לדבר מצוה שאני. מצוה הבאה בעבירה היא. מצוה דרבים שאני.

יסוד היתרון של מצוה דרבים אינו רק מפני הכפל העוסקים במצוה, כ"א גם תכונת מצוה דרבים היא מקבלת נגד התקוה של שלימות כל הכלל של הנבראים, ומצות היחידיות הן מקבילות לעומת השלימות הפרטית. ע"כ בהיות מצוה דרבים מכוונת נגד שלימות כלל האנושיות ג"כ, היא רומזת ג"כ אל הזמן המאושר לעתיד לבא, שאז לא יהי' עוד באדם איש רע ומשחת שיהי' צריך שמירה למוסרו מפני רע תכונתו ע"י אדנות של אחרים עליו. "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל" אמרו חז"ל שבאו"ה נאמר, א"כ גם בהם בכלל האנושיות תקותינו חזקה לריבוי השלימות. ואז בהיות כל האנושיות פונה לעבודת ד' ולדעת את דרכיו, אין מקום לעבדות כפי תכונתה שהיא עכשיו מטעם ההישרה של הכרח לחלק מהמין האנושי, כ"א אפשר שתמצא מצד אהבה והכרת המעלה של אנשים שעומדים במדריגה שאינה כ"כ גבוהה בהשלמה ודעת ד' לרמים מהם, כמו שאנו חפצים בכל לב להיות משרתים את האיש השלם בחכמתו וצדקתו. וע"ז נאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ". ועבדים כאלה שיהי' שחרורם לפעמים ג"כ טובה כללית, כי בעת המאושרת יהי' כל מי שתגיע לו השלימות עוסק לאשר את כל יתר הנבראים, תהי' תכונת מצוה דרבים נמצאת באופנים רבים ושונים, ע"כ נאה השחרור במקום מצוה דרבים. גם זה יובן שיסוד העבדות ראוי למי שאין עיניו ולבו כ"א אל אהבת עצמו, אבל מי שכבר רמה נפשו עד שמכיר באמת הצלחתו, ע"י מה שיאשר ויצליח את הרבים, הוא אינו ראוי בשום אופן להיות עבד. ע"כ איסור השחרור אינו נמשך כ"א עד מקום מצוה דרבים, שאז אין ערובה על תכונת העבדות המונחת בעבד בטבע, וכשישתחרר תוכל ג"כ תקלה לצאת על ידו או ע"י זרעו. כי יש מי שנשתלם בהדרכתו החיצונה ומ"מ אינו שלם בפנימיותו, אבל מי שערגה נפשו לזכות את הרבים הוא כבר ראוי להיות בן חורין.