דרש רבא, מ"ד "לכו נא ונוכחה יאמר ד'", "לכו נא", באו נא מיבעי ליה. "יאמר ד'", אמר ד' מיבעי ליה.

הויכוח, שהנביא מעורר על ידו את האומה, ודאי הוא סבה להתקרב אל ד', ובמקום שאומר לכו נא, המורה איזה צעד של התרחקות, היה ראוי לציין במאמר באו נא, המורה קירוב. והתוכן של הצגת ויכוח בין הקב"ה וכנסת ישראל, איננו בשום אופן חזון מתמיד, עד שיהיה אפשר לתאר אותו גם בעתיד, במקום עבר והוה, כמו "ככה יעשה איוב". כי ראוי לדעת שכל ההליכה האלהית עם עם בחירו, היא הליכה של חבוב הוקרה ואהבה, ודרך הויכוח הוא תוכן יוצא מן הכלל, "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". וראוי לאמר ע"ז אמר ד', המציין את המאורע בשעתו, אם לא שבא כאן לצייר לנו תכונה נפלאה, המקפת את כל צעדי התולדה הישראלית בחסינות עזה עד אחרית הימים, למען דעת צדקת ד' וחסדו לבית ישראל.