עולא ור"ח הוו קאזלי באורחא, כי מטא אפתחא דבי ר"ח בר חנילאי נגד ר"ח ואתנח. א"ל עולא, אמאי קא מתנחת, והאמר רב, אנחה שוברת חצי גופו של אדם, שנאמר "ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים וגו' ". וריו"ח אמר, אף כל גופו ש"א, וכו'.

אומץ הרוח היא מדה נחוצה לאדם למטרת חייו הגשמיים והרוחניים. וכאשר המחשבות הנוגות עולות לפעמים על הלב ומדכאות את הרוח, יש אשר יחשב האדם שבהיותו נוטה לקול הגירוי של דכאות הרוח, בהוציאו אנחה מלבבו בזה יעביר את כח דכאות נפשו ממנו. אמנם זהו רק דמיון כוזב, כי אין קץ להמון הציורים שעל פיהם יכול דמיונו של אדם לצייר לו מחזות של תוגה ודכאות לב. ע"כ בהיותו מחזק את כח התוגה ודכאות הנפש ע"י הוציאו אל הפועל את האנחה, אז יוסיף כח הדמיון להתעולל בו, ויציב לפניו עוד חזיונות שונים של תוגה שיכבידו עליו אנחותיו. ע"כ העצה היעוצה בלשון חכמים מרפא היא: התקוממות האדם באומץ רוח נגד המון רגשות התוגה הסוערים בקרבו. וכאשר באמת אין ראוי לאדם להתעצב כ"א להיות מגביר חילים לפעול אך טוב, והעצב נברא בתכונת הנפש רק להיות למעורר לסור ממוקשי רע שהם מדאיבים בהחלט, אבל לא לעשות ממנו קנין נפשי. אמנם עת וזמן לכל חפץ, עת ראוי להאדם שיתן להעלות רגשותיו אל מרום ההרגשה, גם בהעבירו נגד עיניו כל אשר עולל לנפשו ע"י עזבו אורח ד' הסלולה. אמנם בעת שימוש עם כח היגון ראוי שיהי' לו אז עסק עם הדעה השלמה, שאז תגביר פעולתה על הנפש לא רק באנחה כ"א בבכי תמרורים, והבכי יוסיף באמת לאמץ את הנפש ולהאיר את הרוח. ואחרי שעה של בכי והתרגשות מרירות נפש, יבאו ימי אורה וצהלת לב בהיות האדם מוצא לנפשו מנוחה מסבל עול הפרעות שבסדרי חייו, ומתקרב הוא בלב ער לאור ד' אשר רוחק ממנו. אבל האנחה היא מתפרצת ותוכל להתפרץ בכל עת, וביותר בעת הראוי לשימוש של לב אמיץ, ואינה גומרת ענין בחשבון ודעת עם עסקי המחשבות המדכאות, מזה ראוי להתרחק. והנה הפעולה של דכאות הנפש פועלת בדרך ישרה על הכלים הנפשיים שבגופו של אדם, המוח והלב והעצבים המתיחסים עליהם, ע"כ היא שוברת בכח ראשון חצי גופו של אדם. אמנם מי ישים גבול לכחות הגויה הנאחזים זה עם זה, והכוחות של האברים התחתיים שאין להם יחש עם סערת הרוחות, גם המה קשורים הם עם הכוחות החיוניים המתגלים בתוקף באברים שכחות הנפש פועלים עליהם בדרך ישרה. ע"כ משבירת חצי גופו של אדם, בדרך מקורי, באה שבירת כל גופו של אדם בדרך תולדותי.