני שאינו מקבל שינוי כפי חילוף רגשות האדם. הרגש הטבעי לבדו יקרא "קבע", מפני שעכ"פ הוא קבוע בטבע הנפש, מה שא"כ [עבודת] השכל צריך לקנותה בהשלמה בחירית. וצמצום השכל לצרפו ג"כ רק כפי ערך ההרגשה הטבעית יקרא ג"כ בשם "קבע", מפני שעכ"פ איננו מתפשט חוץ מגבול התכונה הטבעית של הנפש, שהוא קבוע ועומד.

ברכות פרק ה׳ פסקה א׳

ועיקר התפילה היא להקנות היסודות הידועים בשכל, שיהיו קבועים בטבע וקנין נפשי. ע"כ אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש, שתהי' תכונת הנפש נאותה לערך התפילה ומטרתה. ומפני שכפי מדת כל אדם אין טבע הלב בידו להפכו לשעה קלה אל הטוב מטבעו, אמנם בידו להגביר עליו שלטון השכל שיסור הלב למשמעתו בהכרח. וזהו "כובד ראש", הכנת השכל בטהרתו להיות מוכן לעבודת ד' השלמה, ושיהי' חזק בהסכמה לשלוט על הלב.

ברכות פרק ה׳ פסקה ב׳

אפשר לשלוט על המידות בזמן קצר ע"י השכל, אבל לתקן אותן משורשן זה בדר"כ תהליך ארוך (הישר והכובש)

אע"פ שלפי מדת כל אדם די בכובד ראש, דהיינו שלטון השכל אע"פ שמדות[יו] הטבעיות עוד אינן פונות בעצמן אל הטוב. אבל מדתן של החסידים הראשונים היתה נעלה מזה, הם לא מצאו די לשלמותם בהרמת מעלת השכל והשלטתו, ולהניח את הלב שהוא שורש המדות הטבעיות בטבעו הבהמי. כ"א היו שוהים שעה אחת, לישר ג"כ דרכי טבעם, שהוא לבם, לאביהם שבשמים, שתהי' הנטיה הטבעית ג"כ טהורה לפי השלימות העליונה שהוא נוכח פני ד'. ותחת אשר ציור השכל עושה מעשיו בחפזון וא"צ לו זמן רב, כי יוכל השכל לצייר רב טוב ולהסכים ג"כ בסקירה אחת, מפני שהוא כח חפשי ואינו מוטבע בחומריות. אבל הלב, שהוא טבוע בנושא חומרי, לו דרוש זמן הגון לברר כוחותיו ונטיותיו ולהכינם אל הטוב. ע"כ לכובד הראש, שהיא מדת כל אדם, לא ניתן זמן, ולמדת חסידים הראשונים שהיא לכוין את הלב היתה דרושה שהי' שעה אחת, כי החומר מתפעל בהדרגה זמנית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ג׳

בהכנה לתפילה יש צד של מרירות נפש, בשל הפער בין חומריותו של האדם לשאיפותיו הרוחניות

הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם, ע"כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתית גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות על ידה והן היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע"כ מר לה. ע"כ מתוך התכונה של כובד ראש באה מדת "והיא מרת נפש". וע"ז פריך דילמא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, ומתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ד׳

ציור היראה השכלית לבדה, גם כשאינה מתגברת בלב עד שתפעל במדות הטבעיות, ג"כ מחייבת ההכנעה וההשתחויה לפני אדון כל ית'. ולפי מדה זו ראוי להאמר אשתחוה מיראתך, שהיראה השכלית היא סבה לחייב ההשתחויה. ומתוך שאמר "ביראתך", היינו שהיראה היא פועלת ג"כ ההשתחויה, לא בתור הכרח שכלי לבדו כ"א גם בתור מניע טבעי, והוא רק בהתגבר השכל להניע ג"כ ההרגש הטבעי, שהוא יסוד כובד ראש. וע"ז פריך דילמא שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא, שהי' נעים זמירות ישראל שקבע שלמות ההרגש בזמירותיו, כדי להועיל לכל מי שיתנדב בכל דור לקרבה אל ד' באהבה עזה. אבל עדיין אין אנו יודעים שמעלה זו, שהיא לפי המושכל הראשון נוחה רק לחסידים, שתהי' ג"כ עכ"פ באיזו מדרגה מדת כל אדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ה׳

ההדר וההוד היא הרגשה תלויה בטעם. כי יש דבר שיאמר האחד שהוא נאה והדר והשני לא יבין מה הוא ההוד הנפלא שהוא רואה. והנה שתסכים הנפש על ההדר שיש בקודש לזה צריך הרגש קדוש ונשגב. כי מצד השכל לבדו יוכל לשער ערך שלימות הקדושה ואמתתה ושראוי להמשך אחרי כל קדוש ונשגב, שהיא השלימות האמיתית הבאה מאור השם ית'. אבל הרגשת ההדר צריך שתהי' הנפש הטבעית המרגשת מתפעלת, והיא מטבעה הבהמי רחוקה מציורי קודש, ק"ו משתרגיש ההדרת קודש, וע"כ שצריך שיגביר עלי' ציור השכל אע"פ שהוא נגד טבעה והיא בחרדת קודש, וע"י החרדה והרגשת כח הקדושה ע"י ההתנגדות שיש בטבעה הבהמי אל השלימות, עי"ז תבא למדה זו של הסכמה לצייר ג"כ ההדר וההוד שבקדושה ושלימות. כי הפתח והשער הוא היראה. והוא ג"כ מדויק ע"י בי"ת השימוש של "בהדרת קודש", שמשמעו ציור הלב המניע את תנועת ההשתחויה כערך מניע טבעי. וע"ז פריך ממאי, דילמא ההרגש יוכל לעמוד על טבעו ועיקר החובה הוא רק בעשות המעשים המחויבים ע"פ השכל, שהשכל מכיר שראוי להרגיש הדרת קודש. ואע"פ שאינו פועל על טבע הלב פועל הוא שנוכל לעשות המעשים החיצונים לפי גזירת השכל, דהיינו כדר"י, לציין נפשינו בהדר חיצוני, להורות על השגתינו את הראוי להיות ע"פ השכל קבוע ציור הרגש להרגיש הדרת קודש, אבל אין עלינו החובה להפעיל ישר את ההרגש, כ"א ע"י המעשים השכלים יקבל ג"כ ההרגש עכ"פ כפי ערכו.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ט

הדיבור מיוחס לשכל, ובתפילה צריך שלבד [עצם] הכונה השכלית, יתעורר בו ההרגש שבלב. אמנם זה ההרגש צריך שיהי' ע"פ פעולת השכל, כי ע"י השכל יתעורר הלב בהבינו שכאן ראוי להתעורר ברגש. ע"כ אמר שהיא מדברת, בשכלה, שהוא עיקר כח הדיבור, על לבה, להפעיל ע"י דיבורה השכלי [את] רגשותיה שבלב. מכאן למתפלל שצריך שיכוין את לבו, הכיוון ביחוד נאה אל השכל, שע"י באה כונה ודיוק לתכלית מכוונת, ובהיותו פועל על ההרגש, הוא מדויק בלשון "מכוין את לבו", ולא סתם "מכאן למתפלל שצריך כוונה", או "שיתכוין", שבזה עוד לא למדנו חיבור השכל עם ההרגש ופעולתו עליו, עד שלמדנו הלכתא גברוותא דא מקרא ד"חנה מדברת על לבה".

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ה

שני ענינים מגדירים דרכי עבודה זרה: האחד: הוא הגדלת הרגש וכח המדמה בסילוק השכל, יוכל לבא לע"ז שבאה מצד השקפה שטחית הפועלת רק על ההרגש "פן תשא עיניך השמימה", ולא ישיב אל לבו לדעת בשכלו מי ברא אלה, ע"כ שיכור שמתפלל מגדל כח הרגש וההתרגשות בלא צירוף השכל הוא כעובד ע"ז. ויש עוד בע"ז, שיסוד עבודת השם ית' הוא שהמעשים כולם הם נובעים מן השכל הטהור של עבודת ד'. שהרי אחדות השי"ת תלמדנו שבכל פינות שאנו פונים במציאות אנו מוצאים אחרי ריבוי החזיונות הפרטיים שבמציאות שחק האחדות שורר בכולם, ע"כ גם בשכל עם המעשים חק האחדות שורר והמעשים כולם צריכים שיהיו נובעים מן השכל ע"י הרגש הטהור הבנוי ע"פ השכל, והמעשים ממנו באים. אמנם ע"ז שמשברת בשקרה חק האחדות, על ידה נאבדת ג"כ אחדות השכל עם המעשים. ולהפך, המעשים משתלחים ע"י ע"ז חוץ לשורת השכל, ע"כ תמיד מחובר עם ע"ז כל תועבה, כי בסילוק האחדות מכלל המציאות מסתלקת ג"כ מהאדם הפרטי. ע"כ שיכור שאין בו יכולת לשלוט על מעשיו ע"פ השכל, א"כ איננו ראוי כלל שיאיר עליו בשכרותו אור האחדות, הוא כעובד ע"ז בהתפללו, שתפילתו לא תגרר אחריה שלימות המעשים. ע"כ נקרא עובד ע"ז, וגם שיכור שמתפלל, בשם "בליעל", שמורה על העדר העול. העול הוא עול השכל האמיתי שאינו נמצא בטהרתו כ"א בתורת ד' הטהורה והתמימה הנובעת משכל האלהי, והשיכור, וכמותו עובד ע"ז, אינם ממשיכים העול של השכל אל המעשים, ע"כ הם דומים בענינם ושמם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ד

התפילה מפני שהיא נוסדת על רגשי לב, ראוי לכל אדם ישר שבראותו שרעהו מתרגש מרגש נועם ד' שיפעול הרגש גם עליו, אע"פ שהשכל אינו פועל על זולתו כ"א בהיותו גם הוא שם לב להשכיל, אבל הרגש שהוא כח טבעי פועל על כל מי שלבבו ישר עם ד', ראוי לפעול על כל הסמוך ורואה בעבודת חבירו. ובאשר תועלת התפילה לחזק הרגש הטוב היא מפני שהרגש הוא קרוב למעשים יותר מן השכל, ע"כ ראוי שיהי' מצב הגוף מעומד, שהוא מצב המוכן לפעולות. ומאחר שהראוי שיפעול הרגש גם על כל הסמוך, ראוי שלא ישב אדם הסמוך בד"א של תפילה שהוא כמורה שאין הרגש פועל עליו, וזהו נגד הראוי בחק לב נאמן לד'.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ט

טעם שהיו מגדולי האומה שהרשו לעצמם לבטא רגש עז בניגוד לשכל

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלימות, אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ"א מפני שע"י הכרת כבוד שמים, יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים. ע"כ כאשר מזדמן אצל השלמים, שתשוקתם אל השלימות מתגברת בהם, ויען שיודעים שיסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות, א"כ כשמוצאים את עצמם שלא יוכלו להבליג על רוחם הסוער, כאשר יראו בהנהגה העליונה דברים שמונעים את השלימות, אע"פ שבשכלם יכירו בהכרה פנימית כי לד' הצדקה ולו נתכנו עלילות, אבל כאשר הכירו שבמערכי לבבם המתחמץ, לא תתישב תשוקת השלימות כראוי, עד אשר יוציאו מן הכח אל הפועל מר רוחם, נגד המושג להם נגד כיסופם הפנימי אל השלימות האמיתית, מצאו נכון להתיר לנפשם הרגש הקדוש הזה אע"פ שאינו ע"פ טהרת השכל, מפני שע"י התגברות הרגש לשאיפת השלימות מזה יולד באמת כבוד שמים האמיתי, שהוא בהיות יצוריו, ביחוד בעלי הבחירה שבהם, שלמים במעשיהם ובמדותיהם. וזהו "ותתפלל חנה על ד' ", שרגש הסוער שלה ששפכה את נפשה בתפילה למען הרבות השלימות בעולם, התעלה אצלה יותר ממעמד שכלה שמרכז שלו הוא השגת השי"ת.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב

לא מצינו לשון תפילה ביחש אל ד' כ"א סתם, והדבר ידוע שאין מתפללים כ"א לד'. רק בנחמי' מצינו "ואתפלל אל אלקי השמים", מפני שהי' אז מבקש מהמלך, הוצרך ליחד שהיתה תפילתו לד' אשר לב מלכים בידו. וטעם הדבר שבדרך הדיוק אין נופל לשון "מתפלל אל ד' " יפה, מפני שהוראת התפלל בא על רגש ההתפעליות הנפשי שבא בהתפילה מצד תגבורת ההרגשה השכלית יותר מכפי המדה הראויה להתקבל בנפש במעמד בלתי מתפעל, ע"כ תבא בלשון מתפעל. והנה השגת השם ית' באה לאדם רק מצד טהרת השכל הצלול בחשבון ודעת, ע"כ אם שראוי להאמר שהתפלל "לפני ד' " דהיינו ע"י שהתעורר לפנות לבבו ושכלו לדעת את ד' בתפילתו, גברו עליו רגשותיו עד שהתפעלה נפשו ברגש. אבל לאמר שהתפלל "אל ד' ", שהוא מורה שהשתמש בשכל שבו משיג את קונו ובו בעצמו בא למדה זו של התפעלות הנפש שזה אינו לפי המציאות, רק התפעלות הנפש אינה שימוש שכלי כ"א תוכל להולד מהתעוררות שכלית. ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [בלשון] (ב)קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל. (דברים ט' כ"ו) "ואתפלל אל ד' ", דרשו חז"ל לקמן עמש"ש ב"ה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה

האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל ובזה עוד לא יהי' שלם בכל דרכיו אם לא תלוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר, שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [ציור] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ז שמרכז השלימות הכללית של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם (הציור והמדמה) [ציור המדמה], הי' בעולם, הי' נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה הי' נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד ודאי יקשה לו מאד לרומם כחו המדמה לבדו אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות [כח] המדמה יטעה [היחיד] מדרך השכל, וע"י ההתרגשות יצא (משורה הישרה) [משורת היושר]. אמנם כל זה הוא רק כ"ז שהאדם בא לצייר ציורים לטוב בכחו המדמה בבחירתו, שצריך לזה [כח] מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא [מצד] הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו כל חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה". אמנם בשעה שמתגברים על האדם ציוריו לטובה בלא בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כ"א כענין תולדה מכל הדרכים הטובים השכליים, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכחות [ש]בנפש לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש נעלה מכחו, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". בהתגברות מדעית וציורית כזאת עשה אלהים את האדם ישר שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד. ע"כ שערי דמעות לעולם לא ננעלו כמקרא שכתוב "אל דמעתי אל תחרש". ופעולת הפקת הבקשה תלויה בפנים ידועים, כפי ערך השלימות שתפילה כזאת מסבבת לאדם במצבו הכללי בדעת ויראת אלהים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ז

הוראת "אל ד' " בתפילה כתבנו לעיל שאינה מצויה מפני עומק העיון שבהוראת לשון מתפלל בדרך התפעל, ובמקום שבא זה הלשון ראוי הוא להדרש. ובאשר הרבה להתפלל על דבר אחד מורה שבהרבותו להתפלל השיב גם את העיונים המורגשים ברגשות הנפש להיות שכליים גמורים, ומתיחס הלשון התפלל עם לשון "אל ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

השכל והרגש בתפילה

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו איננו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה ומכניס בה שימושים שכליים הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי (ה)רגשות הנפש בפנימיות טבעה לא יושגו לעולם בדרכי השכל, ע"כ יהיו מנועים ממנו לעולם כשירצה לתן לרגשות הנפש דרכים שכליים ולא יבא לתכליתו. אלא אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, גם שיהיו הרגשותיו יותר בהירות ומסכימות [להכרת ה](ל)שכל, ע"ז לא נברא שימוש התפילה כ"א ישיג בתורה. וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי. תורה, כל איש חכם וישר דרך יחשוק בלבבו אהבת התורה ובכל נפשו יתאוה להרבות ידיעתה. מעשים טובים, מכונים ביותר המצות שהם ג"כ מושגות בטובן לרגש האדם הישר ונפש הצדיק מתאוה לטוב, כאשר נפש רשע אותה רע כן נפש צדיק אותה טוב. תפילה, העובד האמיתי ישתוקק לשפוך נפשו לד' בנועם שיח. ודרך ארץ, הלא הטבע בכללו דוחק לסדר עניניו הזמניים כאדם שהוא מדיני בטבע. בכ"ז על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות. ואלו הארבעה דברים כוללים הנפש והגוף בטבעי העצם שלהם ובפעולותיהם. תורה היא עצם לשכל שהוא יסוד הנפש. ומע"ט הם תולדה משלימות השכל. תפילה היא מרוממת הרגש האנושי שהוא יסוד כח המדמה שהוא יסוד להנהגות המדיניות, כד' הרמב"ם במו"נ, כי שלימות המדמה נמצאת במנהיגי המדינות ומניחי הנימוסים האנושיים, ע"כ התפילה תרומם ותחזק מעלת הד"א.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ו

שהיית השעה הדרושה היתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה. והנה ההבדל שבין מי שפעל [על] טבעו ולבבו [את] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל הדרך הטוב אף שכופה טבעו לזה הוא בכמה הבדלים ועקרם התמדה. כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו ו"רגלי חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמר שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה", בלא הפסק, כדחז"ל כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ו

גדר הדעה האמיתית הוא להשתכל איך לכונן את כל מעשיו וציורי רגשותיו ע"פ השכל והשלימות האמיתית שהוא רצון השם ית'. והנה הדברים שמבלבלים את פחותי הדעה הוא מפני שחפצים הם לדון כל דבר רק ע"פ משפט השכל, והם אינם יודעים שהשכל אינו כ"א כח אחד מכחות המציאות שמצוי בנפש האדם. אבל עם השכל כבר יש לו מדות רבות וציורים והרגשות שצריך שכפי מה שכלם יחד משיגים יתפעלו ללכת בדרך טובה ושלמה, ושכלול כל ההשלמה הזאת בא רק ע"י שלימות התורה כולה וכל דרכי האמונה. והנה ביהמ"ק נקרא נויו של עולם, הנוי הוא שלימות הציור, להורות שכדי שישתלם העולם בכח המדמה שהוא אב לכל הפעולות וממנו יצר כל המעשים. ע"כ בהיות ביהמ"ק בעולם, באה שלימות גדולה לכח הציור האנושי וממנו מתישרים המעשים והתכונות. ויושר המעשים שבא מצד שלימות הציור כתבנו שהוא נערך בערך כפול, מצד עצם הציור והמדמה כפי כח קיבולו של האדם, ומצד ההכנות ע"ז בפועל שנעשו מיד השם ית' יען כי המדמה גם הוא נברא בחכמתו ית' לכונת השלימות. ע"כ מי שיש בו דעה, ויודע להביא גם ציוריו ודמיוניו בחוג השכל והשלימות ולהשכיל ערכם, הוא כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו, שבחכמתו מביא לעצמו ולזולתו קצת מתכלית תכונת ביהמ"ק במציאות, והוא בנוי על ההכרה הכפולה, שיכיר כי לא תהו המה ציורי הלב, אף שהמה הבל מצד האדם החושב אבל מצד כי ד' כוננם בכחם, ולא תהו בראם, ע"כ גם ההליכות שצריכות לקשרם לשלימות כולם מקודשות הנה בקדושת האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ט

שבחו של מקום ב"ה ראוי שיהי' חתום בחותם האחדות והכלליות ולא בענין של חלק, כי הוא יתברך הוא הכל ואין עוד מלבדו. ומשפט הכלל של כל המציאות הוא היושר האמיתי והמשפט של השלימות, וההשלמה הכללית אין בה הבדל בין טוב לרע כי כולה טובה. ע"כ משתקין מי שאומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, כאילו מדותיו של הקב"ה הן רחמים חלקיים, פונים לחלק מיוחד במציאות מפני שיש בו המיית רחמים לפי הציור החלש של בנ"א, שבא להם מפני השקפתם הצרה על המציאות כולה, וזהו נגד האחדות. ועל טוב יזכר שמך, ג"כ הוא נגד האחדות שכולל הכל בהשלמה אחת, מפני שמעשיו ית' הם אחדים, וכל ההנהגה אחת היא. ע"כ אין ראוי לומר מודים מודים, כאילו יש כאן דברים מחולקים, כ"א הודי' אחת על מקור האור והטוב "כי עמך מקור חיים באורך נראה אור".

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

והנה אלה ב' הדיעות הן שתי נטיות הפכיות קיצוניות שאינן הגונות, שיוכל ציור בלתי אמיתי להביא בתורת האדם, לדעה הראשונה הגברת אהבת עצמו שהיא היפך מדת הרחמים, ולדעה השני' היא הגברת הרחמים ואהבת זולתו בלא מדה שכלית שהיא מבלה עולם ג"כ בצאתה מדרך החכמה. אמנם "כל ארחות ד' - המה - חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ד

ויש בזה עוד צד ציור אחר, כי הרמב"ם במו"נ כשביאר טעם למצות בח"ג כתב ששילוח הקן הוא באמת מצד מדת הרחמים, ואמר שהמשנה שסוברת משתקין אותו כשאומר "על קן צפור יגיעו רחמיך", היא כדעת האומרים שאין טעם למצות ושראוי לתלות הכל רק ברצון וגזירה. אמנם הראוי לדון יותר שתהי' המשנה מסכמת עם הדעת שאלי' נוטה השכל הטבעי, שמתוך כך נמשך לזה הרמב"ם ז"ל, ונמצאו ג"כ סימנים גדולים בדברי חז"ל שטעמי מצות ודאי נתנו להדרש ולא נכתבו רק מפני התקלה. ונראה שהרמב"ם ז"ל תלי לה בפלוגתא דתנאי אי דרשינן טעמא דקרא. אמנם נכון מאד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצות, וזוהי שלימות השכל שהיא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ד', שגם הוא הוא חלק גדול משלימות האנושית, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצות רק מצד רצון השם ית' שבהן, ולא מצד הטעם שימצא בהן. וטעם הדבר נכון מאד, כי שלימות החכמה מתלקטת אחת לאחת מידיעת כל פרט ופרט להעשות לכללים, ע"כ ראוי להשקיף על כל מצוה מצד החכמה שבה ולחקור בטעמה, וכל המוסיף לחקור הוא מוסיף דעת ושלימות ויראת ד' ואהבתו מצד החכמה. אמנם המשך הרגש לשלימות ולעבודה אינה המשכה פרטית כ"א המשכה כללית לרצון השם ית', שמוצאים אנו אותו כולו בערכנו בדרכי תורת ד'. ע"כ כשמתעורר הרגש ע"י ההכרה ברצון השם ית' הוא מוכן מיד לכל טוב, כי ההליכה בדרכי ד' לעשות רצונו תביא את האדם לכל טוב כללי. ע"כ זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה, וכשאומר בתפילה "על קן צפור יגיעו רחמיך", הוא מבלבל בחשבונות של עומק חכמה וחשבון של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה. ע"כ אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצוי' למרי' לפי האמת. ויהי' התועלת לחידודי לאביי גדולה מאד, שישכיל מזה ערך הציורים הצריכים אל התפילה וערך השכל הצריך אל התורה והשלימות המדעית, וידע לתן לכל דבר מועדו וענינו, "כבוד אלהים הסתר דבר" היינו מצד רגש עבודת ד' והשתפכות הנפש שהחשבונות היתירים מפסידים אותו, "וכבוד מלכים חקור דבר" היינו מצד עבודת השכל ושלימות התורה שבה מלכים ימלכו. ונמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש בתשוקתה אל אדוני' שהוא תהלתה ית"ש.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

ובאשר כל מין שלימות שאנו מציירים בשכלנו אינו נערך לפי האמת לאמתת שלימות השם יתעלה, ע"כ גם הציור המחשבי הפרטי בציור שלימות השם ית', אם שמוסיף כבוד האדם ומקרבו אל השלימות, מעורב בו ג"כ קצת חסרון מפני שעכ"פ הציורים הם מעורבים עם קצת טעות של הגבלה שמחויבת בחק הציור האנושי. אלא שהשכל האנושי יכול גם כן להפשיט צד הגרעון שבציוריו ולהוציא תולדות רגשו הפנימי, רק מצד המעלה שיש באותן הציורים של השלימות. ובזה יועילוהו הציורים הנכבדים בכבוד אלהים תכלית התועלת ולא יעורב בהם חסרון. אמנם עומק הסקירה הזאת, של השלילה הפנימית מן צד החסרון שמתדבק בהכרח מצד חולשת הציור האנושי, יוכל האדם רק לציירו בשכל, אבל להלבישו בדיבורים הוא נמנע. כי די והותר הוא אם יעלה ביד האדם לסדר רגשו הפנימי לזאת התעודה הרוממה, ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו...והנה אע"פ דמשה רבינו אמרה בתורה הוצרכנו שיתקנו אנשי כנה"ג בתפילה, מפני שהתורה היא שימוש השכל והשכל יוכל להפשיט צד ההגבלה בנקל, אבל ציור התפילה הוא ברגש שהוא יותר חמרי ואינו יכול כ"כ להפשיט צד החסרון שבציור הרגשת האדם שהוא רואה כל השלימות רק כפי מדתו. א"כ יוכל להולד מזה ציור של חסרון כבוד בחק השם ית' חלילה, ומזה תוצאות לנפילות מוסריות רבות, כי חוזק כח המוסר תלוי רק באמתת הציור של האלהים אצל האדם, ומי שמטהר אצלו יותר צירוף דעת אלהים הוא יותר קרוב אל כל שלימות, א"כ לא היינו אומרים בתפילה. אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם. אבל להרבות יותר, ילאה כח הציור להפשיט צד החסרון וגם יד השכל תקצר מהטביע מאמר שתוכו יסבול אפשרות ההפשטה של החסרון שבא מחק הציור האנושי, ועם זה יחזק צד ההגבלה אמירת הריבוי וההפסק (אולי צ"ל וההפסד) שבא בהכרח. ע"כ אמר לו שלשה ההפסדים הבאים מריבוי השבחים: הא' סיימתינהו לשבחי דמרך, שזה עצמו ציור חסר מאד ומטביע הצטיירות של הגבלה באדם. ועוד, השתא הני תלת היינו צריכים הוראה להשתמש בהם בשכל דיבורי ממשה רבינו, ולהשתמש בהם בתפילה מאנשי כנה"ג שהתירו גם הרגש, ואת שבחתי' כולי האי, והתרת הרגש במקום שגם השימוש בציור השכל אסור מפני ההגבלה שבו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ח

יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירן לפי מה שהן עומדות מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו.