יחסיות

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

הבדל גדול יש בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית. המציאות הגשמית יש בה חק שההעדר הוא קודם להוי' ואם תחול על חומר איזו צורה צריך שתעדר מקודם הצורה הקודמת, ובמציאות הרוחנית אין צורה מפסדת הצורה הקודמת שהיא עילה לה, ואדרבא ע"י חוזק המציאות הרוחנית [הקודמת] מתפשט האור יותר להצורה היוצאת אל הפועל, האריך בדבר בספר פרדס רמונים להרמ"ק ז"ל. ע"כ היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן, כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק, אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד, שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני', מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ [ש]במדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה. והנה ישנן ב' מעלות באופן השימוש של ההנאות החושיות לצד הטוב. יש מי שהוא כבר יצא משיעבוד התאוות החומריות והרי הוא בן חורין, שאין החומריות שולטת בו כלל, וכל נטיותיו הן רק לצד מעלת השלימות, כי הוא גבור בחכמה ודעת את ד'. ועל קדושי עליון כיוצא באלה, אין ספק שאכילתם היא מדה נעלה, וקיבוצם הוא שולחן אשר לפני האלהים. ויש מדה קטנה מזו, שאם שההסכם בדעת הוא להשתמש בחושים כפי מדת השכל, מ"מ לא ימלט שעצם הטבע לא נשתנה ויש בפנימיות הנפש ג"כ שליטה של עבדות לצד ההנאה החושית. וכאן יש מקום לשאול, אם הקיבוץ במי שהוא במעמד כזה באכילה הוא משובח, די"ל כיון שהוא עכ"פ מתחזק במעלות שכליות הרי אכילתו ג"כ נחשבת לדבר מעולה, או דלמא כל זמן שלא יצא לחירות מתאותיו עוד האכילה משפילתו, שמחזקת כח התאוה ואינה באה כ"א בתור הכרח.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ז

חיי האדם מול כבודו של חבירו. היחס בין התורה והמוסר

...נח לו לאדם לאבד חייו הגשמיים הגופניים, ואפי' באופן משונה והפוך מכל כבוד לשעתו, ולא ילבין פני חבירו ברבים, שמאפיל את כבוד חיי חבירו לעתיד בעב שאינו נמחק, שהרבים רישומם חזק מאד, ובנפול כבוד חבירו ברבים כבר הוא אובד מדרגתו וערך חייו. ע"כ מפאת הציור המוסרי הראוי לאיש שלם המכיר את ערך החיים, ראוי שיהי' נח לו אבדת גופו מאבדת כבוד חייו של חבירו, שהיא מיתה מגונה נמשכת. ואם כי יוכל היות שמצד התורה אין ראוי לעשות כן בפועל, מפני שיש לחיים השלמים רב יתרון שמרפא ג"כ חסרון הכבוד ומחזיר כל כבוד, אבל מצד הרגש הישר ראוי שיהי' כך, ותשוקת החיים הטבעיים ראוי שתתבטל, והרגשת הייסורין של שעה ראוי' להחשב כאין, מפני הידיעה האמתית של גודל האבדה של אבדת רגש הכבוד של זולתו ברבים, שהוא פוחת ערך חייו במשך [זמן] ארוך מאד. ע"כ נכתב לשון נח, להורות שכך ראוי להיות מצויר אע"פ שלא יגיעהו הציור אל המעשה. אמנם בספר חרדים הבין הדבר ג"כ למעשה. וצריך ביאור רב להגדיר דבר ההלבנה של זולתו, כי ודאי אין ההלבנות שוות. ונראה שהדבר מדובר רק כשההלבנה תגיע להוריד ערכו של הנעלב לנצח בעיני רבים באופן [שאין] בהם המלטה וחליפות מצב, שאז הוא גרוע מאבידת נפש בערך החיים ההרגשיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

...סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק, וראוי לאדם השלם שלא לצאת לקצוות, לא ירחיק לצד הרחקת הריעות עד שיצא יחידי בלילה באהבתו שלילת הריעות, ואל תביאהו ההמשכה לצד הריעות לספר עם אשה בשוק שהיא נטיה לפריצת המוסר לערך שלימות הת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

והנה שלשה סוגים כוללים ישנם באופני הנהגת רגש הנימוס, שיש להבחין הצד שאינו מורגש לזולתו ובזה יהי' ראוי לקבע בו צד של מיעוט הקפדה, כדי להקנות לעצמו ע"י הקפדת היופי החיצוני הרגש של אהבת זולתו, והכניסה בתוך תוכו של רגשות נפשו. והם: א', מצד טבע הענין שאינו נוגע לזולתו ולא ימצא עסק בהרגשה זו להתנעם בה או להיות (צעור) [מצטער] ממנה אפילו רק באיזה רושם של קוצר רוח. ב', מצד המקום שלא יגיע לזולתו שמה הרושם מפני המרחק וכיו"ב. הג', מצד הזמן והמקרים הסמוכים לו. ובנידון זה של הקפידא הקטנה ודקדוקיה, רשום מצב הענין בהבדל שבין פנתא לגילדא, שבגילדא מצד הענין מחייב שאין לזולתו צד הקפד בה. ובהבדל שבין ביתא לאורחא הוא מצד מצב המקום, ומקרב הדבר לאותו החלק של ההתבוננות מצד המקום איפה ראוי להגדיל הקפידה ולהקטינה. וההבדל שבין ימות החמה וימות הגשמים ילמד על מצב הזמן, שבכל אלה ראוי להסתכל בהמוני המונים מקרים הדומים להם, לשום מגמת פני היופי ורגשו, יותר על הצד הטוב שיש בזה מצד ההפלגה של אהבת החסד והטוב לזולתו, ממה שיש בזה מצד הפנקת רגשי עצמו ועידונם, עם שגם מזה תמצאנה תולדות של טובה, אבל הרושם העליון שכולל כל התורה כולה, שהוא אהבת רעים ראוי שיעלה על גביו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

היחס בין פסוקי התורה לפסוקי הכתובים. היחס בין אמונה שכלית לאמונה של ידיעה פנימית

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

נראין הדברים מסיום לשון הברייתא, שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, דכן נראית כונת הדברים של "ואם א"א למתרגם להגביה קולו עם הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר, ע"כ ימעך הקורא קולו, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יצוק דבר יותר עקרי או יותר מוכרח להזהר, מהצד השני, המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר, נראה באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנית לאורה להיות קרובה אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'. והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזוז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה. ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזו ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה...ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי' במתן תורה, דבר ד' הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה, וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יעננו בקולו של משה. והוא לימוד לדורות, שכפי ערך ההשתדלות בעומק הידיעה יהי' נשפע ג"כ להועיל יתרון הקדושה וסגולתה, לרומם העוסקים בה, כדבר שנאמר "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה".

ברכות פרק ז׳ פסקה ח׳

היחס בין בושה וכלימה

מפני שבהכרח האורח האוכל דלאו דילי' לא ינצל מבושה שבהית לאסתכולי באפי', ע"כ נאה היא התפילה הזאת לאורח על בעה"ב, לברכו ששכרו יהי' משלם ולא יתערב בו סרך בושה וכלימה, אע"פ שמטבע נתינת בשר ודם שתהי' עמה למקבל בושה וכלימה. הבושה (והכלימה) תתכן, (אם) מפני ההתעסקות באמצעים בלתי הגונים, אפי' תהי' התכלית בלתי גרועה. והכלימה, ביחוד, שהיא כח הבושה בהרגשה יותר חזקה, תצוייר על התכלית הבזוי' שראוי להכלם ממנה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה. ע"כ יוכל היות שבלא כונה ירום לבבו בהכירו יתרונו שבא מצד קדושת הארץ. אבל כמתרעם ע"ז אמר: כיון שאינו יתרון שבא מצד מעלת האיש כשהוא לעצמו, כ"א מעלת המקום גורמת, אין ראוי לבקש מזה כבוד ויתרון. כי יתרון הכבוד ראוי שיביא התעוררות להיות מוסיף שלימות בדבר התלוי בבחירה. ע"כ כיון שמצד עמלה של תורה יגדל הת"ח שבחו"ל ממנו, רק לפי הקנינים הברורים שעל פיהם יקום דבר במשפט התורה ראוי לשקול ערך הכבוד.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

ההבדל בין עם ישראל לכותים, ובין העובדים את ה' מתוך כלליות לעובדים עבודת ה' פרטית, וההשפעה שעלולה להיות מתוך כך על דקדוק המצוות

תכלית התורה היא כפולה, השלימות הפרטית של עבודת ד' של כל יחיד ויחיד, בין מיראת ד' באיזה מין ממיני היראה שתהי', יראת העונש או יראת הרוממות, או מצד אהבת ד' וגעגועי הנפש בכללה אל אביה שבשמים, שמוציא מן הכח אל הפועל בכל מין עבודת ד' שתשיג ידו, בין בדברים מחוייבים ע"פ התורה, בין בהנהגות ומוסרים מוסכמים לעצמו ע"פ שכלו והדרכתו בכונתו לשמים. ועוד יתרון עקרי יש לישראל מורשה קהלת יעקב, והוא התכלית הלאומית שיש בכלל התורה והמצות, שהן בכללן מחזקות את האגד הלאומי ומוסיפות עצמה בסגולות הלאומיות. ויען שלאומיותם של ישראל היא הדרך הכבושה להדריך את כל העולם כולו בדרכי ד', ע"כ בתיקון ושכלול של כנסת ישראל תלויים כל גופי תורה ומצות. אמנם בענין הדקדוק הפרטי, לדקדק הרבה בדקדוקי מצות, יש הפרש בין אלה ב' התכליות. מי שאינו מכיר התכלית הלאומית לא יוכל להבין מושג כללי לכללות התורה והעבודה. ע"כ רק מצד אמונה ויראה, וע"פ רוב יראת העונש, ישקיף על המצות, כי בלא הבנה עקרית בעומקה של תורה שבנויה ע"פ יסוד כנסת ישראל בכללה לא יוכל לעלות למדע מבורר לדעת את ד' ולעבדו באהבת אמת, ע"כ לא יכיר שום הבדל בין עיקר מצוה לדקדוק רחוק. כי כולם תכלית אחת היא למי שאינו יודע דרך התכלית הכללית, ואם אמנם הדרך כשהוא לעצמו הוא טוב מאד, דבאמת גם ע"י ההבנה הכפולה של השלימות הפרטית ושלימות הלאומיות דכנסת ישראל בכלל, יש יתרון רב לכל דקדוק ודקדוק קל שנכנס לאוצר הכללי ומתלקט לחשבון גדול של אושר וגדולה כללית, מ"מ לזה צריך השקפה יותר ברורה. אבל מי שלא עלה בתכלית המעלה, לפעמים ע"י היתרון יולד איזה חסרון, שמתוך שמבין התכלית הכללית, יוכל ל[ה]עלות על דעתו כי [ת]ימצא התכלית רק בכלל המצוה, והפרטים הם בכלל מלואים ושומרים שלא תזנח תכלית המצוה, כי הדקדוקים שומרים את משמרת הכלל, ע"כ יש הבדל ברעיון הישראלי בין כללות המצוה לדקדוקיה. והנה הכותים אינם מכירים כלל לאומיותם של ישראל, כי עוד כצר נחשבו לכלל האומה מצד לאומיותה, והשתתפם בתורה אינו כ"א מצד רצונם לזכות בשכרה, או הכרת האמת למצויינים שבהם. ומדוייקים דברי חז"ל, שגם המעלה את הכותים ונותן להם יתרון שאינם גרי אריות, אומר שהם "גרי אמת", ואינו כלשון המורגל להם ז"ל בכל מקום על הגרים "גרי צדק". והיינו שצדק נקראת כנסת ישראל, שיסודה להביא צדק העולמים לכלל המין האנושי. ומי שאין לו יד ושם באלהי ישראל, אע"פ שמכיר הוד התורה מצד צד האמת שבה לעצמה, נוכל לקרותו גר אמת ולא גר צדק. ע"כ כל מצוה שהחזיקו בה כותים, הרבה מדקדקים בה, ביחוד רק במאי דכתיב באורייתא, כי יסוד תורה שבע"פ הוא ביחוד מצד התכלית העליונה של הכסא, שהיא התכלית הלאומית שצריך שיהי' המרכז חזק מאד, וערבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה שבהם מבוארת התכלית הכללית בגילוי ברור. אמנם יש ג"כ בכלל הדקדוקים, דקדוקים של תפלות, שיוכלו להולד מאין דרך להבחין בין עקר לטפל, וביותר שאין דרך להגביר מדת הצדק ע"י העבודה כ"א בההבנה הברורה של התכלית הכללית, שעל ידה האדם מוצא את עצמו עוסק בצרכי ציבור הכלליים וגומל חסד עם אומתו ועם כל העולם כולו. איזהו חסיד המתחסד עם קונו ועם קן דילי' מקום שממנו שאב כל אשרו והפרחתו, דהיינו אומתו. ע"כ רק ההבנה האמתית תיישר את דעת האדם לכונן אשוריו במעגל הטוב והישר, להיות זהיר בכל דבר בדעת ותבונה ולערוך ערך לכל דבר כערכו, ולהשמר ג"כ מהפרזה בדקדוקים כאלה שאין רוח חכמים נוחה מהם, ומביא ג"כ לשקוד על דלתי תורה כדי שיוכל להכיר ההבדל הראוי בין עיקר וטפל ולדעת מי נדחה מפני מי. מה שאין כל אלו המדות היקרות נמשכות בהדרך המצומצם הפרטי, שאין זו מדת תורת ד' התמימה, שהיא מורשה קהלת יעקב, הגוי כולו. ואחרית תקלה זו של ביטול ההערה הרוממה הלאומית מביאה ג"כ לעבודה זרה, כי בהיות שכל האדם משוטט לתן טעמים למצות, ולא ימצא באמת רק בהכנסו דרך השער אשר לד' שהיא שערי צדק של כנסת ישראל, ממילא ישגה לתלות דמיוני שוא ובוקי סריקי של הבלי ע"ז או קרוב לה בתורת אמת. וזהו שהביאה להכותים סופם שמצאו דמות יונה להם בראש הר גריזים. תחת ירושלים, שהיא מקדש מלך ויסוד הלאומית, בחרו בהר גריזים להורות על תכלית הפרטית לזכות רק בברכות, שע"פ רוב לא תתרומם נפש האדם בזה יותר מהשער הנמוך של עבודה ע"מ לקבל פרס. והיא דמות יונה שכנס"י אמנם נמשלת ליונה שמצות מגינות עלי', והמצות כולן הנה לתכלית העליונה של הצורה הרוחנית של עבודת ד' המיוחדת לישראל, שאין בזה שום הגשמה חלילה, הם, בערכם המצות לא לשם הדעה האמתית הזאת כ"א לתכלית הפרטית של ברכות המכוונות להר גריזים, לא יוכלו להנצל מהגשמה ומצאו להם דמות יונה, שאמנם אינה מחלפת בת זוגה באחר, אבל חשבו רק בעבור הפרטיות של מציאות הברכות. אשר "לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא", ו"ד' (אלהים) יתן אמר המבשרות צבא רב", שאמרו ע"ז חז"ל שכל דיבור ודיבור נחלק לשבעים לשון, שהוכן בו פתח תקוה לכל האדם אשר ע"פ האדמה. וע"ז אמר "אם תשכבון בין שפתים כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". תכלית ההוד וההדר היא כדי להודיע תפארת ישראל בעולם ע"י שכלול האמיתי של כנסת ישראל, וע"י ההכרה של תפארת ישראל ידעו כל העמים להשכיל ולאמר "בית יעקב", שבו תלוי כל תפארת ישראל בעל הקורה שראוי שיכנס בעוביה של קורה. "לכו ונלכה באור ד' ", "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה, ודבר ד' מירושלים". אמנם לפי ערך גדולת התכלית ראוי' להתגדל אהבת הדקדוק ביותר לכל פרט קטן מרוב אהבה ויקרת ערך. אבל התרוממות הנפש לתכלית הכללית תשבית מעט את הקשר הטבעי לדקדוקים היותר רחוקים, וצריך ע"ז זהירות מיוחדת והגברת הכח השכלי, לקשרו בהשכל המעשי יפה. ואצל הכותים אשר לא ידעו את שם ד' אלהי ישראל, שאינם מתנשאים אל רוממות התכלית הכללית, אינם צריכים ע"ז התגברות כי משפט אחד להם, הכלל והפרטים. דוגמת הדבר מצינו בבע"ח היותר נמוכים: אין להם מרכז של חיים במח, וע"כ גם כל חלק קטן מגופם מפרפר ב[ה]חתכו, ולפעמים ישוב ג"כ ויגדל שאר חלקי הגוף ויהי' לבע"ח נמוך בצורתו הראשונה. ובע"ח השלמים, להם יש מרכז מיוחד במח, ויש הבדל בין האבר המרכזי לאברים הצדדיים, מ"מ ודאי שע"י הכרת המרכז מרומם יותר אפי' ערך האברים הצדדיים, מפני שהם עשויים לשמש מרכז גדול ואדיר העשוי לתכלית נשגבה ורמה, כצלם אלהים שבאדם.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

ההבדל בין יהודי לגוי. היחס בין הכללים לפרטים, ובין תורה שבכתב לתורה שבע"פ

ע"כ צריך האדם, ביחוד האיש הישראלי שדרכי מוסרו הם נעלים מההשקפה הפשוטה וצריכים לו מעלות הרוח, רוממות, עד שיכיר ערך הדרכתו ע"פ התורה האלהית כמה נשגבה היא...וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ה

יתרון הכלל על הפרט הוא בשתים: מצד האיכות ומצד הכמות. כל איש אשר יש לו לב נכון יקדיש כל עמלו לחיי הכלל והשלמתם, משני אלה הטעמים יחדיו, מצד שהשכל והיושר גוזר שראוי יותר הרבה לחוש על עניני הכלל שהם הרבים מאשר ידאג רק עבור עצמו שהוא יחיד. ועוד יש יתרון, עצם ערך החיים הכלליים יש בהם חשיבות יתירה, וראוי לבקשם ולהשתדל בקיומם יותר מההשתדלות על ערך חיי הפרטים, כמו שאנו אומרים שיש יתרון בחיי איש חכם וצדיק מחיי איש חסר השלימות, וכאלה מהמעלות האיכויות. ע"כ אף שמצד יתרון הכלל מצד ריבוייו על הפרט אין הבדל וגבול לומר שעד כאן נשלם מספר הכלל, והמותר הוא נכלל בכללו הראשון כיון שאנו עסוקים בהיתרון שמקבל הכלל ריבוי הפרטים, א"כ כל פרט המתרבה בו הוא עושה תוספת לעלה ערך הכלל. אבל כשאנו מדברים על ההבדל המיני שיש בין ערך הכלל לערך הפרט, עיקר הדבר מונח בהיסוד שעליו ראוי' להיות מתיחסת סגולת הכלל, ויתרם המה תוספת פרטים שרק מרבים את הכלל בכמות, ומגדילים את האיכות ג"כ, אבל אינם קובעים את האיכות. ע"כ באשר יסוד הציבור הוא מנין עשרה, א"כ עשרה הראשונים יש להם היתרון שבגללם נקבעת השלמת התפילה בשם עבודת הכלל. ע"כ גם אם מאה באים אחריו הכל מגד[י]לים את הכלל, ע"כ נותנים לו שכר כנגד כלם. וזה יורה כי היתרון שבין מין למין הוא גדול באין ערוך מהבדל היתרון שיש באותו מין עצמו בין המרובה להמועט. כמו שביאר בכוזרי על ערך ההבדל שבין הסוגים, שאין לדמות ערך הצומח להחי, והחי אל המדבר. ע"כ בהיות העשרה ראשונים מביאים את העבודה של התפילה אל מין שלימות הציבורית, כ"א מהם נותנים לו שכר כנגד כולם הבאים אחריהם, שהם מוסיפים שלימות באותו המין עצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ו

היחס בין הבנה מושכלת להבנה מחקרית

אמתת ידיעת השם ית' מצד האמת לעצמה היא נמנעת מכל נברא, ע"כ גדר הידיעה היא רק לפי ערך השגת המשיג. ע"כ באמת כאשר נוצר האדם בעצם טבעו עם כל רגשות נפשו הדרושים להשלמתו, וההשלמות היותר דרושות ממהרות להתפתח בו בימיו הראשונים, ע"כ גם ידיעת השם ית' שהיא ראשית לכל הדרכה מוסרית ודרך ישרה, שרק בהיות האדם מחונך יפה מימי נעוריו גם כי יזקין ימצא ברכה בהם, נמצאת באדם הכנה טבעית להכרת רגש הפנימי של דעת אלהים. אלא שכל מה שהאדם מוסיף חכמה מתפתח בו הרגש הנפלא הזה בדרכים יותר רחבים. אבל כל התרחבות הדברים אינם כ"א ענינים הממלאים את הרגש האנושי הטבעי שבא לאדם תיכף בהגיעו לכלל דעת למי מברכין, שכוללת רגש הכרת הטובה שאע"פ שאינו יודע לברר הדבר במושגי תבונה מ"מ הוא מרגיש בטבעו שאל השם ית' ראוי לפנות בעומק הכרת הטובה, ועם זה תכלית ההרגשה של רוממות וציור של נשגב ומעלה. ע"כ זמן הראוי לצרפו לקהל מקדשי שם ד' א"צ שיבא לכלל הבנה מושכלת מחקרית, כ"א די בההבנה הטבעית שסוף כל דרכי החקירה והבירורים המדעיים להביא אליה. כי האלהים עשה את האדם ישר, וב"חנוך לנער ע"פ דרכו", יעמידוהו על טבע האנושי הישר, שלזה יצרו יוצרו. ע"כ ההכרה ההרגשית של הקטן היא הדעת את ד' לפי האמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

היחס בין העיסוק בכללים לעיסוק בפרטים בדעת ה' ובלימוד תורה. היחס בין שלימות האדם בתורה, לשלימותו בתחומים אחרים

הנטי' הטבעית לדעת-אלקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות דרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל ית' בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה. וכעין זה אמר הר"מ במו"נ ע"פ "עולים ויורדים" כי בהיותו עולה אל המושגים הרחבים בהגיון לב הכרת רוממות השם יתברך לאמתתו, יורד עם זה לכוין ההנהגה המדינית המוגבלת. ע"כ רבא אחוי לשמי טללא, כי היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים, ובזה יבא להכרת קונו יתברך, וזאת הנטיה משלה בנפשו גם בילדות, למצא מנוחה ג"כ בצל אהל, ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול, ודחקו טבעו הפנימי לבטא רגשות נפשו ברחמנא היכי יתיב, ע"י דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא אל מרחב אין קץ. והיינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפי' ידיע, שההכנה הנפשית מתגברת באדם וניכרת בעוצם התחלת הילדות באופן רשמי כ"כ עד שנוכל ג"כ לדעת איזה דרך יבחר הילד אשר שאר רוחו מתגלה בו. וסעד לדבר אמרם ז"ל: רבא עסק בתורה חי ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי שיתין שנין. כי האיש שמתנשא אל מרחב גדול בשאיפות רעיונו לא יוכל לכלא את רוחו רק בשלמות אחת, וכשם שמתפשט הוא לכל דרכי הדרישה כך הוא מתרומם ג"כ לכל ענפי השלימות הלימודית והמעשית. ע"כ לפי תכונתו לא מנעו עסק גמ"ח ועירוב הבריות מההשתלמות שלפי טבע נפשו שמצאה בהגיון הפנימי. אבל רבא מצא בתורת ד' חפצו, ולא הי' אפשר לו להפרד מאהבתה של תורה ששגה באהבתה עד אין קץ. כי רק בה מצא אשרו ותעודתו היותר גבוהה בקדושתה. ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, ע"כ לענין הלכה יוכל להיות מכוין יותר שתהי' הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי. אע"פ ששני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפש יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת הוא קרוב לההנהגה המעשית לקבע על ידו ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

טעם שנותנים לפת כבוד יותר משאר מאכלים

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת. אמנם יתרון כבוד ראוי לתן לפת שהוא אות על מעלת האדם, ועוד עתיד הוא להביאהו למעלה יותר עליונה, כי הדעת מתרבה באדם ע"י אכילת פת, וכדחז"ל שאין התינוק יודע לקרא אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן. כי מצד התכונה הפראית של האדם הוא מוכן לאכול בשר חי ככל החיות הטורפות, וכאשר נמצא גם עד היום בקצות היישוב פראי-אדם אוכלי בשר אדם, והכשר הפראות מתגלה באכילת בשר חי ביותר. וע"כ גינו חז"ל את המוכשרים לאכול בשר חי, באמרם לגנאי: "הבבליים אוכלים אותו כשהוא חי". ואכילת הפת באה לאדם ע"י יתרון הכרתו והתנשאו למעלה מדרכי הבע"ח הטורפים, ע"י הכרתו את סגולתו העליונה, כי נברא בצלם אלהים להיות מתדמה לקונו בעשות הישר והטוב. ע"כ השכיל להכין יסוד מזונו מן הצמחים, ואם אינם מספיקים להזנתו כשהם חיים, השכיל לעשות מהם פת, "ולחם לבב אנוש יסעד". עד שיוכל לבא בהמשך הזמן, לכשיתרפא לגמרי מכל הנפילה המוסרית אשר חילה בו הנחש הקדמוני, שלא יצטרך כלל לאכילת בשר. שלא התירה תורה כ"א מפני דוחק חולשת הגוף שבא מסבת חולשת הנפש במוסריותה והתרחקה מאור פני יוצרה, כלשון הכתוב: "כי תאוה נפשך לאכול בשר". ואמרו חז"ל "ע"ה אסור לאכול בשר". ות"ח שהותר לו, מובן הוא שהוא רק למען יוכל להתחזק בתורה ודרישתה שהוא אור העולם, וראוי שגם בע"ח יתנו המס הקצוב כדי להביא אורה לעולם, כמו שגם בנ"א הקריבו ע"ז קרבנות רבים ע"י מלחמות רבות ועונשי שמים, כדי לפשוט עקמומיות שבלב. וכשלא יהי' כל צורך בכך ממילא גם ת"ח לא יזדקקו לאכילת בשר, והכתוב אומר בברכות: "ואכלתם לחמכם לשובע", ומסגולת לשה"ק שהסעודה תקרא לחם, על שם התעודה המוסרית היותר עליונה שתהי' לעתיד לבא. עכ"פ אכילת בשר חי הוא הצד השפל של התכונה האנושית, בניגוד להצד המעלה שתביאהו אכילת הפת. ע"כ אין מניחין בשר חי על הפת, שהפת הוא האות על החיים התרבותיים המוסריים, היפך הבשר החי שהוא הוראת הפראות.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

...כל זמן שהרע נצרך בעולם יהי' נעשה ע"י כוחות ובריות חיות נהנות מחייהן ופעולתן הרעה, עד שאפילו הבריות שמביאות לעולם חליים רעים ונאמנים, המקרובים והבצילים ודומיהם, הם חיים לשעתם, וגם הם נהנים מזיו החיים אע"פ שסופם להכרית, כי לא יתקיימו בהנשאם להפסיק כח חיים חשוב יותר מהם, אבל לשעתם הם נהנים ממציאותם, וכך היא מדתו של הקב"ה להשפיע טובו וחסדו בכל מקום האפשרי ובכל רגע האפשרי.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

ביטחון והשתדלות היחס ביניהם

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת", שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להן שם אבני אלגביש, ונרמז בהן שהן באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

פחד וצער, היחס ביניהם

שורש הפחד והאנחה שונים המה בנפש...בתחלת רפיון רוחו של אדם תתחיל בו תכונת הפחד מרעיון מפחיד, המצייר את אפשרות המקרים הרחוקים שהם שלא כחפצו, ודכאות רוח זו תביא למעמד האנחה על המציאות כולה, ואז נשלמו לו יסורין. כי היסורין בכללם עיקר מציאותם הוא באדם הפנימי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

היחס בין אמות המידה של יחידים לאלה של הציבור, ובין אמות המידה של עם ישראל לאלה של אומות העולם

חיי הציבור אינם יכולים ולא צריכים להיות בנויים ע"פ מופת של ארחות החיים של אנשים פרטיים. מושגי הצדק והמוסר הציבורי הם יותר רחבים וגדולים מלהכנס בחוג יחידי של אנשים יחידים. ע"כ "כל בניך לימודי ד' ", רק דרכי השי"ת הם צריכים להיות למופת לחיי הציבור בקדושתם, "ורב שלום בניך". אבל החיים הפרטיים, ראויים הם להיות נלמדים מבחירי העם, הנגשים אל ד', ומקדשים את חייהם בקדושתו ית'. ע"כ להעיר אוזן בזמן ק"ש של ערבית על מה שתוכל לפעול על לב שומע, מלתא אגב אורחא היא, שזמנה הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שגם היא עבודת ד' היא, אע"פ שחייהם הפרטיים נתמכים בה. וכקדושה הזאת ראוי לכלל ממלכת כהנים וגוי קדוש להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם, ותקבע בנפש ע"י קריאת שמע של ערבית. וכל מה שיש בפרט ישנו ג"כ בכלל, שהאומה בכללה יש לה מעמדה הפרטי ומעמדה המשותף. הפרטי בתור "עם לבדד [ישכון] ובגויים לא יתחשב", במה שהוא נבדל מכל עם ולשון, כראוי לעם קדוש בסגולתו העצמית. ומעמדו המשותף, במה שהוא משתוה עם כלל האנושיות, ובהם ועל ידם יפעול על הכלל, להיות "לברית עם לאור גויים". בפעולתו הפרטית די לו במה שהוא חי באמונתו הברורה לו, "מורשה קהלת יעקב", ע"כ [תקנו] אמת ואמונה בערבית. ולהודיע בעמים שם ד', הוא משתמש ג"כ במה שהעמים יכולים להשכיל ולהבין, בחכמה ובינה שהיא כנגד העמים, חישוב תקופות ומזלות, וכל הדומה לזה. ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא. מצד הסגולה העצמית הפרטית לישראל, שהיא צריכה שמירה מרובה מהשפעה זרה, צריך הבדלה, כשם שהכהן נבדל מן הזר באכילתו בתרומה הראויה דוקא לו, וזרים אין להם חלק בה. מאימתי קורין את שמע בערבית, לקבל עול מלכות שמים על עצמו בתור איש נבדל ופרטי, ועל כלל עם ד' בתור עם לבדד המתיחד בסגולתו, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, המיוחדת להם, ואין אוכלין אותה עם הזר על השולחן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ה׳

...הנה בהיות הדבר ידוע שעצמיותם של כל המעשים ויסודם הוא הטהרה והטוב, א"כ הטומאה היא רק מצוירת בהוה, אבל מצד התלכדות רשמי היום באוצר העבר הגדול בשיתופו עם כלל הרשמים, ודאי יפעול פעולתו לטובה, והיום נטהר ע"י העברתו בחוק העבר. דלמא ביאת אורו הוא, המצאת ציורים חדשים מחודשים מטבע יום המחרת הבא כבר בהכנת טהרה, וצריך דוקא ענין חיובי בפועל, והטהרה ג"כ בזה תתיחש אל האיש הפועל ומחדש רוחו במעשיו והכנותיו המעשיות, וטהר טהר גברא, ויכוון הענין נגד המעלה העליונה, שיש בה יתרון יותר ממעלת טבע הנפש כשהוא לעצמו, הדורש תיקון ומעשה של פעולה והדרכה לצרף, לזכך, לקדש ולעלה כל נטיותיו והרגשותיו של האדם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י׳

היחס בין היום ובין הלילה

היום והלילה אפשר לסמנם בציור מושגים נפרדים, שכל אחד יש לו תעודתו בפני עצמו, ועל פי תכונתו ילכו גבוליו ומחלקותיו של כל אחד. ויש לסמנם ג"כ ביחש המצטרף הזוגי, כי היום הוא עיקר המציאות, והלילה הוא כעין תולדה ממנו, המקבלת אליו. לעומת העבודה של היום תקביל המנוחה של הלילה. והנה סימני השעות, מקורם הוא היום כפי הוראת החמה בבאה ובצאתה. וע"פ אותו הציור שהלילה הוא חותם נחתם מכח היום, ראוי להשאילו את חילוקי הסימנים שהם בעצם היום בטבע, שהם השעות. וכאשר רוב מצות התורה הן נוהגות ביום, והוא זמן המעשה, שהוא הטוב היותר נשגב בחיים, ראוי לכל הליכות התורה לסמן הלילה ג"כ בשעות מעין היום, ולא בסימנים מיוחדים לפי תכונת הלילה המיוחדת.