שליטה עצמית

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה. והנה ישנן ב' מעלות באופן השימוש של ההנאות החושיות לצד הטוב. יש מי שהוא כבר יצא משיעבוד התאוות החומריות והרי הוא בן חורין, שאין החומריות שולטת בו כלל, וכל נטיותיו הן רק לצד מעלת השלימות, כי הוא גבור בחכמה ודעת את ד'. ועל קדושי עליון כיוצא באלה, אין ספק שאכילתם היא מדה נעלה, וקיבוצם הוא שולחן אשר לפני האלהים. ויש מדה קטנה מזו, שאם שההסכם בדעת הוא להשתמש בחושים כפי מדת השכל, מ"מ לא ימלט שעצם הטבע לא נשתנה ויש בפנימיות הנפש ג"כ שליטה של עבדות לצד ההנאה החושית. וכאן יש מקום לשאול, אם הקיבוץ במי שהוא במעמד כזה באכילה הוא משובח, די"ל כיון שהוא עכ"פ מתחזק במעלות שכליות הרי אכילתו ג"כ נחשבת לדבר מעולה, או דלמא כל זמן שלא יצא לחירות מתאותיו עוד האכילה משפילתו, שמחזקת כח התאוה ואינה באה כ"א בתור הכרח. להורות על הדעה הזאת בכללה באה ההלכה של החיוב לזמן, שהוא מורה שיש יתרון בקיבוץ על האכילה, בהסבה. ההסבה היא דרך חירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. והכונה, הבן חורין מעבדות התאוות שלבו ברשותו להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה, לאיש כזה יאתה הסבה בשעת אכילתו, שהיא עת התגברות השיעבוד הבהמי. וראו התלמידים השלמים, שעכשיו בהיותם אבלים על רבם הגדול, ראוי שירגישו שאין מושג החירות הגמור ראוי להם, בהיותם חסרים המדריך הגדול שבאורו ראו אור...אמנם קבעו מקום, קביעות המקום מורה על התישבות השכל והסכמתו, להורות עכ"פ שאין אכילתם מהמשכה בהמית חלילה, כ"א מהסכמה שכלית שהיא מדרגה למעלת החירות של הסבה. ע"כ הסתפקו אם בכיו"ב ראוי לזמן, מפני שעכ"פ יש בזה הכנה אל התכלית המעולה, או דילמא כ"ז שלא באו למדת החירות יש בהתחברות האכילה ג"כ חלקים מצד החרפה הבהמית שמתעוררת כ"ז שלא בא האדם למדת הקדושה הגמורה, ע"כ "לא הוה בידייהו".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ד

ע"כ הננו מוזהרים לנהל את רגשות הנפש ופתוח חושי היופי ע"פ מתג השכל האלהי, ולפי רוב השליטה השכלית כן יגדל ג"כ שימוש היופי, עד שביהמ"ק ששם הוא המכון לאור השכל הטהור והשם יאמר בו בכתבו, הוא ג"כ נויו של עולם, ופרצוף אדם שאסור לעשות אפי' לנוי, כאשר כך יאתה לנו, להגביל ג"כ רגש היופי ע"פ משפט השכל ולא לתן לו כל שולטנו, כי רבים המה הרוגיו. אמנם זהו רק בגבולים, אבל במקום המקדש, בקה"ק, שמה מצווים אנחנו להעמיד את הכרובים, שפני אדם להם, ברב כשרון, כי ראוי לתן להיופי חלקו כפי ערך הגברת השכל עליו, שאז יתנהל במשרים לאושר האדם והצל[ח]תו האמתית. ומה רבו העמים שהשתכרו ממה שהוא יפה ללב וטוב לעינים ואבדו את עולמם. אמנם אנחנו עינינו אל ד' אלהינו שמשמי קדשו יענינו, "והיו עיני ולבי שם כל הימים", על מקום מקדשינו שהוא נויו של עולם, שמשם יצאה האורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

המעצורים שיבאו לאדם מכל חפץ טבעי ע"פ התורה, המה כולם מכוונים למטרה הטובה וההצלחה האמיתית. ואם יכבד לפעמים על האדם מה שצריך להניח איזה חשק לב בשביל משפט התורה, הנה ירויח כפלים, מה שנתחזק אצלו קשר שליטת הנפש והדרת המוסר ויראת ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

ובאמת מפני ההשפעה הגדולה של הכשרון המיוחד של השליטה הפנימית שהוחן בזה יוסף ויצא אל הפועל ע"י נסיונו, שמאז נקראהו בשם צדיק, כדברי הזוהר. אמנם אין די שהכח של השליטה הפנימית יהי' רק בערך מושכל אצל האדם כ"א צריך לו ג"כ שיהי' מורגש ומוטבע.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כי אם אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת.