"האומר לעורב 'צרח' ולעורבת 'שריקי' והחזירי לי זנביך לטובה - יש בו משום דרכי האמורי".

התכונות הנפשיות הולכות הן עם המגמות של החיים הכלולות ביסוד הדעה הראשית של כל קיבוץ. כשם שיסוד החסד, החמלה והרחמים הוא מונח בעצם טבע הנשמה הישראלית, שהוא הולך ונמשך מאור ד' השופע על דעותיה הטהורות, כמו כן האכזריות היא מיוחדת לאותה התכונה הראשית של האליליות המתנגדת לקדושת ישראל והיתה צריכה להכחד מפניהם בבואם אל אדמת הקודש. "ואנכי השמדתי את האמורי מפניהם". הנטייה הפנימית עושה את שלה ובבעלי חיים כאלה שקיננה האכזריות את מושבה בליבם, במידה מסוימת, נמצא איזה קישור נפשי לאלה שתכונתם מתאימה להם בכל הוויתם. האכזריות אינה רואה קשר של משפחה, היא מתאכזרת גם אל הבנים, אינה יודעת משום אמון וכריתות ברית "העוזבת אלוף נעוריה ואת ברית אלהיה שכחה". העורב - האכזרי על בניו, והעורבתא, לכל אחד מהם תכונת חיים מיוחדים, שאינם מתיחסים כלל לבנין הבית והקמת הדור העומד להולד, שהאכזריות לא תדע רחם עליו. ומגמת חיים כזאת מיוחדת היא לדרכי האמורי. והצד היותר שפל ויותר מכוער שבאכזריות שאין לו שום עסק רק עם שרירות הלב של היחיד - זנב האכזריות - זהו האושר היותר גדול לטמאי נפש כמו אלה. וההבעה הניחושית הולכת לפי הנטיה הפנימית ואומרת לעורב צרח, ולעורבתי צריחי - כל חד לפי ענינו המיוחד - והחזירי לי בזנבך לטובה - כי המכוער שברע והגס שבו זהו האהוב להנפש השקועה במעמקי תהום הרישעה - תועבות האמורי.