תניא "וישב משה את דברי העם אל ד'" וכתיב "ויגד משה את דברי העם אל ד'".

המחשבות הקדושות בקדושה פנימית נצחית, בכל מקום שהן עומדות עומדות הן בצביונן ובמעלתן. רק דברים ארעיים ומוגבלים, דברי חפץ גופניים וזמניים, הם יפשטו צורה עצמית ויפסדו מערכם, בהיות הנושא מתעלה למעלה עליונה מאותה המעלה שעמד עליה, בעת אשר נצטיירו הדברים בצורה הקטנה והפשוטה. אבל דברי האמת העליונים, אור ד', הארת היש האמיתי וזיו החיים האלהיים, כמו שבכל גודל שיהיו, עדיין לא הגיעו למדת גדלן, כי "שמים לא זכו בעיניו", כן בכל קוטן שיהיו, אינם נפחתים מערכם. והלב בשביב טהרתו, כשהוא פונה בחפצו הפנימי אל העריגה האלהית, יש בו כבר אור חיים מאור חכמה של מעלה, שכל ההצעות של הדרישות והמדעים לא יבאו כ"א לסמן את אותם הערכים, שבצורה חיה ועצמית, מונחים הם כבר באותו הלב התמים הדורש את אלהים, מחפץ טבעי, טהור, חפשי ועצמי. אמנם אע"פ שהדברים הנמוכים בהשגת כל העם וציורם הנם תמיד עומדים במעלתם העליונה, אלא שההתקטנות היא רק קטנות כמותית, מ"מ הרי הם דומים לערך הגרעין טרם שנצמח ממנו האילן השלם וכל הסתעפו]יו[תיו, והם זקוקים לאיש עליון אשר יביא את הדברים שביושר הלב, המכוונים לאור אין סוף העליון ב"ה, אל מקורם העליון, ויפרחו אז בפאר )הסתעפותם( ]הסתעפויותיהם[ ושריגי פרטיהם המראים את כחם. אמנם חוץ מזה עוד לאלוה מילין, שהרי מתוך כל הגיון ומחש]ב[ה יוצאים סעיפים רבים, ונהרי נחלי חכמה שוטפים הם, בדרך תוצאה והופעה של חידוש, מכל ערך רוחני, וההתילדות הזאת של ההופעות החדשות שהם הם ילידי התוכנים הישנים השקועים במעמקי הנפש הישרה, הם צריכים לאמן גדול נאדר בקודש שיוציאם,- באור קדשם, ביושר מעלתם ובפארם האלהי- אל הפועל. ואף כי הערכים המתחדשים אינם כלל אותם הערכים עצמם השרויים בלבות התמימים הקולעים אל היושר האלהי בתומת ישרתם, מ"מ הם מתיחשים גם הם אליהם, מפני יחש הקרבה שבין האב והתולדה. ע"כ הוצרכו באותו המאורע הגדול האלהי, מעמד הנשגב של מתן תורה, אלה שני הענינים: "וישב משה את דברי העם אל ד'", כמו שהם השיבם אל ד', העתיקם בעינם מגולמיותם קטנותם, אל צורת גדולתם, ונראו ונהרו אותם הרעיונות בעצמם, שהיו שרויים בלבבם של ישראל בתומתם, באורם האלהי הגלוי ברב עושר הוצאתם אל הפועל, והם הם הדברים עצמם, שנראו פשוטים וקטנים, נראו ענפים וגדולים, מרחבי שמים לא יכלכלום. ועוד זאת יתרה, אור מוליד אור, וזוהר מוליד זיו, וזיו מוליד זיו, וכן הלאה עד שלא לבד שעצם הדברים שבו אל ד' אלא באו לידי אותה מדריגת הגידול החידושי, עד שהיה מה להגיד מהם אומר חדש, "ויגד משה את דברי העם אל ד'".