א"ר יוסף, ועוד אחד בדורנו, ומנו, עוקבן בר נחמיה ריש גלותא, והיינו נתן צוציתא.

תכונת בעל תשובה הגדול, שהוא גדול מעקרו, בעל נשמה גדולה, שתחילת חטאו היה מסבת ההרגשה הפנימית הגדולה על העולם והחיים, העוברת כל גבול יושר וצדק נהוג ומוסכם אפילו מצד כל קדוש ונשגב, מפני שכל חק ומשפט, אפילו מצד התורה ומכ"ש מצד ההרגל וההסכמה, אפילו הסכמת חכמים ובתי דינים ע"פ חק וע"פ דרכה של תורה, הכל הוא מתייחס אל החולשה האנושית והחברתית ונוגע לו ברב או במעט. אמנם זוהי גדולת הדבר ועומק ערכה של תורה הרחבה מני ים המחוברת במדת ענותנותו של הקב"ה, והיתה צריכה להנתן ע"י רועה נאמן העניו "מכל האדם אשר על פני האדמה שבכל עז גבהות קדושתה היא יורדת עם כל הירידות הנדרשות לאדם הפרטי והכללי, "אני את דכא", הניח הקב"ה כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני, "הר גבנונים הר בשן", "ההר חמד אלהים לשבתו". אבל מי שלא הגיע לזאת המעלה העליונה, שהיא הגדולה שבגדולות, ענוה גדולה מכולם הנה תשאהו רוחו הגדולה ממעל לכל חק ומשפט, ואם לא יורק עליו טל תורה במדה גדולה כראוי לו, יצא החזיון המר המצוי לפעמים מכח עז ונפלא היוצא מערכו ומדתו. אמנם איש כזה, כאשר ישוב ורפא לו, כאשר יבא עד מרום הגבול וידע כי בגובה אפו השחית את נפשו ואת העולם, כשישוב אל ד', הוא לא יעזב לעולם לחוש את יקר נפשו ואת נטיותיו הרוממות שנשאוהו תמיד למעלה למעלה, הוא ידע אל נכון שעצם החפץ העליון הפנימי הוא בא מאוצר טוב, והוא גנוז עוד ביתר שאת ומעלה בתוך אוצר הטוב של "תורת ד' תמימה" הנותנת מקום בקצב ומדה לבא לכל החמודות העליונות שהן ממעל מדיוק הקצב והמדה, אז תתענג על ד' ויתן (לכל) [לך] משאלות לבך "והאכלתיך נחלת יעקב אביך כי פי ד' דבר", נחלה בלי מצרים, הנה הוא יתקן דרכיו אבל יוקיר את הנטיה הרמה הפנימית שבקרבו. ע"כ הוא יהיה ראוי להנהגה כללית הדורשת הרחבה וגבורת נפש, המצריכה לפעמים לדלג מעל לגבול של שורת כל חק קצוב, מפני מגמה אדירה הנושאת עיניה למרחוק. גם בתכונתו הפנימית, הנה יהיה מלא עז ואורה, חכמתו תאיר פניו, מגמתו המוסרית ברורה לפניו. זהו הגדול שבבעלי תשובה, שמצד מצבו הנהו עומד בראש כל קהל הגולה, עוצר בעם ד' בעניניהם הכוללים הלאומיים והמוסריים, עוקבן בר נחמיה ריש גלותא, שלא דכאה תשובתו את עזוז החיים הדרוש למשרתו הרוממה,והרחבת הדעה והדר החיים המלכיים הנצרכת לה [לא] נתמעטה מצביונה כ"א נתגדלה ונתרב[ת]ה. כי בהיותו בתור פרטיותו בעל נפש מאירה, ואור ישרים זרוח על נפשו, ומצהלת ג"כ את פניו באור נוגה, אור קודש של עונג קדושה צדק ומשרים, וחכמת אלהים הגנוזה בקרבו, נתן צוציתא, אבל כחות נפשו הגדולים, שהם היו הגורמים לו לצאת מגבולה של תורה וצדקת אמת ומשפט, הם עצמם מאירים לפניו גם עתה את דרכו בחיים, אלא שהנם עתהמעוטרים באורה של תורה, ונר אלהים על ראשו. בעל תשובה כזה, שגם אותו האורח שבנפשו, שעל ידו פרץ את גדרות העולם, הוא בעצמו יכול להיות לאור נוגה, אע"פ שמעשיו מקבלים תמונה אחרת לגמרי, זהו הגדול שבבעלי תשובה, שזדונותיו מתהפכים לזכיות ולאורו ילך חשך הוא דומה ליאשיהו בדורו, שעם היותו נחמד ונעלה מתחילתו, גם בטרם זרחה עליו אורה של תורה, מ"מ היה גדול שבבעלי תשובה, אור התורה הגבילה את נפשו הגדולה בגבול האמת הצדק והטוב הראוי לתקנת העולם והבריות לדורו, "הגבל את ההר וקדשתו", ואחדה את פרטיותו המאירה ומבהקת עם תכונת משרתו הגדולה, הצריכה להיות מקפת את כל גודל ונשגב בהיותו עומד בראש הכלל כולו. מה שא"א הדברבלא הופעת אור האלהי, כי הנטיה הפרטית לוקחת לה דרך מיוחד לפי טבעה, ודרך הכלל ג"כ דרך מיוחד, וכן א"א להיות הכל מאוחד בנפש בלתי מוכשרת לגדולה העליונה העוברת לפעמים כל גבול. אבל אור התורה, שמאיר את הנפש הגדולה ופועל עליה לתשובה שלמה עליונה מאהבה, הוא מאחד את הפרטיות עם הכלליות למטרה אחת שכולה קודש לד', והאור הפרטי החפץ בטוב היותר עליון ובצדק היותר מרומם, שאינו יכול להתגלות בפרטיותו מפני קוצר החוג, יוצא הוא לאור בכללותו עד שעוקבן ב"נ רישגלותא היינו עצמו נתן דצוציתא הפרטי.