ואמר ריב"ל, מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בשש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום א"ל לישראל בסוף ארבעים יום בתתלת שש אני בא, לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם. א"ל, משה רבכם היכן הוא. א"ל עלה למרום. א"ל באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דאמרי ליה לאהרן, "

היחש של קדושת משה לקשר את ישראל בקדושה, להכינם להיות לעם לד', ולהבדילם מכל עכירת מחשבה רעה של ע"ז, היה קשור עם הרעיון והציור שידע העם שהוא מאוגד עמם ונושא אותם בנשמתו, בחפצו ומחשבתו. ובהיותו עולה למרום בהתבודדות אלהית העליונה, היה ההכרח להכין בראשונה את הקשר עמם כאילו הוא עמם כל משך הזמן שנתעלה מהם, ומתוך כך היה לו ע"ה ההכרח לקבע את הזמן בדיוק השעה, שבתחלת שש יבא. והנה אמנם מצדו של משה לא היה שום שינוי ורפיון בקשורם הנשמתי, אבל מאחר שלגבי ישראל היה אפשר להכניס איזה ספק שכבר עבר המועד, הופסקה מצדם אותה ההתקשרות העליונה שהיתה מצויה בנפשם עם כח קדושתו של משה. ואם העברת הזמן לבדה לא היתה מספקת, ובדיית השטן שמת לא היתה גם היא דיה לתן התנודדות בקשרי מחשבתם ביחושם לרועה הנאמן, אשר אפילו בציור של מותו לא ניתק הקשר הנפשי מהם. אמנם השטן הראה להם דמות מטתו, כלומר כאילו נפרד ונתעלה מהם ע"י התבודדותו הרוחנית העליונה עד שנשארה מטתו בשמים ממעל, וקרבת בני אדם שוכני חומר אין עוד מקום עמה, זה הביא אותם לידי סערת רוח, שנתבטאה בהקובלנא של "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו".