א"ר חננאל בר פפא, מאי דכתיב "שמעו כי נגידים אדבר", מה נגיד זה יש בו להמית ולהחיות, אף ד"ת יש בהן להמית ולהחיות, והיינו דאמר רבא, למיימינים בה סמא דחיי, למשמאילים בה סמא דמותא.

כל חזיון רוחני נשגב, העובר בנפש, הכל לפי גדלו, מגדיל הוא את הכחות הנפשיים כולם. ואם החזיון הזה נערץ בקודש הוא, כחות החיים שבו, הגנוזים בקרבו, איתנים ואמיצים המה מאד, ובהקלטם בנפש השואב מהם את שאיבת חייו הרוחניים הרי הם מגדילים ומאדירים את כל כחות החיים הנפשיים כולם מראשית הכח האצילי אשר לחיי הנשמה בשיגובה הפנימי עד כל ערכי החיים הנפשיים הטבעיים כולם. אמנם אם הגדלת החיים היא לברכה או לקללה זהו דבר התלוי בעצם החפץ הפנימי של האדם, בהיותו נוטה אל האושר ואל הטוב או אל הרפיון ואל הרע. השליטה במהותה היא עצמת החיים המתגלה באיזו מרכזיות אישית מאוצר הכלל הנקשר בה והנסמכת עליה, היא כח חיים עצומים המפעמים בכלליות הקיבוץ, וכשהיא מתקשרת עם נושא נזר בעל נפש ברוכה המלאה צדק ומישרים יראת אלהים ואהבת הבריות הרי היא כח חיים הפועל להרבות את אושר החיים לתן עליהם את שמם הראוי להם. ובהיותה מתקשרת עם זד יהיר, הרי השליטה הזאת בעצמה מתהפכת לגילוי כח מחריב ומכלה, הפועל בתעצומתו מות וכליון חמרי ומוסרי. כשליטה הכוללת ככה היא ג"כ השליטה הפרטית, אשר אור הקודש החי והפועל של קדושת דברי תורה פועל על הנפשיות הפרטית, וממנה תוצאות ג"כ, בהרבה קישורים, אל הכלל כולו. כח החיים המתרבה ע"י אור התורה ועוצם חייה הרי הוא כנגיד זה שיש בו להמית ולהחיות. למיימינים בה, שרצונם משומר במשמרת קודש לאשר בדרך טובים, ללכת בדרכי ד' כתורה וכמצוה, סמא דחיי. ולמשמאילים בה, עצמת החיים בעצמם וכח השלטוני שלהם, המתגבר ע"י הרעפתו של מטר התורה, הוא סמא דמותא, שטוב לפני האלהים ימלט ממנו.