ד"א "ויבן", אר"ח וא"ל במתניתא תנא, מלמד שבנאה הקב"ה לחוה כבנין אוצר כו' כדי לקבל את הולד.

לבד מה שעוד יש מקום אל הכרעת הדעת, אם היחש של האדם אל ההוד והחן החיצוני צריך שיהיה נערך לדבר המפתח את מעלותיו הרמות, עד שראוי לרמזה בהתחלת היצירה של בנין המשפחה, ויש מקום לדון ג"כ שרמזה התורה לבכר את ערך המועיל וההתקיימות על היופי, שגם הוא דבר של עיקר הוא בתורת החיים, ע"כ מתיחש עיקר הבנין לצד המועיל של ההכנה לקיום הולד, עוד יש מקום להערה, כי התכונות הגופניות בתואר וחק הגזרה הגופנית, נוצרו ע"פ עצת ד' לפי השימוש העתיד ולא שהשימושים הביאו בהמצאם את התכונות הנצרכות להם, שהרי לא הי' מקום כלל לקבלת הולד אם לא בהיצירה האורגנית המכוונה לזה. וזה בא ללמד על כל התכונות הקיימות, שנעשו בכוונה עליונה ע"פ הערכים הצריכים לקיומם, זולתי אותן הדברים שחייבה החכמה האלהית שצריכים הם להגמר ע"י הנהגה וחינוכים. וזה אב לכולם "ויבן ד' אלהים", בנין הראוי לפעולתו בכל צדדיו ודרכיו, מאין צורך וגם אין מקום למעשה השלמה שיבוא אח"כ, כיון שבלעדי זאת התכונה אין מקום להתחלת התקיימות המין וריבויו.