הקדמת עין איה עמוד ט״ו
ההבדל בין הופעת התורה בין כשעם ישראל בארצו לבין זמן הגלות, ומתוך כך בין ימי בית ראשון לימי בית שני. הכנת עם ישראל בימי בית שני לקראת הגלות
והנה במשנה תורה נאמר "הואיל משה באר את התורה הזאת", ובעזרא נאמר "ויקראו בספר תורת האלהים מפורש ושום שכל". השינוי הזה הוא שינוי מכוון, ע"פ הדברים העקריים שהיתה השעה צריכה להם בימי משה ובימי עזרא. כבר אמרו חכמים ז"ל, "ראוי היה עזרא שתנתן על ידו תורה לישראל כו' וא ע"פ שלא נתנה תורה ע"י נשתנה על ידו הכתב". שינוי הכתב הי' דבר מסתעף מעבודת התורה בהצורה שהיתה צפויה לראשי אלפי ישראל, שמהם היו נביאים ובעלי הופעה אלהית ברוח הקודש, את אשר יפעל ישראל בימי מנוחתו השניה, ימי בית שני, שהיו באמת רק ימים של כניסת כח כדי להתאזר לקראת משא הגלות הגדול והארוך, שהיה צריך לבוא אח"כ. פעולת ישראל ע"י התורה ביחש העמים לא היתה ניכרת בכל ימי הבית הראשון, כל כבוד התורה היה פנימה, בבית ישראל. הכתב הקשה והמלופף העברי, לא היה אפשר לו לשמור את התורה בטהרתה, רק בהיות ישראל עם שוכן בטח בארצו, ולא הורק מכלי אל כלי, אז היו יכולים בחירי הכהנים והלויים לעמוד על המשמר, לכתוב התורה ולהגיהה ולשמרה מכל טעות. אותה השמירה הטבעית משבושים שבאים ע"י כתב, מדימוי אות לאות אחרת, שהוא אב להרבה טעיות שיוכלו בהמשך הזמן לאבד חלילה כל הונה של תורה, לא היתה עם הכתב העברי. והיה דבר זה להורות שהתורה ע"פ דרך שמירתה אז בבית ראשון, טרם שיבאו אנשי כנה"ג וחכמי הדורות ועשו סייג ואזנים לתורה, היתה ראויה להשמר רק בעם יושב בארצו, שלא הוטל עליו טלטול גלות ופזור נורא, כאשר יעיד ע"ז הכתב, שהוא כתב שעלול להשתנות, ולוא היה זה הכתב נוהג בישראל גם בגלות האיומה הזאת, אז כבר עלו חלילה קמשונים רבים וכיסו את פני התורה כולה, ע"י החילופים של האותיות בצורתן מסופרים שונים, עד שבאו הדברים למעמד משונה ומסופק מאד. ע"כ בראשית ימי בית שני, שידעו גדולי עמנו שלא היתה גאולה שאין אחריה גלות, החלו לבצר עמדת האומה הרוחנית ע"י מעמד תורת ד', שתהיה יכולה להשמר גם בגלות המבהילה העומדת אז אחר כתלנו, ותהי ראשית המעשה של השמירה לתורה, גם באבדן כל מרכז לאומה, בשינוי מכתב עברי המלופף לכתב אשורי המאושר ומבורר באותיותיו הברורות, שבו תהיה השמירה נכונה משיבושים של אותיות דומות, גם באפס המרכז של הכהנים והלויים שומרי התורה, עם עז מלכות. בכתב האשורי היתה התורה נכונה לצאת גם (עמ' טז - ) היא בנודה בגלות עם ישראל.
הקדמת עין איה עמוד ט״ז
סיבת תיקון תקנות וגזירות חז"ל. ביאור למה גם כשבטל הטעם לא בטלה התקנה. דרכי דרישה שונות לתורה, במצב השלם של עם ישראל בארצו, ובמצב של גלות
והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילות לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות, להעלותה למרומי האושר של המוסר האמיתי וקרבת ד', שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה. לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכן הפרטי. זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.
הקדמת עין איה עמוד י״ז
ההבדל בין דרישת הפסוקים בזמן משה לדרישתם בזמן עזרא. היכולת בכל הדורות לעסוק בדברי האגדה בדרך כח הביאור, בשונה מדברי ההלכה. יחס לומדי התורה לאורך הדורות למקצוע האגדה, האמונה והמוסר, והשתדלותם של גדולי הדורות לעורר בכל דור את לומדי התורה לשים לב גם לחלק הזה בתורה, ולא להזניח את הספרים הרבים שנכתבו בתחום זה ע"י גדולי וחסידי הדורות
ע"כ מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלה גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו כ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה". אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שע"פ דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר-הפתוח, יוכל לבוא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל להנהיג ביותר את דרך הפירוש, "מפרש ושום שכל", לדון בכל דבר ע"פ פרטיו, ולדון את הפרטים אלו מאלו מבלי צורך ההעמקה ביסודי כללי עמקי טעמי תורה. ע"כ מאז אבדה חכמת חכמינו, נשאר ביותר דרך הפירוש על חלקי התורה המעשיים. אמנם על האגדות, שהן דברים המסורים ללבו של אדם, בהן הכללים בטבע מתגלים ביותר על הפרטים, נשאר עדיין גם בידינו כח הביאור המצטרף לכח הפירוש, להתהלך ברחבה בתור מאמר-פתוח, ולחקור בפרטים ע"פ הערך של הרעיונות הכלליים שיש להם יחש עם המאמר, לא כשיוקח בערכו הפרטי, כ"א כשיובן בתור פעולת ד' ומעשי ידיו, לכוללו עם כל תולדותיו, הוא האור הזרוע . והנה שרשי אגדות חז"ל המה פתוחים על חלק המוסרי שבתורה, על החלק של האמונות והדעות וכל המושגים הרוחניים. חלק הלימוד הזה היה צריך חיזוק בכל דור ודור, עוד יותר מחלק הלימוד של חלק התורה המעשית. וכל גדולי הדורות מעולם העירו את לב חכמי ישראל העוסקים בתורה, לשום לב אל חלק הרוחני שבתורה, אל חכמת המוסר, הדיעות וחובות הלבבות שבה, שבכללה היא אצורה באוצר חיים של דברי חז"ל באגדות, אשר להרחיב דבריהם הטהורים ולהתיר מסגרותיהם בדרך הפירוש וביותר בדרך הביאור, צריך עבודה גדולה ומתמדת. העבודה שתהיה קולעת אל המטרה שעליה נבנו יסודי האגדות, לא תוכל לצאת אל הפועל כ"א (כשתבא) [כשתהי'] עבודת האגדה ג"כ נעבדת אצלנו, כאותו הערך עצמו שנעבדה ושתעבד ההלכה בחסדי השם ית' אשר הבטיחנו שלא תשכח תורה מפי זרענו. כשלא יהיו עניני הדרוש והאגדות נמסרים רק לבעלי דעה קלושה להיות לעסק בהם, כ"א גם אליהם יקבצו לעדרים רועי ישראל הגבורים, להגדיל גם את תורת האגדה ולהאדירה, להרחיב תורת המוסר וחובת הלב לכל מקצעותיה, ע"י בינה במקרא במקורו ובאגדות חז"ל בעומק הגיון. "לגרס אינש והדר לסבר" הוא כלל גדול לנו בכל הלימודים, ומי שהחזיק בו במקצע ההלכה גדל ויהי לברכה. וכן הדבר נחוץ להיות ג"כ בחלק האגדה, באמונות ודיעות, לא נוכל בשום אופן לקוות שיצמחו לנו ספרים טובים חדשים בעניני עומקי ההגדה והמוסר, כל זמן שכל ספרי המוסר, הדיעות וחובות הלב, אשר נכתבו בנו מידי גדולי וחסידי דורות רבים, המה מונחים בקרן זוית.
הקדמת עין איה עמוד י״ח
הרגלי קריאת הספרים בתקופה החדשה. חשיבות כתיבת ספרים קלים לקריאה שמושכים את הלב ליראת שמים ומידות טובות, כתחליף לספרים שמקלקלים את הדור
הנה אנחנו רואים שקריאת ספרים הולכת וכובשת לה מקום נכבד בדור, המון רב מהעוסקים בתורה חפצים לקנות ידיעות, לבד מהידיעות הנקנות ע"י עמל ויגיעה, של חזרת הלימוד, השינון וההוצאה בפה בביטוי שפתים, גם ע"י העיון והקריאה הקלה. באמת מעת שהתרבו הספרים תלך התשוקה של עיון בספרים הלך וגדול, ולא נוכל להתאונן שהיא מביאה רעה למצב התורה. רבים המה בנו צעירים בעלי כשרון, שהרבו לקרות בספרים במקצע ההלכה, לא בדרך לימוד והגיון פה לבד כ"א גם בהסתכלות והבטה, והעשירו את ידיעותיהם בזה באופן הגון. אמנם עם ההבטה וקריאת ההסתכלות, ישתמש חלק גדול מצעירינו ביחוד, לקרא ג"כ בספרים העוסקים בענינים שהם חוץ מחלק לימוד ההלכה, הקריאה הזאת, שהיא ממשכת את הלב מפני שאין צריך עמה יגיעה והכנה גדולה קודמת, הולכת ומתפשטת. וכאשר מגדולי ישראל מעטים המה ששמו עיונם להיות יכולים לחדש דברים חדשים בחכמת המוסר והאגדה, שהיא רחבה ומתחלקת להמון סעיפים שונים, ע"כ מעטים המה הספרים, היכולים להקראות באופן קל שיקחו את לב הקוראים, שיצאו מידי חכמי תורה אמיתים יראי ד' וחושבי שמו, שיוסיפו אור תורה ויראת השם ומדות קדושות בלבבות הקוראים, ותחתיהם לקחו להם את המקצע הזה, של יצירת ספרים ממשיכים לקריאה, מחברים שרובם הם גורמים רעה תחת טובה, משחיתים את הדיעות ואת המעשים. ובעניינו, אין קורא (עמ' יט - ) בצדק, אין מתעורר לשא דגל בשם ד', לחבר ספרים שיהיו אליהם נמשכים הלבבות, שיהיו ערוכים בדעת תורה ויראת ד', ועי"ז הולך הדור הלך והתקלקל.
הקדמת עין איה עמוד כ׳
והנה לא מנעתי עטי לפעמים להעיר בדברים פשוטים, כפי תכונת הענינים שעלו ברעיוני מצד המאמר ההוא לפי ענינו. כי לפעמים גם הדבר הפשוט יש בו תועלת בהערכו בכתב. ודבר פשוט, אבל ישר, יוכל לפעמים לעורר לב חכם לכמה דברים וענינים יקרי ערך. אבל בהרבה מקומות דברתי בע"ה ג"כ דברי נגידים, על ענינים גדולים ורבי ערך בתורת המוסר וחובות הלבבות, אשר אקוה שלרגלם יתעוררו רבים לשום גם הם עיונם בהרחבת דברי חז"ל, והמאור שבהם יחזיר למוטב ג"כ את האנשים שנפגעו בדעותיהם ע"י רשת השחתת הדיעות הפרושה על בני דורנו, אשר מעיקרה באה לרגלי העדר ההשכלה בחכמת האגדה שהיא חכמת המוסר לאמתתה. ואם לא הגדלתי מעשי לדבר חדשות ונצורות, ואולי את רבים יש כמו אלה ויותר מזה, אבל בכל זאת איני רואה שספרים ממין זה, יהיו מיותרים בדורנו לרוב הצעירים העוסקים בתורה, אשר עליהם עינינו נשואות שיחזקו את עמוד התורה היראה והאמונה, בדורות שיבאו בעה"י. עם דרכי בביאור להרחיב רעיונות בדברי חז"ל, לא הרחקתי מעל פשטן של דברים, בפרט בדברים הנוגעים לעקרים בתורה ומוסר. כי רק בזאת תצא לנו תכליתנו הרצויה, כשנדע להשלים בין שני חלקי המאמר, הפתוח והסתום. המאמר-הפתוח ימצא לנו בכל דרכיו רק אם ימצא המאמר-הסתום את מקומו הראוי לו. הדברים נוגעים לצורת דברי חז"ל בתוכנם הפרטי והכללי ובכלל התורה. מהמאמר-הסתום תצא תורה למעשה, המצות החקים והמשפטים, דברי ד' ועדותיו. רק כשיהיו נשמרים כל אלה ע"פ העולה מהמאמר-הסתום, יהיו הדברים מאירים ושמחים לפתח שערי צדק במאמר הפתוח. ובעונינו מעת שנתקלקלו המעשים נתחלפה השורה, פתוח שעשאו סתום וסתום שעשאו פתוח שניהם פסולין. פריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המה פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר, ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא (עמ' כא - ) יוכל לרומם רוחו להשקיף על ערכם של דברי אלהים חיים כראוי להם. רק יראי ד' וחושבי שמו המה יבינו אל פעולות ד' ואל מעשי ידיו אלו האגדות.
הקדמת עין איה עמוד כ״ב
אבל כיון שזנח ישראל טוב, ובנוגע לחלק המעשי שבתורה חלק המאמר-סתום, רצה להיות מתדמה לכל הגוים מה שאין ראוי לו, הנה פרץ את חומת מאמר-הסתום, לא חזק בריחי שערי ירושלים. ע"כ בעוה"ר נסתלקה הברכה והשלום, והשלום הגדול הכללי התלוי בהשלמת האנושיות, שמקושר ג"כ בהשלמתן של ישראל, הנהו מתעכב. ולמרבה השלום, שצריך לבא ע"י מאמר-פתוח, הוא סתום. ואותו החלק של המאור שבתורה, שצריך להפתח באורו על כל אפסי ארץ, הנהו סגור חותם צר, ושערי ירושלים פרוצים ושועלים הלכו בהם. והדברים הם תלויים זה בזה, כאשר יתרחבו הדיעות וירב החזון על כל פרטי המוסר והאמונות, תמצא ידנו בע"ה לחזק ידים רפות ולבבות נמהרות, להשיב לאיתן התורה גם המתרחקים ממנה, בדברי חן ושכל טוב. ע"כ הנני חושב דברים כאלה המביאים להרחבת העיון בדברי חז"ל באגדות ע"פ דרך הדרישה באמונות והלכות חובות הלבבות, שכבר העירונו ע"ז רבותינו הראשונים ז"ל, לדבר שהשעה צריכה לכך. והספרים המתחברים בדורנו ממין זה ראויים הם להיות נחשבים לפעולות גדולות בזכות הרבים והשבת לבן של ישראל לאביהן שבשמים. ע"כ לקחתי גם אנכי בעניי, כפי כחי הדל, חלק בעבודת הקודש הזאת, "וד' אלהים יעזר לי ע"כ לא נכלמתי", "אחור לא נסוגתי", "רגלי עמדה במישור במקהלים אברך ד' ". יש טעות נושנה מורגלת אצל רבים, שלימוד המוסר והאגדה ירחיק את העוסקים בם מהגדלת התורה בהלכה, בעומק העיון בגמרא וסברא. דבר זה הסיר לב רבים מתת חלק לחלק המוסרי שבתורה ואבד מאתנו טובה רבה. הדברים יש בהם אמת, רק ביחש לימוד המוסר שמתפשט רק על ההתרגשות, שאם מיעוטו יפה לעורר את הלב לתורה, ליראת שמים, לתשובה ומדות טובות, רובו קשה, שהוא מעורר יותר מדאי את רגשות הנפש שהם צריכים תמיד להיות בדרך המיצוע, ופועל ג"כ על החלשת השכל ורפיון כח השופט בהיותו יוצא הרבה ממדתו. כהמוסר שאין בו תוספת ידיעות ובירורי דברים חדשים, כן הדרוש, המיוסד רק על ההטפה הדמיונית והרגשנית, שניהם, כשירבה האדם לעסוק בהם, יתרחק במדה ידועה מן התעסקות השכל ועומק ההלכה, זולתי מי שהוא בעל נפש חזקה, שכחו אמיץ לשאת משא התרגשות תמידית וחזקה ועם זה להיות כח השכלי שבו שלם ומתוקן, ומוכן לעסוק בהלכה בעיון ועומק הדעת, אבל אנחנו על הרוב נדבר. ע"כ היתה זאת מטרת גדולי הדורות, שנתנו ג"כ מחאה נמרצה על אותם שקמו להרבות בעסקי המוסר שבא להתרגשות הלב יותר מדאי, בראותם את אשר יוכל לבא בגלל זה ממיעוט התורה וגדולתה. אמנם מעולם לא עלה על לב איש מגדולי ישראל, הגאונים וחסידים הראשונים, שתהיה עבודת ההרחבה המוסרית הבאה לרגלי קניית בקיאות רבה בכל ענפיה, וע"פ בקיאות מסודרה תוציא פריה, ציצים ופרחים, ענפים גדולים רחבי ידים, ככל חכמה שבעולם וכחכמת התורה עצמה בהלכה, שהיא תהיה מונעת לתורת ההלכה, או שיש לאמר עליה שאין זאת תורה שלמה.
הקדמת עין איה עמוד כ״ג
ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו
והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".
הקדמת עין איה עמוד כ״ד
ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרך מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, ושיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב. ורק אחרי שעברו דורות ונוסינו במסה, נדע את הספרים של גדולי ישראל הצדיקים וחכמי האמת, שהדיעות הטובות והאמתיות, שהן באמת נטיעות טובות בכרם ד' צבאות, הם נשארו לפליטה ולברכה, וכל עם ד' עונים אחריהם מקודש מקודש, הננו יכולים להוכח מפי הניסיון את הדברים אשר המה ראויים להיות לנו לקו ולמשקולת בחכמת האגדה והמוסר, ע"פ פעולתם שעשו לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, להרבות תורה עבודה ויראת ד' בישראל. גם בימים האחרונים, שהתעוררו יחידים בתחלה, גדולי חקרי לב ואנשי קודש, להרחיב את תורת המוסר ע"פ יסודות החסידות, אשר גם היא הטילה סער גדול במחנה ישראל, ג"כ מדאגה מדבר, מאפס בחינה לדעת מה יהיה דרך רוח חדשה כזאת בהכנסה בלבבות של רבבות עם. ע"כ היתה ההתנגדות והמעצורים דברים מוכרחים, שגרמו לנו רב טוב וחשכו מנזק רב שהיה אפשר לבא מסבת מתלמדים שלא שמשו כל צרכם, שלפעמים גם דיעות היותר קדושות ונשגבות מתקלקלות ונהפכות לרועץ על פיהם. אמנם עתה אחרי הרעש, הנה נולדו לנו ג"כ ע"פ תורת החסידות גידולים חדשים, אשר גם מהם נקח לעבוד את ד' אלהינו, ולהרחיב דברי אמת וצדק בתורת המוסר והאגדה להיות לנו למאורות, כי ע"פ ריבוי השיטות ירבו בירורי הדברים. ובזמן שכולן פונות למטרה אחת לדרך העולה בית אלהי יעקב, הנה אלו ואלו דברי אלהים חיים המוסיפים עז ותעצומות לישראל, ומחדשים בכבוד פנים מאירות בתורת אמת, להגדיל תורה ולהאדירה...כן בדברי אגדה, בהלכות דיעות וחובות הלבבות, כל אשר הרחיבו וחדשו גדולי ישראל מעולם בכל מקצעות האגדה והמוסר, רבותינו הראשונים והאחרונים וחכמי המוסר שבכל דור ודור, אע"פ שיש בהם שיטות שונות ודרכים שונים, מ"מ כולם עולים בקנה אחד, ומיוסדים להאיר אורן ונרן של ישראל, ולהטות את האדם מדרכי מיתה לדרכי חיים.
ברכות פרק א׳ פסקה ח׳
כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל ביארו דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא לעם אחד לעולם חוסן...אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל גויי הארץ, ועל אופן זה דוקא ישתכלל הדר העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה. ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה.
ברכות פרק א׳ פסקה ט׳
בחורבן בית ראשון היה גם צד של קידוש השם
והנה א"א שתהי' השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: הא' שלא יאמרו אוה"ע שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ותראה גדולתם, שיש ח"ו משוי פנים בדבר. והרי כשגלו בני יהודה הי' ג"כ קידוש השם, שאמרו אפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי', א"כ יש חילול השם בדבר ח"ו. אבל כשישראל משלימים מעשיהם, יש קידוש השם כשהעמים רואים גדולתם, והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב....
ברכות פרק א׳ פסקה י״ז
היחס בין דורות בית ראשון לדורות בית שני, והיתרון והחיסרון שלהם בהשוואה ביניהם
נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז
ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.
ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט
ההנהגה המיוחדת של דור המדבר
והנה מי שהוא חכם גדול, אם הי' חסיד, ישתמש בחכמתו איך להיטיב ולהרבות פעולות הכוחות הטובים. אמנם אם יהי' איש רשע שנפשו אותה רע, יועיל בחכמתו להרע להרחיב חוג הכוחות הרעים, ובלעם הרשע הוא דמות הדעת המשולל מתכלית מוסרית, כ"א כולו פונה להרע, הוא בהיותו יודע ומשקיף על המציאות כולה, ויודע ג"כ ההכנות שיש בו להרע, השתדל להרחיב הענינים הרעים, וזהו לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. אמנם אם הי' אז מצב ישראל לפי הדרך הרגיל, אז הי' יכול להשתמש בחכמתו להשחית מאד, אבל הנהגת דור המדבר שהיתה באור פני מלך עליון ית', בניסים ונפלאות וגילוי שכינה, לא הי' יכול להשתמש בכוחות הרע שבמציאות להרע להם. ע"כ בקש דרכים רחוקים להשחית תחילה המצב המוסרי ע"י בנות מואב. ויפה המליצו חז"ל שכל אותם הימים לא זעם ד', שלא מצאו ידיו של אותו רשע למצא כח רע שיכול לפגע בישראל אז לפי מצבם הנעלה.
ברכות פרק א׳ פסקה ע׳
ההיסטוריה של החינוך. הדרכת חז"ל מול הדרכת חכמי הפדגוגיה
כאן הורונו חז"ל נועם דרך החינוך, כי לא במהלומות יחונך האדם כ"א בדרכי נועם, והיראה האמיתית היא יראת הרוממות הבאה מצירוף האהבה הנאמנה. ועד הזמנים האחרונים לא ירדו חכמי הפדגוגיא לזה, והי' דרך חינוכם רק במקל חובלים, עד הימים האלו שהנסיונות הרבים הוכיחום להשכיל את אשר הורו לנו חז"ל ברוח קדשם.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב
אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אבל טובת מין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל. אמנם אפשר הי' שתחול השפעה אלקית על איזו אומה להדריכה לפי מצבה, אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהי' כח המושך אל פסגת השלמות האנושית האצורה בתורת ישראל. ע"כ בקש שלא תשרה שכינה כ"א על ישראל, כדי שיהי' רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות: האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא לידי שלום ואחדות המין האנושי באהבה, והשני' כי יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ז
יחש האדון אל העבד הוא שישמע העבד בקולו ויעשה רצונו להשלים את העבודה שהי' ראוי להעשות מהאדון. והנה הראשונים שבבנ"א לא יכלו להבין איך תתיחש שלמות ההנהגה המוסרית אל הבורא יתעלה הנעלה מכל מקרה ותאר. אבל לא השכילו, כיון שעצם הבריאה והשלמתה ודאי הוא מיסוד ההנהגה האלהית; א"כ אין לנו השלמה יותר נאה בבריאה כהשלמת האדם בכל כוחותיו אל שלמות המעשים המדות והמושכלות. וכיון שהאדם חפשי ברצונו א"כ הדבר המכריע אותו להמשך אל השלמות הוא רצון הבורא שחפץ בשלמות יצוריו. ע"כ כל המכשירין את ההשלמה המוסרית א"א שיהיו חסרים בחק הבורא השלם. עובדי ע"ז שלא השכילו זה, בראותם שע"כ צריך להיות במציאות יחש מכריח מוסרי ומזה צמחו אצלם מיני עבודה זרה שונים, להמציא רוחנים חלקיים שיש להם יחש לענינים המוסרים שבנויים ע"פ מקרים רבים מתחלפים, עד שבא אברהם וקראו להקב"ה אדון והודיע לכל באי עולם שהבורא היחיד ברצונו הכללי בהמצאת הברואים והשלמתם, נכללת בזה כל ההשגחה הפרטית על כל ארחות המוסריות הכלליות והפרטיות ופרטי פרטיות, שהנה סיבות אמיתיות להשלמת הבריאה, וביחוד המרכזי שבה שהוא האדם החפשי ברצונו והשלמתו תבא ע"י הכרתו את השם יתברך בתור אדון שעליו למלא חפצו והוא השלמתו.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״ז
הזהירות הנדרשת מלעורר את אויבי ישראל להעליל עלילות שווא
אף שלחוש חששות רחוקים של פחד אינו מן הראוי, אבל כל פחד נערך לפי ענינו. וזה ראוי לדעת כי העלילה על רב פפא, לא היתה נגמרת כ"א עליו לבדו, כי על הכלל כולו הי' הקצף חלילה. ע"כ ראוי להיות לזכרון לדורות דבר זה, למען ידע איש הישראלי לשום על לב, כמה גדולה היא החובה עליו שלא לגרום נזק אל הכלל בתהלוכותיו, מפני שינאת בני נכר ועלילותיהם, ולהרחיק עצמו גם מן הדומה לכיעור בהתנהגו עם אינם בני ברית, כדי שלא יתן יד לעולל עלילות ברשע. ומזה ידין קל וחומר, שלא יעלה על לבו לעשות עול ממש לאינם בני ברית, לבד האיסור שיש בזה, מפני שהוא חובל בזה את נפש הכלל, שנאשמים באשמת היחיד, בעוה"ר עד ירחם ד' .
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב
הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ומצותי' וחכמתה. והחופש הגלוי החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים, כאשר כבר נעשה חלק גדול מזה גם לעת כזאת, ויגמר בתכליתו לעת ירחם ד' את עמו, כי מציון תורה תצא ולתורת ישראל איים ייחלון....
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ג
כי החופש הפנימי תלוי בביטול העבדות, וביטול העבדות צריך להיות מצד מצרים, שהם גורמי העבדות בהחזיקם עצמם לאדונים להם. ובחפזון שלהם והכרתם שאין ראוי שיהיו ישראל עבדים, בזה התחיל ביטול העבדות והתנוצץ החופש הפנימי. ורע"ק סבר חפזון דישראל, שמורה על החופש החיצוני, ללכת קוממיות, ולעשות גדולות ונצורות להיטיב בעולם, שע"ז צריך פעולתן של ישראל והכרתם את יתרונם ותעודתם לפעול על זולתם בעולם. ובאשר שלמות תכלית הגאולה אינה סילוק העבדות לבד, כ"א החירות בפועל והרחבת החיים בדגלה של תורה בעולם, ע"כ מה שנאמר הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה, מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב, שרק התחלה נקראת גאולת הערב, לערך התכלית הנשגבה של גמר הגאולה ביד רמה, למען ידעו כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אלהי ישראל. אמנם נחלקו הגאולות לשתים, גאולת הערב וגאולת היום, מפני שהיו עתידים לחזור ולהשתעבד. הורה שלא יבא עליהם השיעבוד כ"א להפסיק פעולתם על זולתם, אבל רוממות נפשם ויתרונם העצמי שזכו בה בגאולת הערב דבר זה קיים לעד ולא יסור מהם, "כי לי בני ישראל עבדים". ע"כ חובת סיפור יציאת מצרים העקרי הוא בלילה. להורות על תוקף ערך גאולת הערב, והכתוב דייק "הוציאך ד' אלהיך ממצרים לילה" .
ברכות פרק א׳ פסקה קי״ז
השפעת התורה והמצוות על המצבים השונים של עם ישראל לאורך הדורות, בעיתות גלות ובעיתות גאולה. כוחה הנצחי של גאולה, גם בהיותה זמנית, מכוח השפעת התורה
עיקר השליחות ודאי לא תגמר כ"א עד סוף כל הגלויות, שאז תגמר התכלית הנשגבה שהיא תעודתן של ישראל. א"כ התורה ומצותי' הן נושאות עליהן כל הענינים שעתידים ישראל להיות בהם לפי התחלפות מצביהם. א"כ גם השיעבודים העתידים, ג"כ צריכה להיות התורה לפי ערכם, ושתהי' ערוכה באופן כזה שתנהג את ישראל לתכליתם גם בין גלי הגלויות העתידים להיות. ע"כ היה נחוץ להם הגילוי מגלויות העתידות להיות, כדי שיעמדו על עיקרה של תורה ותכונתה, שהיא פועלת עליהם להכין להם מעמד גם בתוך חשכת הגלויות, ולצאת על ידה אח"כ מאפלה לאורה. והנה אם היתה השליחות נגמרת בגילוי, כדי להיות עמהם בגלויות העתידות להיות, היתה מורגשת בתכונת התורה ההכנה ג"כ למצב הגלויות. אבל באמת היתה הכונה שתהי' הדרכת ישראל ע"פ זה הדרך שיהי' השי"ת עמהם גם בגלויות העתידות, ולא שיאמר להם דבר זה בגלוי, כ"א אהי' שלחני אליכם. והיחש הגלוי יהי' לכל התורה כולה ומצותי' ג"כ לפי מצב של גאולה תמידית בארצם, אלא שכוללת בתוכה ג"כ ההנהגה הדרושה לזמני הגלות. אבל בעת היותם ראויים להיות נגאלים, יש בכחה של תורה לפעול עליהם פעולה של גאולה, כאילו היתה להם גאולה זו נצחית, ולא יחלש כח הגאולה כלל לשעתה מפני שעתידות עוד גלויות להיות, אע"פ שבאמת כל הענינים הם קשורים זה בזה, וכבר בהיותם בארץ הקודש היתה התורה מכינה בעדם מעמד בטוח לעולמים, גם במעמקי הגלויות.
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד
היחס לצדוקים ולתנועות רוחניות מקולקלות נוספות לאורך הדורות
הדבר ידוע שהתחלקות מפלגות בעם גדול, היא דבר המועיל לשכלולו של העם כשהולכות בנתיב הצדק, כמו מפלגת חכמים, חסידים, אומנים, איכרים. ואפילו מפלגות של דעות מחולקות בדרכי המוסר וההנהגה, במדיניות או בעבודת ד', מביאה כל אחת תועלת וטובה, כי כל מפלגה משכללת מקצע מיוחד שמועיל לעבודת הכלל ושלמותו. אמנם כל זה אינו מדובר כ"א בשיטות ומפלגות כאלה, שאינן נוגעות בחיי העם העקרי להרסו. אבל הכתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצות, שהן בית חייהם של ישראל, הן אינן נולדות מטבע רוח הכללי של העם, כמו שאר כתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות וזרות שהן כרקב לישראל, הן אינן פורחות מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות, ואין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. ע"כ לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כ"א בהכינם להם מפלגה ושטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים כי לא לד' המה. וכד' חז"ל על כיו"ב הני מערב רב קאתו, או מסטרא דע"ר. ע"כ על שאלת הצדוקי, ששאל איך רני משום דלא ילדה, הלא מפלגות שונות ומתחדשות מועילות להכניס רוח חיים והשקפות חדשות טובות בכלל העם, השיבה לו יפה, כי כ"ז רק במפלגות המרחיבות לבנות את בית ישראל, אבל כגון הצדוקים, המכים בדעותיהם הנתעבות את בית ישראל לרסיסים, כי לבד ההשחתה החוקית בהבטל ההשענה על הקבלה ותורה שבע"פ, תהי' תורה שבכתב נתונה לכ"א לפי סגנונו, עד שלא יוכר בהמשך הזמן שום שיווי בין הנהגה של עיר לעיר, וכאלה, ומזה תוצאות לביטול התורה ומשפטיה בכלל, כי היש גבול לאמר לפירושים זרים העולים על רוח כל איש חושב עצמו לחכם, לאמר עד פה תבא. ע"כ ילדי שקר כאלה, שמחה היא לכנס"י שאין בטבעה להוליד בנים לגיהנם כותייכו. ולא מכנס"י נולדתם, כ"א מרוח זדון או סכלות הנשאב מבארות נשברים זרים. ע"כ א"א להם להתקיים בישראל.
ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו
תכונת מלחמת גוג ומגוג כפי המבואר במזמור "למה רגשו", היא כי יתעוררו עמים רבים להתקומם על אורן של ישראל ודעותיהם, שיסוד הכל הוא דעת האלהים שהשרישו ישראל והאירו בה את כל העולם כולו, על ד' ועל משיחו. ובאשר לפי סדר [ה]התפתחות האנושית נראה הדבר שכבר קנה הרעיון הנשגב של דעת ד' את לב כל העמים המשכילים, ואיך תתהפך כחומר הדעה המוסרית הנעלה הזאת, עד שנצטרך לזה יד ד' גלויה ע"י ישועתן של ישראל, כאמור "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גויים רבים", ע"כ נאמר לו, כי הרוח משחית הצבור בעמקי האנושיות ברוח האדם, אין לשום לו גבול וסדר, ולפעמים יוצא הכח המוסרי מסדרו הרגיל הטבעי ופורץ גבוליו עד שעמים רבים נתעים והולכים בנתיבות לא אור, עד שימצא כח אלקי מחזיק ומאיר מחשכים לנצח. והראיה על אפשרות מהפכה היסתורית [בדעה] מוסרית היא מרידת אבשלום, כלום יש בן מורד באביו, שהוא חוץ לטבע וליושר. ויותר יגדל הפלא על העם הגדול, איך ימשך אחר מקרה מרגיז לב ומהופך מסדרי המוסר הטבעיים כמוהו, אלא הוה. ובשעה שהיתה מהפכה כזאת מצויה, נמצאו כל הסיבות ששלטו על הרעיונות שאנחנו משתוממים ע"ז איך נהיתה כזאת, ה"נ הוה שאחרי ההתאזרחות של המושג האלהי בעולם ע"י ישראל, בכל זאת כל זמן שאינו בטהרתו לגמרי, ואינו נשען על היסוד המבורר של עבדותן (עדותן) של ישראל ונצחיותם, הוא רפה ועומד להתמוטט, עד שיתמוטט באמת, ויסתערו רוחות רבות ורעות להפיצו, עד שיהיה שכלול האנושיות מוכרח לבא בהשלמתו ע"י גילוי יד ד' ובחירתו בישראל, כאשר היה בהתחלת ההופעה האלהית. שע"ז נסמך "ד' אמר אלי בני אתה, אני היום ילידתיך". שמהלך הסוף והחותמת יהי' כמהלך ההתחלה והפתיחה של אור האלהי. וההיסתוריה בכל גווניה תתן עדותה על הצורך הגדול שיהי' בזה, לישב דעתן של בנ"א ולהאירן באור אמת וקיים לעד.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל
אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהיים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים. גם עצם מציאות הרשעים ורעותיהם שהם לצור מכשול לפי המחזה החיצוני, אבל למבין לעמקן של כל עלילות המציאות ומסיבותיהן, הוא יכיר איך סוף כל סוף הרע הגדול בעצמו יסבב תכלית של טוב ושלמות, עד שיש להתפלא על חסד עליון וחכמתו הצפונה בזה.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו
תכליתם של כח הנבואה וכח המלכות. היחס בין כח הנבואה לכח המלכות
כח הנבואה שהשפיע הקב"ה לישראל בזמן הנבואה היתה תעודתו למלא את הצרכים הנצחיים של האומה, להנחילה חיי עד רוחניים, גם ללמדה ארחות חיים שבהם תשיג הקיום התמידי, שיהי' רוחה חי לעולמים ושתזכה לקיום לאומי בעתיד. וכח המלוכה הי' לאשר את העם בחיים הלאומים בהוה. כי ישנם דברים והנהגות שמוסיפין בעם אומץ לשעה ונוטלים ממנו כח קיומו לעתיד, ולהיפך דברים רבים שאף שמחלישים אותו לשעה מ"מ מוסיפים הם לעתיד עז וגבורה. והנה הנטי' לאחד הקצוות לעולם קשה היא ומזקת. שאם ישים העם דאגתו רק לקיומו העתידי ולמצבו ההוה לא ישים לב, הלא אז יבוזו זרים יגיעו ויפול בנופלים, עד שגם מעלות רוחו ושאיפתו לקיומו הנצחי יאבדו ממנו. ולעומת זה מה רבת ערך ההשחתה, אם יפת לב העם לשום על דגלו רק חיי שעה וחזקו הזמני, כי אז בעבור דור יסוף כחו ויכשל ויפול. והנה השי"ת השומר ישראל הכין תמיד סיבות תדיריות, שישקלו בד בבד כח המקיים הנצחי וכח הקיום הזמני, באופן שלא ימעדו צעדי האומה ותעמוד לדור דורים, "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו' עומדים לפני וגו' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ע"כ ישעי' חרד פן בבכרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם, שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך. והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק, דהיינו שלפי המראה החיצוני תהי' למלוכה רוממות על הנבואה למען חזק המשרה והעז הלאומי, אבל להחודר בפנים הדבר יראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית. זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך. להורות שלפעמים חובה להכניע ההשקפה הזמנית מחסן הלאומי בהתנגדה לתעודה נצחית. והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע"י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטוב, ומאהבה ילך בו לכשיתגבר עליו יצרו הטוב. וכד' הרמב"ם בה' מלכים שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית, אבל בשבתו בביתו אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה כשהי' רואה ת"ח הי' עומד מכסאו, ואומר לו רבי רבי, מרי מרי.
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ז
חזקי' כמלך שלפניו דאגת ההוה, חרד מאד למצב ההוה של העם. כאשר ברוח אלקים שעליו ראה כי אם יוליד בנים יהיו משחיתים, הלא יוכלו להשחית מאד לעם בשבתם על כסא המלוכה. אמנם ישעי' אמר בהדי כבשי דרחמנא למה לך. כי הנבואה משקפת על המצב הנצחי של העם, שימי דור אחד כאין נחשבו. הלא בהפסק המלוכה ונפול הכסא מהמשפחה המולכת, תוכל לבא נפילה נצחית קימת. והמכשול של מלך אחד רשע שיצא מזרע אשר בחר ד', זה יעבור, כי לסוף יכון הכסא בצדק ומשרים. ע"כ אין לך לסמוך להפסיק שלשלת הנצחית, בשביל ההשקפה הזמנית אף שבאה מרוה"ק.
