בעצם ובמקרה

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה. אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

עניין הצער הוא דווקא במקרה שיוצא מסדרי ההנהגה הרגילים. ירידת ישראל היא עניין מקרי. הסתר פנים הוא מקרי ולא יתמיד

ראיתי בע"ה לבאר ענין אגדה זו, מה תועלת היוצאת מכל הסיפור הזה. ואם רק מפני החידוש הכללי שבצרת ישראל כביכול לו צר, דבר זה נודע למדי, ומבואר ג"כ בפסוקים מפורשים וא"צ אריכות. אבל בא הענין, לע"ד, לבאר תוכן ביאור צער שלמעלה, מה שלא ניתן להבין ע"פ פשוטו. ונקח לנו למשל ענין צער האמור בענין גופני, כדי שנוכל להקיש ממנו על הדברים העליונים, הנה כל דבר שמהלך כדרכו וטבעו הוא מתמיד בהנהגתו ואין בו צער, והצער לא יתכן כ"א במה שהוא מקרה יוצא חוץ לטבע, כמו הבריאות הוא המצב הטבעי של החי, והחולי הוא חוץ לטבע. וכל דבר שהוא חוץ לטבע ודאי לא יתמיד, כי כך היא המדה שכל דבר חוזר לטבעו. וע"פ אלה הדברים נבין ענין צער של מעלה בצרתן של ישראל. כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל ביארו דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא לעם אחד לעולם חוסן. ועל דבר שסדר ההנהגה כך הוטבע, אין שייך לומר ח"ו צער למעלה, כי אדרבה השי"ת שמח בהנהגתו הטובה והשלמה. אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל גויי הארץ, ועל אופן זה דוקא ישתכלל הדר העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה. ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה. וזהו שאמר הכתוב "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כי חסד עולם הוא החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה, ובזה החסד רחם הקב"ה את ישראל כי שם מעלתם חק בשלמות הכללית, וההסתרה שהסתיר פניו ית' מישראל הוא רק מקרה שא"א קיומו, וז"ש "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", כי בערך ההנהגה הכוללת, יקרא "רגע" כל דבר שאינו חק בהנהגה, א"כ סופו להתבטל, מה שא"כ ההנהגה הטובה של הקב"ה הקבועה, ששם אותה לעד לעולם חק ולא יעבור...ואמר נגד השלמות העליונה, שעכ"ז א"ז גמר תכליתה, כיון שאין הבנים נהנים עדיין ממנה, מה לו לאב שהגלה את בניו כו', אך נגד הבנים עצמם שהם נתונים בצרה גדולה, ובאוצרם צפונות טובות רמות וגדולות כאלה, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם שהוא מלא כל טוב. וכיון שכ"ז הוא נגד חק ההנהגה א"כ ודאי יעבור החולי ויסור הצער, והשולחן המוכן לבנים הם ינחלוהו ויתענגו מטובו.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג

הנטיה הטבעית היא עצמית לאדם, וההשגה והחכמה הן במקרה

יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת. והנה החילוק הוא בין השלמות המושגת, מצד המשרים והאמונה ביושר הלב לבין הבאה מצד המחקר, כי הנטי' הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם, וא"צ דבר מחוצה לה שיעיר אותה אל שלמותה, אבל ההשגה והחכמה הם דברים נבדלים מהאדם, וצריך הערה חיצונה להעיר אותו על השלמתו. ובודאי משובחת ההשלמה הדבקה בעצם יותר מהבאה מחוץ, אע"פ שיש בה קנין מ"מ אינה דבקה כ"כ בנפש המשתלם, כמו השלמות שבאה מצד עצם טבע הלב. וזה דייק מהפסוקים, דאילו במיכאל כתיב "ויעף אלי אחד מן השרפים", מצד עצמו, ואילו בגבריאל כתיב "והאיש גבריאל וגו' מועף ביעף", היינו ע"י התעוררות של קנין חכמה והשגה שהיא חוץ לעצם שלו. ונראה בעיני שאין תכלית המאמר לפי זה להבחין בין גדולי מלאכי מעלה אלה, שהם מעריצים ליוצרם ב"ה כל אחד כפי בחינתו הקדושה, אלא להורות אותנו דרך נבחר.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ו

פי' דיש מקום לומר שיש תיקון עולם בהצלחתו, כיון שפסקו לו גדולה והצלחה מהשמים הרי יש דבר טוב שע"כ יצא מהצלחתו, ע"כ אין ראוי לעמוד נגד הצלחתו אפי' להדאיבו בתגרא. א"כ חוץ מה שיש לחוש למכשול הניצוח למי שמתגרה בו, אין הדבר נכון מצד עצמו. וזה הוא חידוש של האיבעית אימא נגד תי' קמא, דלא נקיט כ"א מצד ההצלחה המיוחסת לו.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ט

...ועוד שמקום הטינופות הוא כעור מצד עצמו, והערוה היא ביחש המצטרף צריכה הצנע, שלא להפעיל על האדם התעוררות כוחות מנגדים לשלמותו המוסרית. ע"כ בעת אשר יצר לב האדם לא הי' רע, לא הי' כיעור בהיותם ערומים. ע"כ אמר שלא יסתכל מצד המקבל.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

ומה שאמר "מפני שמי ניחת הוא", רק מפני שמי, בעסקו בהדרך לכבוש הכוחות הרעים המעכבים מהשלימות של ידיעת שם ד', אבל בשמי לא כתיב, כ"א "אשגבהו כי ידע שמי". ושורש הדבר הוא מפני שנפש האדם היא טובה בעצם, וכל דבר טוב ראוי הוא להוסיף בו אמץ ולחזקו, והרעות שבה אינן כ"א מקריות מחשכת הגוף, ע"כ כאשר כבר נצח וטיהר את המקרים, כל מה שמוסיף אומץ הוא מוסיף טובה, א"כ אין הטובה השלמה חולשת הנפש, כאשר יציירו המציירים יראה מחסרי חכמה, כ"א עז הנפש וישועתה באלהים חיים.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

משך התקיימותה של אהבה ערכית או תועלתית

אמנם כשנתבונן בדבר נראה, שיש הבדל גדול בין האחדות שתמצא ע"י הסבה האמיתית הגבוהה, מצד ההכרה בחפץ התכלית העליונה שבאה רק ע"י שלום הבריות, ובין האחדות שתמצא מפני הערת טובתו של כל יחיד. כי הראשונה נוסדה באהבת הכלל באמת, ע"כ כרבות ימי' תוסיף אהבת הכלל להתגדל והיא כנסי' שהיא לש"ש שסופה להתקיים. אבל האחדות למטרה של אהבת כל יחיד לעצמו, היא אחדות מקרית, ויסודה הוא אהבת הפרט העצמית, אין סופה להתקיים, כי אין לה מרכז אמיתי. ואע"פ דלכאורה מתגדלת האחדות אבל לסוף כל יחיד יחפץ למשך לעצמו רב הנאה, ותצא כאש שנאה ומלחמת אחים. והנה בהיותינו על אדמתינו ונבנה בית עולמים, הי' הוא המרכז ומקום האחדות, ע"כ נאסרו הבמות הפרטיות אע"פ שהי' אפשר להתאחד ג"כ ע"י הבמות בקיבוצים קטנים. אבל הבקשה הקטנה מביאה פירוד להמרכז הגדול, ותבטל אחדות האומה, שרק ממנה תצא תכלית רצון ד'. ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ז

הוא שני גרעונות: חדא שאין בי שום שלימות עצמית כלל, רק מה שאני מקבל כוחות החיים מחסד עליון, א"כ הנני ככלי, לא כחי בעצם....

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

הסיבות שחסרה בבנ"א אהבת רעים באמת, המה בפרטיות רבות, אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות: ...ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ד עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעצם החיים הראויים לכל ברי'....

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

החסרונות הגופיים יבטלו בהחלט כשתבא המציאות לשלימותה. והנה בעוה"ז שהולך המהלך המביא אל השלימות, ישנם חסרונות שמביאים למעלות והם מוכרחים כדי להביא המעלות המקריות שמבלעדן א"א לעולם להתקיים. והנה ג' מעלות מקריות, שלפי הערך של עוה"ז יחשבו למעלות, הן אכילה ושתי' פריה ורביה ומשא ומתן. אבל הן צריכות לחסרונות שיעמידון...אמנם הוא רק בעוה"ז שהמעלות המקריות מסובבות הן מחסרונות וע"כ גם החסרונות נמצאים. אבל כשיבא העולם לשלימותו יהי' עולם שכולו טוב, ויהיו הסיבות וגם המסובבים מהן כולם מעלות.

ברכות פרק ג׳ פסקה י׳

עיקר החיים, אפילו בחיי הזמן, הוא רק עוצם הרגשת הכוחות הנפשיים בהוד החיים. והנה הרשעים שהשפילו כוחותיהם הנפשיים אל התשוקות החומריות, אין כוחותיהם הרוחניים יוצאים מן הכח אל הפועל. ע"כ לא יוכלו כלל להרגיש כ"כ הוד החיים ותפארתם, כהצדיקים שבלבבם מושלת נפשם העליונה, וכוחותיה הרוחניים מתפשטים בהרחבה גדולה. כי הרגשת עונג השמחה, בעשות טוב ונדיבות והשגת חכמה וצדק למי שהנהיג את כוחות נפשו לזה, הנה עמוקות יותר בהרגש הנפש מהרגשת תאות ומשאלי הלב בתענוגי החושים, שכח הגוף הוא מוגדר ומוגבל, שהוא חי רק במקרה. ע"כ אין ערוך כלל אפילו לחיי ההוה, לענין כח החיים וחזקם בפנימיות הרגשת הנפש, בין צדיקים לרשעים....

ברכות פרק ג׳ פסקה י״א

ספק גדול הוא לחוקרי הנפש אם המושכלות הם עצם הנפש, או שעצם הנפש הוא דבר נעלה מכח השכל, והיא נושאת את המושכלות. והנה אם עצם הנפש היא המושכלות, העצם לא ישתנה, ואין ציור לשכחה והעתקת מושכל בנפש, ואין כלי לה לצייר צער כזה של שכחת מושכלות ואבדונם. אמנם אם היא רק נושאת אלו הקנינים והם בה מקרה, אפשר שיעתקו ממנה, ויש כלי ואפשרות גם לנפש הנבדלת מהגוף לצייר האי צערא.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ב

ידיעה בעצם וידיעה במקרה

יש מין ידיעה שיודעים את זולתו מצד מקרים חיצונים, ויש אופן לדעת את זולתו מעצמו, והיינו נפש האב שהיא סבה לנפש הבן. ומכש"כ באב שהוא ג"כ רב, שהוציא גם שלימות הבן מן הכח אל הפועל, יש אופנים שנפש הבן כלולה בנפש האב, ע"כ בהתמעט אור החכמה מנפש הבן, בהכרח יש ע"ז הרגשה בנפש האב מצד אותו היחש שמתיחסת נפש הבן אליו. אמנם יש לכל נמצא חוקי מציאות לעצמו ג"כ, כי אין האב כ"א סבה מקרית. ע"כ באותן הענינים שאין האב מתיחס אליו, בהם הי' צריך לדעת רק ידיעה מקרית, כמו שיודעים ענינים אחרים, זה "לא ידעי", כ"א מה שנמצא בתוך אותו היחש של סבת האב אל מציאות הבן. ויפורש הכתוב "כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, אתה ד' אבינו גואלנו מעולם שמך", פי' כי הקב"ה יודע את כל הנמצאים בידיעת עצמו, מפני שאין שום מציאות לנמצאים בשום תואר ואופן רק מפני שהוא ית' הוא סבה להם, ע"כ יודע הוא בידיעת עצמו את הכל, ע"כ האב האמיתי הוא רק השי"ת. אבל אברהם וישראל, אם שהם ג"כ אבות, אבל רק במקרים ידועים, ע"כ לא ידענו ולא יכירנו, כ"א לפי ערך היחש שהוא מקרה בטל במיעוטן בעצמיות.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ט

יש מי שלא יוכל להשיג מפני שנפשו בכללה לא באה למעלה עליונה. אמנם יש שעצם נפשו מצד קדושתה ויתרונה תוכל להשיג נשגבות יותר, ע"כ היא עומדת מחוץ לגבול הנפשות השפלות. אמנם איזו מניעה מוסרית תעיק על כחות הנפש, שלא תוכל להתעדן באור העליון, אע"פ שלא היתה לו מניעה טבעית מצד עצם נפשו. ונפ"מ יש ביניהם, כי מי שלא בא עד המעלה העליונה הוא מעוכב בשורש יצירתו והויתו, לא יוכל כלל להתרומם כ"א בשינוי מהותו. אבל מי שמוכן, אלא שחק ממוסר מעכבו, אין עיכובו כ"א מקרי, ויוכל המקרה להיות סר ע"י תפילת צדיק וגזירתו, שגם הוא חק ממוסר מהשי"ת, לחק חוקי המוסר והצדק הכוללים, שיהיו דבריו של צדיק והולך משרים פועלים וקיימים. והחק הכללי הזה הוא חזק יותר מחק פרטי של איזה משפט המעכב מצד מקרה חסרון מוסרי שבנפש, שהוא כדמות עב קל נגד רוח קדים עזה. ע"כ פעלו דברי שמואל ועיילוהו ללוי להשיג כפי הכנתו וקדושת נפשו.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

תוכן הקדושה הוא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו...וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה היא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות...ואם חוטאים במקרה, אין החטא טבוע בעצם טבעם כ"א ע"פ איזו התעוררות רעה מחוץ, ע"כ תיכף כששבה נפשם למנוחה מתקנים את חטאם. ונגד הכח הרוחני שבפועל נחסר מנפשם ע"י החטא, מביאים קרבן. ונגד מה שנמשכו ברוח שטות לחטא, שלא כפי עצמות תכונתם הקבועה, עושים תשובה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ד

ואל תהי ככסילים. שהם טבועים בטבעם ברעות התכונות, והחטא אינו בהם מקרי כ"א תולדה מטבעם השואף לרע. ואינם שמים לב בסכלותם לתקן מקור החטא, דהיינו תכונותיהם הרעות, ע"י תלמוד תורה ומוסר בינה, בלכת אל החכמים להתחכם. והם מביאים קרבן, שהוא אמנם ראוי לתקן חטא מקרי, או בעשיית תשובה שלמה, שעוקר טבעו הקבוע לרע, ונשאר רק המקרה של החטא כיון שכבר נתקן כללו ומקורו. ובהיותם מביאים קרבן על המקרה של החטא, ואינם עושין תשובה לתקן את המקור של הקביעות ומקום הרשע, זאת היא מדת הכסילים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת. ובזה יבא מאמר כי אינם יודעים לעשות רע כפשוטו. כי המעולה, מי שזיכך טבעיו כראוי, זוהי שלימותו, שיוכל להשתמש כראוי גם בכוחות הרעים, ככעס וגאוה וקנאה וכיו"ב. אמנם מי שהוא נאסר בידי יצרו, ומדותיו רעות ולא זזה תכונתו הרעה ממקומה כלל, הוא אם יוכל לפעמים ע"י טורח רב לעשות דבר טוב מצד גזירת התורה ויראת העונש, אבל לעשות עם הכוחות הרעים דברים טובים, זה אינו יודע כלל. ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן. ע"ז אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ח׳

אמנם יש מקום לחשוב, שאף אם נחליט שאין חיוב עם התפילין להגביל את ערך שמחת הנפש, אבל אולי יש יתרון שלימות ע"י צמצום השמחה מצד עצמה א"כ היא ראויה לכל שלם, ע"כ לא אמר רבה, משום "וגילו ברעדה", כ"א משום "בכל עצב יהי' מותר". אמנם ע"ז ג"כ היתה התשובה תפילין מנחנא. מפני שבאמת השמחה היא שלימות לנפש ומביאה לכל מדה טובה וצמצומה הוא חסרון בעצם. אלא שהדבר הכרחי מפני יצר לב האדם שלא תזוח דעתו עליו, אבל כיון שהתפילין כבר הם שמירה מעולה, לגבולי ההריסה האפשרית ע"י השמחה לבא, במדות טובות ומוסריות בכלל, א"כ שוב אין ראוי לגרע חק השמחה שמוסיפה שלימות אל השלימים העוסקים תמיד בחכמה ועבודה, שכל שיהי' לבם יותר רחב משמחה יטיבו יותר לעצמם וזולתם. א"כ כלול בתשובת אביי הלימוד שאין אפילו מיעוט העצב יתרון מצד עצמו כ"א מצד הכרח הגוף, ובמקום שיש הגנה קדושה ורוממה אין ראוי להשתמש בה כלל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ז

ישנם עניני עונש מקריים הבאים לפרקים על האדם כדי שיקח מוסר לזכות דרכיו, במה שיש בהם חסרון בדברים מקריים מהתגברות יצר הלב ומדות הרעות שמתעוררות במקרה. אמנם לבצר החסרונות הקבועים ששולטים בתכונות האדם בקבע, ע"ז יסד המלך, מלכו של עולם ב"ה, גז"ד תמידי בהנהגתו עם האדם בדברים מתמידים, רעות מקריות קטנות ותדירות כדי לתקן טבעו הקבוע. אבל מי שמרומם עצמו להתעלות למעלה מטבעו באופן נעלה, לזה מתהפך הגז"ד הקבוע מרעה לטובה...אמנם כוחות הגוף הטבעיים יעיקו לעולם שלא יוכל השכל להחזיק מעמד קבוע, ע"כ בהתענותו בשבת, כובש בזה כוחותיו הטבעיים להיותם מונהגים ע"פ העצה העליונה של רוממות השכל המאיר בשבת קודש, בזה יקבע לעצמו דרך תמים, וקורעין לו גז"ד של שבעים שנה, ויתרון התענית הוא שנקבע אור השכל בהתפשטו על התכונות באופן מתקיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ז

יש מניעת היכולת מפני חק היושר והגזירה שמצד החכמה, כענין שנאמר "לא תוכל לאכול בשעריך", וזאת המניעה אינה דבקה בעצם בעלי היכולת מצד אי אפשרותה, אבל המניעה שמצד אפיסת הכח היא מניעה דבקה בעצם בעל הכח.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ב

ערכה העצמי של נפש הצדיק

נפש הצדיק ראוי להוקירה מצד שתי בחינות: מצד המעשים הטובים שהם תולדותיהם של צדיקים המסובבות ע"י פעולותיה, ויש עוד ערך יקר הסגולה של הנפש הזכה מצד עצמה, המוכתרת בקנין המדות הטובות והמושכלות האמתיות, ויתרון הסגולה הוא גדול מאד ונשגב. והנה התגלות הנפש ע"פ סגולתה הפנימית, לא ע"פ מקריה, מתגלה בהתפילה הזכה ושע"כ נקראת שפיכת הנפש "ואשפוך את נפשי לפני ד' ". ע"כ הורה שמעלת הסגולה של יוקר הנפש הגדולה מצד עצמה היא עולה ביותר על יקרתה מצד מקריה הטובים שהם המעשים טובים, שהם כדמות מקרים לנפש טהורה וזכה. וראי' ממשרע"ה, שאין כמוהו גדול במעשים טובים, ונראה שלא יכלו המע"ט להעביר את הנגזר עליו, והתפילה היתה יכולה לבטל שהרי הוצרך השם ית' לגזור "אל תוסף דבר", מכלל שהוספת הדיבור היתה עלולה לפעול עוד יותר ממשקל המעשים. והוא מפני שהתפילה מגלה יקרת ערך הנפש הטהורה מצד יקרתה, וכשהיא מכוונת בתפילה לדבר מיוחד חק נתן השי"ת שכפי מדת הערך והזכות כן תועיל התפילה. ומה שלא היה מועיל משקל המעשים טובים הי' עולה משקל יקרת הנפש הקדושה מצד עצמה בהתאמצה לכוין משקל יקרת קדושתה אל מרכז המבוקש. וזהו דסמיך ליה "עלה ראש הפסגה", להורות שכשם שמה שהי' פועל ע"י הוספת התפילה הי' חוץ מהמדה של משקל המע"ט, כן מה שנעשתה מקצת הבקשה ג"כ הוא ע"י כח התפילה, שהוא בא מעצם סגולת הנפש ותכנה הפנימי שנעלה ממקריה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

אע"פ שאין ערוך לגודל ערכן של המצות שבין אדם לחבירו, והן מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, אבל כשנתבונן היטב נמצא שיקר מאד לנו חלק העבודה שבין אדם למקום, ויש בו יתרון על החלק של בין אדם לחבירו, שהרי יסוד העבודה האלהית לכל פרטיה הוא להתרומם לקרבת אלהים כפי ריבוי המדרגות של עבודת ד'. ויסוד השלימות וקרבת ד' הוא להיות דבק במדותיו, שהוא שלימות בעצם, זולת המעשים הטובים שנמשכים ממנו. ונוסף לזה ע"י השלימות של קרבת ד' שבאה מעבודת ד', נעשה טבעו ישר והוא מוכן להרבה מעשים טובים ועשות חסד וצדקה. ולהיפך, בהתרחקו מעבודת ד' יהי' נוטה אל החומריות ותתגבר עליו הנטי' הבהמית ויתרחק לבסוף מצדקה וגמ"ח וכל טוב. א"כ צדקה פרטית שנעשית שלא לשמה אינה כ"א מעשה טוב פרטי. אבל אם הטבע של הנפש לא יתרומם להתרחק מלטבוע בחומריות, אז תחת דבר אחד של צדקה שעשה יוכל להכאיב רבים ברעות שיעשה לפי רוע תכונותיו באין דעת אלהים בנפשו. אבל כאשר יגדיל יראת ד' בלבבו, ממנה תוצאות להמון מעשים טובים, א"כ יקרה בעינינו הפעולה שמרבה יראת ד' בנפש, מפני שהיא יסוד למוסר ודרך טובים, בערך מכונה לעשות ע"י הרבה כלי יקר לעומת כלי אחד. ע"כ גדולה בערך זה [ה]תענית שפועלת על האדם לשרש נטיות בהמיות ממנו ולהתקדש מתאות החומר, ועי"ז יהי' מוכן להמון מעשים טובים וצדקות רבות יותר מצדקה פרטית. מ"ט, זה בגופו, והגוף שהוכן ביראת ד' עלול הוא לעשות דברים טובים רבים. וזה בממונו, שאין לו כ"א אותה פעולה לבדה. ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות. ע"כ ברכו שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, שע"י ההכנה המתעוררת מהפעולה הרמוזה לההגיון הנפשי הזה, יתכונן השלום בהרבה עניני דיעות שיכולות להיות סיבה לדברי ריבות זולתה.