אקרינן "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר". לאביי א"ל: בנך ובנתך נפישין כו' ואכפה לך ויהבת להון לקריבה, והווה לך כעם אחר. לרבא א"ל: דביתהו שכיבא ואתו בני' ובנתיה לידי אתתא אחריתא, דא"ר אר"י ב"א א"ר, מ"ד "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר ועיניך רואות", זו אשת האב.

נתינת בניה ובנותיה של האומה לעם אחר שע"ז באה התוכחה, תצוייר בשני אופנים. האחד הוא, כאשר כל אומה שומרת את רוחה ותכונתה, סגולותיה וקניניה הרוחניים, ובישראל הראש לכל הקנינים הכלליים היא אהבת ד' ושמירת דת קודש. ע"כ ידאב הלב אם ע"י הגלות והפיזור יגדלו הבנים והבנות ברוח זר, ורוחם תהי' פונה לעם אחר לאהוב את דרכיהם ולהשתעשע בסגולותיהם, וכדברי הכתוב "ובילדי נכרים ישפיקו". זאת התוכחה, לפעמים הבנים עצמם לא ירגישו מאומה, הם חושבים כי מאושרים הם וכי יצאו לרוחה, להיות עולים במעלות של משרות וכבוד וכיו"ב. אמנם הכנסיה בכללה מה אומללה היא בראותה שבניה יצאוה ואינם, זאת היא קללת "עם אחר" מצד הבדל התכונות הרוחניות. ויש אמנם פשוט שהבנים המה נאמנים לעמם, דבקים בד' אלהי ישראל ובתורתו בלב שלם, אבל עם אחר ידרך עליהם ברגל גאוה וימנע מהם אורם בחיים, יסתום מקורי פרנסתם וידריכם מנוחה בטלטלת גבר ממקום למקום. הנה לפי הציור של המין הראשון, של זרות הרוח שיש בהוראת "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר", שאין בזה כ"א מורת רוח האב, ולהבנים עצמם לא תבא צרה מורגשת להם, כשתוקח במערכת היחיד, תצא ההוראה של נטיית האדם לדבקה במשפחתו מפני שיווי התכונות וכיו"ב מנטיות הטבעיות. וכשאכפה לך ויהבת לקריבה, שתכונתו רחוקה מתכונתך, דמיין לך לעם אחר שונה בסגולותיו, אבל אין בזה להבנים עצמם הרגשת צער כלל. אמנם הצד השני, המצוקה הגופנית שבאה ע"י עם אחר, דהיינו [הצרות] המתחוללות ע"י שנאה של מצב הכלכלה, שיחשוב העם האחד העיקרי בארץ שהנודד יצר את צעדיו, ע"כ יציקהו באשר יוכל, היא ג"כ מרה מאד גם להאב וגם לבנים עצמם הנתונים בצרה. ובחק היחיד היא דוגמת אשת האב, שעינה צרה בחורגיה, מפני מחשבתה דאכלו לגירסנהא, ורק הם לדעתה יסבבו בבית דוחק וצרות מקום. ודמיון השנאה של עם אחר לאשת האב, היא השוויה נערכה מאד, שנאת העמים מקורה הפנימי הוא עניני סגולות ותכונות מחולקות, אמנם יתגשמו במצאם מקום בשאלות הנוגעות לעניני החיים. כן אשת האב, רוחה זרה לבני הבעל, חושבת שהם ישיגו גבול אהבתו אליה וכיו"ב, ותתגשם בפועל בשאלת החיים, בסיפוק צרכיהם בעין זעומה וחפישת עלילות על הנהגתם ויושר לבבם ורבות כאלה. אמנם הדמיון הכללי הוא לשיעבוד הגופני, שהרוחות לעולם לא יתאימו, כאשר לא תתאים רוח האם לחורגיה, שהוא תלוי בדברים הסתוריים שעברו ונקבעו לטבע קיים. ע"כ יש מקום לידיעת והרגשת אופן המצב להבנים בעצמם ג"כ.