ת"ר, מנין לברכת המזון מן התורה, שנאמר "ואכלת ושבעת וברכת" וכו'. לפניו מנין, ת"ל "אשר נתן לך" משנתן לך.

הנאת הדברים שיש לאדם צורך בהם מחולקות לשנים, ההנאה המגעת במה שמתמלא החסרון, ונוסף ע"ז הוסכם באדם ג"כ שתהי' הנאת עצם הקנין ג"כ הנאה. והנה הנאת מילוי החסרון אינו דבר מיוחד באדם, כי גם בכל בע"ח היא נוהגת. אבל הנאת הקנין היא תלוי' בציור השכל ביותר, ונוהגת בדרכיה הרחבים רק באדם מצד שכלו. ובאמת זאת היא מעלת האדם שיכיר ג"כ את ההנאה של מילוי הצרכים הנדרשים לו מצד טבעו, ג"כ כערך הנאת הקנין. ובזה יהי' מנהיג אותם ע"פ מסורת השכל, כי אם יהי' אדון לנפשו אז תהיינה ג"כ ההנאות הטבעיות ג"כ כערך קנינים לו. אמנם בהיותו מסור ברשות לבו, אזי אין צד ליחס ערך הקנין להמלוי של ההנאות הנדרשות. ע"כ הברכה שלאחריה שתבא על השביעה כדכתיב "ואכלת ושבעת" היא מובנת בכל ענינה רק ע"י הברכה הראשונה שהיא על הקנין והנתינה משנתן לך.