כי אתא מלכא פתח ר"ש וקאמר ברוך. א"ל, וכי לא חזית היכי מברכת.

רב ששת הכיר בחכמתו ורגשות נפשו הטהורות, איך ראוי לו לאדם לכבד את הוד המלכות, לא רק מצד ערכה הפרטי שהצטמצמה בגופו של מלך כ"א מצד ההוד האלהי שפועל ע"פ ההשגחה העליונה על הנהגת המלוכה והתועלת הסגולית היוצא ממנה בכלל העולם, ויהי' בוא המלך די להעיר הלב על התוכן המופשט של המלוכה ויושר האלהי הנמשך עמה, שראוי לברך עליה. המין המוגשם שלא יכול להתנשאות מעל לציוריו הגשמיים, לא התישבה דעתו בשום אופן איך יתרגש האדם בהרגשה עמוקה שמביאתו לברך מקרב לבו וחושיו הגשמיים לא יראו דבר, באשר הי' שורש פורה משיטת ההגשמה והזוללה והפחותה.