פרק ט׳ - פרק תשיעי - לא מוגה

א׳אמר רבי עקיבא, מנין לע"ז שמטמאה במשא כנדה, שנאמר "תזרם כמו דוה צא תאמר לו", מה נדה מטמאה במשא, אף ע"ז מטמאה במשא.
←
ב׳אמר רבה, "תזרם" דאמר קרא נכרינהו מנך כזר, "צא תאמר לו", הכנס אל תאמר לו.
←
ג׳תנינן, "וישימו להם בעל ברית לאלהים זה זבוב בעל עקרון", מלמד שכל או"א עשה דמות יראתו, ומניחה בתוך כיסו, כיון שזוכרה, מוציאה מתוך כיסו מחבקה ומנשקה.
←
ד׳אר"ח ב"ע, מפני מה אמרו ספינת הירדן טמאה, מפני שטוענין אותה ביבשה ומורידין אותה למים.
←
ה׳אר"י א"ר, לעולם אל ימנע אדם עצמו מביהמ"ד ואפילו שעה אחת, שהרי כמה שנים נישנית משנה זו בביהמ"ד ולא נתגלה טעמה, עד שבא רחב"ע ופירשה.
←
ו׳א"ר יונתן, לעולם אל ימנע אדם א"ע מביהמ"ד ומד"ת ואפילו בשעת מיתה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל", אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה.
←
ז׳אר"ל, אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליה, שנאמר "זאת התורה אדם כי ימות באוהל".
←
ח׳אמר ר"ח ב"א אריו"ח, מ"ד "ל"ת גבול רעך אשר גבלו ראשונים", גבול שגבלו ראשונים לא תסיג.
←
ט׳מאי "גבלו ראשונים", ארשב"נ ארי"ו, מאי דכתיב "אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ", אטו כו"ע יושבי רקיע נינהו, אלא שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו אומרים מלא קנה זה לזית, מלא קנה זה לגפנים, מלא קנה זה לתאנה.
←
י׳וחורי, שמריחין את הארץ. וחוי, אמר ר"פ, שהיו טועמים את הארץ כחיויא.
←
י״ארב אחא ב"י אמר, חורי, שנעשו בני חורין מנכסיהם.
←
י״במנין לפולטת ש"ז ביום השלישי שהיא טמאה, שנאמר "היו נכונים לשלשת ימים".
←
י״גמנין שמרחיצים את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת, שנאמר "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים".
←
י״דמנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
←
ט״ומנין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכיפורים, אע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר "ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו".
←
ט״זאמר רב אדא ב"א, משה בהשכמה עלה ובהשכמה ירד, בהשכמה עלה דכתיב "וישכם משה בבוקר ויעל אל הר סיני", בהשכמה ירד דכתיב, "לך רד ועלית אתה ואהרן עמך", מקיש ירידה לעלייה, מה עלייה בהשכמה, אף ירידה בהשכמה.
←
י״זת"ר בששי בחודש ניתנו עשרת הדברות לישראל, ר"י אומר בשבעה בו.
←
י״חאמר רבא, דכו"ע בר"ח אתו למדבר סיני, כתיב הכא "ביום הזה באו מדבר סיני" וכתיב התם "החודש הזה לכם ראש חדשים", מה להלן ראש חודש אף כאן ר"ח.
←
י״טודכו"ע בשבת נתנה תורה לישראל, כתיב הכא "זכור את יום השבת לקדשו" וכתיב התם "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", מה להלן בעיצומו של יום אף כאן בעיצומו של יום.
←
כ׳כי פליגי בקביעא דירחא.
←
כ״ארבי יוסי סבר בחד בשבא איקבע ירחא.
←
כ״בובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא.
←
כ״גבתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים".
←
כ״דבתלתא בשבא א"ל מצות הגבלה.
←
כ״הברביעי עבוד פרישה.
←
כ״וורבנן סברי בתרי בשבא איקבע ירחא.
←
כ״זבתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי, משום חולשא דאורחא.
←
כ״חובתלתא אמר להו "ואתם תהיו לי", ברביעי א"ל מצות הגבלה, בחמישי עבוד פרישה.
←
כ״טמיתיביה "וקדשתם היום ומחר", קשיא לר"י, א"ל ר"י יום אחד הוסיף משה מדעתו.
←
ל׳דתניא שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה עמו.
←
ל״אהוסיף יום אחד מדעתו.
←
ל״בופרש מן האשה.
←
ל״גושבר את הלוחות.
←
ל״דהוסיף יום אחד מדעתו, מאי דרש.
←
ל״ה"היום ומחר" היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא דהאידנא נפק ליה.
←
ל״וש"מ תרי יומי לבר מהאידנא.
←
ל״זומנ"ל דהסכים הקב"ה עמו, דלא שריא שכינה עד צפרא דשבתא.
←
ל״חופרש מן האשה.
←
ל״טמאי דרש.
←
מ׳נשא ק"ו בעצמו.
←
מ״אאמר, ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת, וקבע להם זמן, אמרה תורה "אל תגשו אל אשה", אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ]ואינו קובע לי זמן[ על אחת כמה וכמה.
←
מ״בומנא לן דהסכים הקב"ה על ידו, דכתיב "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב ]בתריה[ "ואתה פה עמוד עמדי", ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו".
←
מ״גשבר את הלוחות מאי דרש.
←
מ״דאמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות אמרה תורה "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה ]כאן[ וישראל מומרים על אחת כמה וכמה.
←
מ״הומנ"ל דהסכים הקב"ה על ידו, שנאמר "אשר שברת" ואר"ל יישר כחך ששברת.
←
מ״ות"ש "והיו נכונים ליום השלישי" קשיא לר' יוסי, הא אמרינן יום אחד הוסיף משה מדעתו.
←
מ״זתניא "וישב משה את דברי העם אל ד'" וכתיב "ויגד משה את דברי העם אל ד'".
←
מ״חמה אמר לו הקב"ה למשה ומה אמר להם משה לישראל ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה דברי רבי יוסי בר' יהודה.
←
מ״טרבי אומר בתחילה פירש עונשה דכתיב "וישב משה" דברים שמשבבין דעתו של אדם ולבסוף פירש מתן שכרה דכתיב "ויגד משה" דברים שמושכין לבו של אדם כאגדה. וא"ד בתחילה פירש מתן שכרה דכתיב "וישב משה" דברים שמשיבין דעתו של אדם, ולבסוף פירש עונשה דכתיב "ויגד משה" דברים שקשין לאדם כגידין.
←
נ׳ת"ש ששי, ששי בחודש ששי בשבת, קשיא לרבנן. הא נמי ר"י היא.
←
נ״אששי למאי, רבא אמר לחנייתן, רב אחא בר יעקב אמר למסען.
←
נ״בוקא מיפלגי בשבת דמרה, דכתיב "כאשר צוך ד' אלהיך", ואר"י א"ר כאשר צוך במרה, מ"ס אשבת איפקוד אתחומין לא איפקוד ומ"ס אתחומין נמי איפקוד.
←
נ״גת"ש ניסן שבו יצאו ישראל ממצרים, בי"ד שחטו פסחיהם ובט"ו יצאו ולערב לקו בכורות,. לערב ס"ד אלא מבערב לקו בכורות ואותו היום ה' בשבת היה.
←
נ״דמדחמיסר בניסן ה' בשבת, ריש ירחא דאייר שבתא, וריש ירחא דסיון חד בשבת, קשיא לרבנן.
←
נ״האמרי לך רבנן, אייר דההיא שתא עבורי עברוה.
←
נ״ות"ש "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן".
←
נ״זתנא אותו היום נטל עשר עטרות. ראשון למעשה בראשית, ראשון לנשיאים, ראשון לכהונה, ראשון לעבודה, ראשון לירידת האש, ראשון לאכילת קדשים, ראשון לשכון שכינה, ראשון לברך את ישראל, ראשון לאיסור הבמות, ראשון לחדשים.
←
נ״חומדריש ירחא דניסן דהאי שתא חד בשבתא דאשתקד ד' בשבתא, דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר"ה לר"ה אלא ד' ימים בלבד, ואם היתה שנה מעוברת חמשה.
←
נ״טהו"ל ריש ירחא דאייר מעלי שבתא וריש ירחא דסיון שבתא, קשיא בין לר"י בין לרבנן.
←
ס׳לר"י ז' חסרין עבוד לרבנן ח' חסרין עבוד.
←
ס״אדרש ההוא גלילאה עליה דרב חסדא.
←
ס״בבריך רחמנא דיה(י)ב (לן) אוריין תליתאי.
←
ס״גלעם תליתאי.
←
ס״דעל יד תליתאי.
←
ס״הביום תליתאי.
←
ס״וכמאן כרבנן.
←
ס״ז"ויתיצבו בתחתית ההר", אמר רב אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם."
←
ס״ח"אמר רב אחא בר יעקב, מכאן מודעה רבה לאורייתא."
←
ס״ט"אמר רבא, אעפ"כ הדור קבלוה בימי אחשורוש."
←
ע׳אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה.
←
ע״אולמה יראה כדר"ל דאר"ל מ"ד ויהי ערב ויהי בוקר יום השישי ה"א יתירה ל"ל מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר [להם] אם ישראל מקבלים את התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.
←
ע״בדרש רבי סימאי, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, באו ששים ריבוא של מלאכי השרת, לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים, אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע. וכיון שחטאו [ישראל], ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה, ופירקום. שנאמר "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב."
←
ע״גאמר רב חמא בר חנינא בחורב טענו בחורב פרקו, בחורב טענו כדאמרינן, בחורב פרקו דכתיב ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב.
←
ע״דאמר ר' יוחנן וכולן זכה משה ונטלן (שנאמר) [דסמיך ליה] "ומשה יקח את האוהל".
←
ע״האר"ל (וכולן) [ו]עתיד הקב"ה להחזירן לנו שנאמר "ופדויי ד' ישובון ובאו ציון ברינה ושמתת עולם על ראשם", שמחה שמעולם על ראשם.
←
ע״ואמר רבי אלעזר, בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה [להם] מי גילה לבני רז זה שמלאה"ש משתמשין בו דכתיב "ברכו ד' מלאכיו גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו", ברישא "עושי" והדר "לשמוע".
←
ע״זאמר רבי חמא ברבי חנינא מ"ד "כתפוח בעצי היער וגו'", למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע.
←
ע״חההוא מינא דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבא אצבעתא דידיה תותי כרעיה וקא מייץ בהו [וקא מבען אצבעתיה דמא], א"ל עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעי לכו למשמע, אי מציתו קבליתו ואי לא לא קבליתו. א"ל אנן דסגינן בשלמותא כתיב בן "תומת ישרים תנחם", הנך אינשי דסגן בעלילות
←
ע״טאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד 'לבבתיני אחותי כלה לבבתיני באחת מעיניך', [בתחילה באחת מעניך] לכשתעשי בשתי עיניך.
←
פ׳אמר עולא עלובה כלה מזנה תחת חופתה.
←
פ״אאמר רב מרי ברה דבת שמואל, מ"ק "עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו".
←
פ״באמר רבא ועדיין חביבותא היא גבן, דכתיב "נתן" ולא כתיב הסריח.
←
פ״גת"ר הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו".
←
פ״דא"ר יוחנן מאי דכתיב "ד' יתן אומר המבשרות צבא רב", כל דבור ודבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות.
←
פ״התנא דבי רבי ישמעאל, "וכפטיש יפוצץ סלע", מה פטיש זה נחלק לכמה נצוצות כך כל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה נחלק לשבעים לשונות.
←
פ״וא"ר חננאל בר פפא, מאי דכתיב "שמעו כי נגידים אדבר", מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף ד"ת יש בהן להמית ולהחיות, והיינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא.
←
פ״זד"א "נגידים", כל דיבור שיצא מפי הקב"ה קושרין לו שני כתרים.
←
פ״חאמר ריב"ל, מאי דכתיב "צרור המור דודי לי בין שדי ילין", אמרה כנס"י לפני הקב"ה, רבש"ע אע"פ שמיצר ומימר לי, "דודי בין שדי ילין".
←
פ״ט"אשכל הכופר דודי לי בכרמי עין גדי", מי שהכל שלו מכפר לי על עון גדי שכרמתי לי. מאי משמע דהאי כרמי לישנא דמיכנש הוא, אמר מ"ז בריה דר"נ כדתנן כסא של כבוש [כובס] שכורמים עליו את הכלים.
←
צ׳ואריב"ל מ"ד "לחייו כערוגת הבושם" כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים. וכיון שבדיבור ראשון נתמלא דיבור שני להיכן הלך. הוציא הקב"ה רוח מאוצרותיו והיה מעביר ראשון ראשון, שנאמר "שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר" א"ת "שושנים" אלא ששונים.
←
צ״אואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר "נפשי יצאה בדברו". וכי מאחר שמדבור ראשון יצאה נשמתן, דיבור שני היאך קבלו. הוריד (הקב"ה) טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם, שנאמר "גשם נדבות תניף אלהים נחלתך ונלאה אתה כוננתה".
←
צ״בואריב"ל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה חזרו ישראל לאחוריהן י"ב מיל, והיו מלאכי השרת מדדין אותן שנאמר "מלכי צבאות ידודון ידודון" א"ת ידודון אלא ידדון.
←
צ״גאריב"ל, בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, [רבונו של עולם] מה לילוד אשה בינינו. א"ל לקבל התורה בא.
←
צ״דאמרו לפניו, חמדה [גנוזה] שגנוזה לך תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, "מה אנוש כי תזכרנו, ובן אדם כי תפקדנו, ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים."
←
צ״האמר לו הקב"ה, החזר להם תשובה.
←
צ״ואמר לפניו רבש"ע מתירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם.
←
צ״זא"ל, אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, שנאמר "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו", וא"ר נחום מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו.
←
צ״חאמר לפניו רבונו של עולם תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה, "אנכי ד"א אשר הוצאתיך מארץ מצרים", למצרים ירדתם, לפרעה נשתעבדתם, תורה למה תהא לכם.
←
צ״טשוב מה כתיב בה, "לא יהיה לך אלהים אחרים", בין נכרים אתם שרויים שעובדים ע"ז.
←
ק׳שוב מה כתיב בה, "זכור את יום השבת לקדשו", כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכים שבות.
←
ק״אשוב מה כתיב בה "לא תשא", משא ומתן יש ביניכם.
←
ק״בשוב מה כתיב בה, "כבד את אביך ואת אמך", אב ואם יש לכם.
←
ק״גשוב מה כתיב בה, "לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב", קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם.
←
ק״דמיד הודו לו להקב"ה, שנאמר "ד' אדונינו מה אדיד שמך בכל הארץ", ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב.
←
ק״המיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר "עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם", בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות.
←
ק״וואף מלאך המות מסר לו דבר, שנאמר "ויתן את הקטרת ויכפר על העם" ואומר "ויעמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה" אי לאו דאמר ליה מנא הוה ידע.
←
ק״זואמר ריב"ל, בשעה שירד משה מלפני הקב"ה בא שטן ואמר לפניו, רבש"ע תורה היכן היא. א"ל נתתיה לארץ.
←
ק״חהלך אצל ארץ אמר לה תורה היכן היא, אמרה לו "אלהים הבין דרכה וגו".
←
ק״טהלך אצל ים ואמר אין עמדי.
←
ק״יהלך אצל תהום ואמר לו אין בי.
←
קי״אשנאמר "תהום אמר לא בי וים אמר אין עמדי אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה".
←
קי״בחזר ואמר הקב"ה, רבש"ע תפשתיה בכל הארץ ולא מצאתיה.
←
קי״גא"ל לך אצל בן עמרם.
←
קי״דהלך אצל משה וא"ל תורה שנתן לך הקב"ה היכן היא.
←
קט״וא"ל, וכי מה אני שנתן לי הקב"ה תורה.
←
קט״זא"ל הקב"ה למשה, משה בדאי אתה.
←
קי״זאמר לפניו, רבש"ע חמדה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי.
←
קי״חא"ל הקב"ה למשה, הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך, שנאמר: "זכרו תורת משה עבדי".
←
קי״טואריב"ל בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. א"ל, משה אין שלום בעירך. א"ל, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו. א"ל היה לך לעזרני. מיד א"ל "ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת".
←
ק״כואמר ריב"ל, מאי דכתיב "וירא העם כי בשש משה", אל תקרי בשש אלא באו שש. בשעה שעלה משה למרום א"ל לישראל בסוף ארבעים יום בתתלת שש אני בא, לסוף מ' יום בא שטן וערבב את העולם. א"ל, משה רבכם היכן הוא. א"ל עלה למרום. א"ל באו שש ולא השגיחו עליו, מת ולא השגיחו עליו, הראה להם דמות מטתו, והיינו דאמרי ליה לאהרן, "
←
קכ״אאמר ליה ההוא מרבנן לרב כהנא: מי שמיע לך מאי הר סיני? - אמר ליה: הר שנעשו בו נסים לישראל. - הר ניסאי מיבעי ליה! - אלא: הר שנעשה סימן טוב לישראל. - הר סימנאי מיבעי ליה! - אמר ליה: מאי טעמא לא שכיחת קמיה דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דמעייני באגדתא דרב חסדא ורבה בריה דרב הונא דאמרי תרווייהו: מאי הר
←
קכ״בוהיינו דאמר רב יוסי ברבי חנינא, חמשה שמות יש לו.
←
קכ״גמדבר צין, שנצטוו ישראל עליו.
←
קכ״דמדבר קדש, שנתקדשו ישראל עליו.
←
קכ״המדבר קדמות, שנתנה קדומה עליו.
←
קכ״ומדבר פארן, שפרו ורבו עליו ישראל.
←
קכ״זמדבר סיני, שירדה שנאה לאומות העולם עליו.
←
קכ״חומה שמו, חורב שמו.
←
קכ״טופליגא דרבי אבהו. דאר"א הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב, שירדה חורבה לאוה"ע עליו.
←
ק״למנין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח, שנאמר "אם יהיו חטאיכם כשנים וגו'".
←
קל״א"כשנים", כשני מיבעי ליה. אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אם יהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית ועד עכשיו, כשלג ילבינו.
←
קל״בדרש רבא, מ"ד "לכו נא ונוכחה יאמר ד'", "לכו נא", באו נא מיבעי ליה. "יאמר ד'", אמר ד' מיבעי ליה.
←
קל״גלעתיד לבא. יאמר להם הקב"ה לישראל, לכו אצל אבותיכם ויוכיחו אתכם.
←
קל״דויאמרו לפניו, רבש"ע, אצל מי נלך.
←
קל״האצל אברהם שאמרת לו "ידוע תדע" ביקש רחמים עלינו, אלו אצל יצחק שברך את עשו, "והיה כאשר תריד" ולא בקש רחמים עלינו, אצל יעקב שאמרת לו "אנכי ארד עמך מצרימה" ולא בקש רחמים עלינו, אצל מי נלך עכשיו יאמר ד'.
←
קל״וא"ל הקב"ה, הואיל ותליתם עצמכם בי, "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו".
←
קל״זאמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מ"ד כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו אתה ד' אבינו גואלנו וגו'. לע"ל אומר לו הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אומר לפניו, רבש"ע, ימחו על קדושת שמך. אמר, אימא ליה ליעקב דהו"ל צער גידול בנים. אפשר דבעי רחמי עלייהו. א"ל, בניך חטאו, א"ל, רבש"ע, ימחו על קדושת שמ
←
קל״חאמר, לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה.
←
קל״טא"ל ליצחק בניך חטאו. א"ל, רבש"ע, בני ולא בניך, בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת להם "בני בכורי", עכשיו בני ולא בניך.
←
ק״מועוד, כמה חטאו, כמה שנותיו של אדם, ע' שנה, דל עשרים דלא ענשת עלייהו, פשו להו חמשים.
←
קמ״אדל כ"ה דלילותא, פשו להו כ"ה.
←
קמ״גדל תרתי סרי ופלגא דצלויי ומיכל ודבית הכסא, פשו להו תרתי סרי ופלגא.
←
קמ״דאם אתה סובל את כולם מוטב, ואם לאו פלגא עלי ופלגא עליך, וא"ת כולהו עלי, הא קריבית נפשי קמך.
←
קמ״האומר להם יצחק, עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב"ה.
←
קמ״וומחוי להו יצחק קב"ה בעינייהו, מיד נושאים עיניהם למרום ואומרים "אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך".
←
קמ״זאמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן, ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל".
←
קמ״חת"ר, הרי עלי ברזל, אחרים אומרים לא יפחות מאמה על אמה. למאי חזיא, אר"י לכליא עורב. וא"ד, אחרים אומרים, לא יפחות מכליא עורב, וכמה, אר"י אמה על אמה.
←