ומנא לן דהסכים הקב"ה על ידו, דכתיב "לך אמור להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב ]בתריה[ "ואתה פה עמוד עמדי", ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו".

החק המוסרי בכל ערכיו בין במדות בין בתוכני הקודש העליונים, מצטייר הוא בשתי צורות פנימיות זו מזו, הצורה של חובה והצורה של טבע. החובה גדולה היא בעליוניותה, מופעה היא ממקום גבוה הרבה יותר מערכו של האדם. והטבע גדול הוא בעמקותו ורישומו. מתחבר הוא בטבעו של אדם. ובכל גילוי, בין בדרך חכמה והכרה בין בדרך נבואה. יש מקום לשני מיני הקיבולים שהאדם המוכשר מקבל בהם את אורו, שהם מתחלפים בתכונתם בין חובה לטבע. והופעה כללית עליונה זו, שבססה את יסוד אישיותו של משה רבינו לסמן על ידה את נבואתו העליונה המיוחדת אשר לא היתה כמוה לא לפניו ולא לאחריו, צריכה היא להיות מובנת בשני הצדדים, בצדה החובתי ובצדה הטבעי של הטבע הרוחני היותר עליון שבבחיר האדם. וההגבלה החובית מתאמת היא להציווי "ואתה פה עמוד עמדי" שלעומת "שובו לכם לאהליכם", וההגבלה הטבעית תוצאה היא ממדרגה העליונה של "פה אל פה אדבר בו", שאין בה מקום כ"א לרוממות עליונה כזאת שאינה מתמשכת למין, וממילא אין לבעליה יחס עם המיניות, והרי הוא נפרש ומתעלה מכל תוכן מיני בתור תוצאה של הופעת נבואתו כולה ומדריגתה העליונה המרוממה גם מכל לימוד פרטי, שעולה על לב איש אלהים >ת הנשא מכל יציר נברא, שהוא מגדיר את דעתו שהיא מוארה ממה שהסכים הקב"ה על ידו משני הצדדים, הטבעי והחובתי.