הנכנס להקיז דם אומר: "יהר"מ כו' כי [אל] רופא נאמן אתה ורפואתך אמת, לפי שאין דרכן של בנ"א לרפאות כו' ". אמר אביי, לא לימא איניש הכי, דתני דבר"י, "ורפא ירפא" מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות.

האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זב"ז וכחות נפשו זע"ז, ושניהם יחד בקשר אמיץ, ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש, ויחושם ג"כ אל העולם הכללי. א"כ הלא אין אמונה ברופא, כי אף אם במקצע האחד, הצר והקצר ירפא, אולי גורם השינוי הזה קלקולים רבים בעבר אחר, ששקולים הם כנגד התועלת היוצאת מרפואתו, וע"כ אין להחליט שתהי' הרפואה אמיתית. ובאשר אין השכל מסכים אל הרפואה בהתחכמות האדם, והניסיון אמנם יורנו כי פעמים רבות תקלע חכמת הרפואה אל האמת, צריכין אנו להשכיל שגם השימוש בחכמת האדם ברפואה היא אחת מפליאות ההנהגה, ואנו משיבים את הדבר לההשגחה העליונה, כאותן הדברים שאין בנו שום יכולת [להם] בפועל כפינו, כי רק אתה ד' רופא נאמן אתה, שלפניך גלויים כל רזי הגוף והנפש ומסתריהם ויחושיהם, ורפואתך אמת מבלי [ש]תגרום הפסד למקצע אחר. אמנם אביי אמר, שאין לנו לחוש (על) [אל] המסתרים של היחוסים, שאין עינינו רואות אותם, שא"כ כבר בטלת כל עמל האדם לתיקון הגשמי והרוחני, כי יחוש (שכל) [בכל] מה שהוא מתקן ומשכלל שמא גורם הוא הפסד באיזה יחש נסתר. אלא כך [היא] המדה, שאין ראוי לפקפק בה כלל, ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והתורה נתנה רשות לרופא לרפאת, בהיותו בקי במקצע שלו, ואין להרפות ידי העמלים בתיקונו של עולם לפקפקם בחששות של מסתרים, והחכמה תעז לחכם, "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". והתפתחות שכל האדם, וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו הכל מעשה ד' [הוא], המתראה לפי צרכי האדם, בעתותיו ודורותיו, לתעודה רמה ומדוייקת, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרע.