רבי יהודה אומר: אין דן אלא לשון עבודה זרה, שנאמר "הנשבעים באשמת שמרון' ואמרו חי אלהיך דן".

הנטיה לחיצוניות, כל זמן שהיא עומדת רק בנטית הלב וההרגש, הרי היא מפסדת את התכונה המוסרית ביחס המידות וטוהר הנפש, ומשפלת את אורח האדם לדרכי האמורי, השיקוע בחשכת החיצוניות הגסה של ההויה. אבל הרגש לא יעמוד על עומדו, הוא יתאמץ להיות מתעלה לכלל שכל ומשפט הנפש, בנטיה מכרעת בהסכמת החפץ הנפשי, אז כבר קונה הוא לו דרך יותר נשחתה מזו של דרכי האמורי, תיכנס בכלל עבודה זרה עצמה, הממשכת את השחתותיה מראשית החשכת השכל עד אחרית טומאת הרגש, בהסחת הדעת מפנימיות החיים המקיר מאור חסד עליון, והכנסה לכלל החיצוניות הגמורה הקוצצת בנטיעות ועוקרת את הכל. וזאת היא שורש פורה של חטאת עבודה זרה אשר נכשלו ישראל על ידי השפע של חיצוניות החיים, אשר שבעו בהם, שבעו וירום לבם, ואין דן אלא לשון ע"ז שנאמר "חי אלהיך דן".