אמר, אלו הן מאמינים בני מאמינים, אתה אין סופך להאמין.

האמונה האלהית העליונה אינה מתדמה כלל לשום רישום של ידיעה והכרה בעולם, כי היא הסגולה של כל יסוד החיים, של אורם, של חיי חייהם, של זיום ותפארתם. והסגולה הזאת מצד ערכה הפנימי, שאין לה שום הערכה בשום צד המתדמה לה בתואר חיצוני, הוא ענין סגולי בישראל, לא מצד בחירת נפשם בפרט, אלא מצד מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם. ודוקא בסגולה הפנימית הזאת, אין שום הפרעה יכולה לשלוט, וגם במורד היותר גדול של התוארים החיצוניים של החיים המעשיים, ההרגשיים וההכריים, חיה היא סגולת הקודש של נחלת ד' זאת, אמונת אומן בכל זיקוק סגולתה. ולאידך גיסא, אם נבא להעריך את כח האמונה מצד התגלותה החיצונית, מצד זה החלק שאפשר לו להגלות בפועל, בהכרה, ברגש, בביטוי ובמעשה, כיון ששם אין האור הגנוז של שלמות חיי האמונה זורח, על כן אפשר שיפול שם איזה כשלון, גם אצל גדול שבגדולים, גם אצל ארזי הלבנון של נושאי הקדושה העליונה. וזה היה סוד חטא מי מריבה, שכמעט רגע הפנו עיני הקודש של רועי ישראל האיתנים אל הבחינה של הצד המתגלה שבאמונה, וכיון שנפגם אז אצל ישראל, בא הרועה הנאמן לכלל כעס, ודוקא מצד המבט החיצוני של האמונה המבוטאת, נפל איזה ענין מפריע מהארתו הגדולה הנשמתית של אור הקודש. עד אשר המאמר בא, שהן מאמינים בני מאמינים, מצד הסגולה העליונה, המתנה הכפולה ששרשה באבות וסעיפיה הם בבנים, באומץ קדשי קדשים, אבל אתה, שפנית את לבך עתה לשפיטתה של גדולת האמונה ביחש לצד המתגלה מבחוץ, בזה תבחן, שאין סופך להאמין. אע"פ שלא זז חלילה אפילו כרגע יסוד הקודש של חסינות קדושת האמונה מאותו צדיק, רק כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו, אבל זה הוא אבן בוחן, שערך האמונה, ברומה, לא בחיצוניותה ובאופן הבטאתה המילולית והמעשית, היא שרויה. הם מאמינים בני מאמינים אתה אין סופך להאמין. ומזה עצמו אנו יודעים, כמה נשגב וחזק הוא כח יסוד אמונת הנצח של מאמינים בני מאמינים, תלמידיו של חסין האמונה עדי עד, איש האלהים אדון הנביאים ע"ה.