ששי למאי, רבא אמר לחנייתן, רב אחא בר יעקב אמר למסען.

ההכשרה שהאומה בכללה, וכיוצא בזה האדם הפרטי, צריכים להכשיר את עצמם כדי שיהיו מוכשרים שההארה האלהית בנועם זיוה בעומק קישורה, תחול עליהם, היא מחולקת לשתי מערכות כלליות. המערכה האחת היא הטהרה, ההעתקה מן הרע והכיעור, מן הרפיון והשפלות. לפי אותו עומק הרצון שבוקע בלב האדם בחידור קרני )הודו( ]הודה[, הסכמת בריחתו ומסעו מתחנת הרפיון, מריפוי ידים מן התורהומכל טוב, לפי אותו העומק תחול עליו ברכת ד' ויתקרב יותר ויותר לאורו העליון. לפי זאת התכונה תהיה עיקר פעולתו של אדם, הלבית, המסע וההעתק מן הרפיון. הזירוז והאומץ ברכת ד' היא, שהיא מתפשטת על האדם יותר ויותר, בכל מה שיעמיק את העתקתו ממה שהוא נגד הזירוז אל הטוב, מכל חולשה המנגדת לגבורת הקודש. יש אמנם דרך לחשוב שבהתעמק הרעיון בהכרת ההשחתה שיש בכיעור וברפיון הידים, באותו הרגע שההסכמה לסור מן הרע פלסה לה את נתיבתה בלבבו בעומק האמת, כבר נעשה כל הטוב המכשיר. הצעדים צריכים הם להעשות תמיד ברוממות הקודש, מנין הימים צריכים לעלות אל התוכן של החניה על התחנה הטובה שמשם רוח ד' נשאבת, שבה יגדל ויאמץ כח הטוב. ויהיו ראויים הימים להמנות בעצם מצד הדרגות של עליית הטוב והתעמקותו. כיון שנסעו ישראל מרפידים, ממקום שרפו ידיהם מן התורה, ממקום שנפלו אל המסה ואל המריבה., לבא בהסכמה אל הר ד' במחשבה של קדושה, ברעיון של תשובה, אחדות ושלום, כבר יש דרך למנות את הימים שמציינים את אותו היום הגדול של מתן תורה מנסיעתן, לולא האמור בדרך השני שההעתקה מן הרע בישראל בלא איטיות היא נעשית, בדליגה ובדרך פתאומי. אור התשובה נלקח הוא מאותו הרז העליון שהזמן וערכיו, ההתפתחות ההדרגית ומדותיה, אין להם שום תפיסה שמה. והוצרך המנין לבא לא למסען כ"א לחנייתן. באותו המקום המוכשר שהחל ציץ הקודש להפריח עד אשר גמל פרי קדשו ביום השישי. ורב אחא ב"י אמר שעוצם ההעתקה מן הרע לא רק נקיון וטהרה יש בה שהיא יכולה בתור פעולה שלילית להעשות ברגע אחד וראויה היא להעשות כך, אלא שבההעתקה מן הרע, בעומק עמקו, יש הרבה ממדת אור הדעת החכמה והקודש העליון, עד שגם המסע ההולך ומתרחק מאותו המצב הרפוי, הוא תוכן מאיר ההולך ואור בדרך קנין וחיוב, ומצטרף הוא אל אותו החשבון הגדול של החניה בעצמה. ושניהם ביחד הם משלימים את הצביון הגדול של אורח צדיקים שהוא כאור נוגה ההולך ואור עד נכון היום.