תניא כמ"ד אף אהרן נצטרע, דכתיב "ויפן אהרן אל מרים והנה מצורעת", תנא שפנה מצרעתו.

אף כי יש יחש לאיזה מזג גופני עם כל הסתרה שכלית רוחנית, והכרח הוא הדבר שאותו המאורע שע"פ הסדר העליון היתה צריכה להיות לשעה מוסתרת האורה העליונה לפי המדה של ההכרה אשר לרום ערכה של נבואתו הנפלאה של מרע"ה, היה צריך שאיזה תוכן של מזג גופני, עכ"פ בכח, ילוה עם הסתרה שכלית זו, ושבשביל כך בא העונש הגופני כדי למרק כל ענין של מקצת סיג, שהיה עד כה חוצץ לשעה את האורה הגדולה של הופעתה של הכרה קדושה זו מלהיות מופעת בנשמותיהם הקדושות של קדושי עליון אלה, אהרן ומרים. אבל לפי ענינו של קדוש ד'אהרן, לא היה ראוי גם בתור רמז על הענין הגופני לבא, כי אם מצד שלילתו, כלומר שפנה מצרעתו, שההחשכה הקודמת שהיתה שרויה באיזו כחניות בגוף קדוש זה לא היתה כ"א כדי להרבות את האורה ע"י מה שפנה מצרעתו. והשלילה הזאת, היא מתאחדת עם שלילתו של החסרון הגופני של מרים ג"כ, שבאה ע"י פיוסו של אהרן ותפילתו של משה "אל נא רפא נא לה". ובשביל כך אין הענין של העונש הגופני מתיחש אל אהרן אלא מצדו השלילי, מצד יתרון האור הבא מתוך החושך בסילוקו של החושך, מלמד שפנה מצרעתו.