מעשה בר"ג והזקנים שהיו מסובים בעלי' ביריחו כו'. א"ל ר"ג, עקיבא עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת. א"ל, אע"פ שאתה אומר כך וחביריך אומרים כך, למדתנו רבינו יחיד ורבים הלכה כרבים.

יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלו'. לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטות לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ "אחרי רבים להטות", והיינו מפני השלו' שלא ירבו מחלוקת בישראל. וזהו שא"ל ר"ג, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, כאילו הנך כדאי להכריע דברי מי נראים יותר. א"ל שלא בא לידי מדה זו כ"א בחר בנטי' אחרי רבים, לא מצד ידיעתו שהם צדקו יותר, כ"א שאהבת השלום שהוא יסודו של עולם דורשת כך. א"כ אין זה כלל הכנסת הראש, שהוא השכל שלו, בין המחלוקת באופן שיראה כמבטל שכל רבו, כ"א גם יהיו הדברים לעצמם מאומתים כדעת רבו ראוי להניח הכרעתו מפני השלו'. וי"ל דמשו"ה לא אמר "אחרי רבים להטות" כלשון הכתוב. כי בזה י"ל כמו שאמרו המפרשים שהוא דוקא כשהם במעמד א'. וטעם הדבר י"ל דגם בטעמא דקרא יש לדון, אם הוא מפני שהדעת נותנת שהרבים מסכימים לאמת או מפני שחובת השלום דורשת כך, וכשהם במעמד א' י"ל דהרבים ודאי הסכימו לאמת שהרי שמעו כל דברי החולקים. אבל שלא במעמד א', י"ל אילו היו שומעים טענות החולקים היו חוזרים בהם. וי"ל דהונח הלכה כרבים אפי' שלא במעמד א' מפני השלום, שלא ירבו מחלוקת בישראל. וי"ל דבזה פליגי ב"ה וב"ש, דב"ש סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, א"כ כשמחדדי טפי אין שייך להטות, אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. וב"ה סברי שיסוד "אחרי רבים להטות" הוא מפני השלו', ע"כ אין להביט כ"א על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים, שמשקל הערכים עצמו יוכל להביא מחלוקת. עכ"פ שכשנקבע ד"ז, שיחיד ורבים הלכה כרבים ג"כ בלא מעמד א', הוא מפני השלו' ואין גנות בזה לסברת הרב היחיד שנדחית.