כלים

הקדמת עין איה עמוד י״ג

...לפעמים יצא דבר חדש ביצירה המלאכותית לאור ע"י מקרים רבים, והמקרים היותר עקריים, אלה הפועלים על שכל האדם המעשי להחכימו להוציא כלי למעשהו, "אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו". אף אנו נאמר בענין הדברים השכליים, הכל יודעים כי "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר". כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ז

השוואת האדם את עצמו לכלי מלא בושה וכלימה

הוא שני גרעונות: חדא שאין בי שום שלימות עצמית כלל, רק מה שאני מקבל כוחות החיים מחסד עליון, א"כ הנני ככלי, לא כחי בעצם, ואם הייתי משתמש, לכל הפחות בהכוחות שאינם עצמיים שלי, במעלות, הייתי דומה לכלי שממלאים אותו הוד ותכשיטין, שאין לו לעצמו שבח מ"מ במציאות הוא מחזיק שבח. אבל בהיותו, חוץ מצד שלילת מציאות שלו בעצמו, מלא דברים שראוי להתבושש מהם, הפחיתות היא כפולה. כמו כן לבד חסרון השלימות, שהאדם מצד עצמו אין לו מאומה משלו, כ"א הוא מקבל, ובזה שמקבל הוא מפסידו, עד שהכוחות שמשפיע לו השי"ת הוא משתמש בהם לבושה ולכלימה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מיתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגע הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא, מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ג

הנר הוא כלי שבו מתדבק האור. והנה האור הישראלי הוא רוח ה' השורה על כלל ישראל ותפארתם הכללית. וריב"ז שהיה כלו נתון רק להיות כלי לאורן של ישראל, וכל פעולותיו ודרכי חייו וכל השכלותיו וחכמתו כולם היו אחוזים ברוח כלל ישראל לרומם אורן של ישראל בעולם, א"כ הי' לאורן של ישראל דוגמת הנר שהוא אחוז וכלי להאור כן הי' כל שכלו ונפשו וכוחותיו נתונים לאורן של ישראל, שהוא אור ד' באמת. כמאמרן ז"ל ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד. כי האדם הפרטי לא יוכל להכיל בנפשו כל האור הגדול שצריך שתכללהו האומה הישראלית כולה, כ"א זאת היא תכלית שלימותו שיעשה א"ע כולו מוכשר לקבל אותו האור הגדול, ע"י שיכין כל צעדיו להצלחת האומה כולה וקדושתה, ותהי' נפשו הפרטית ורוח האומה הכללית דומה כשלהבת האחוזה בגחלת וכאור עם הנר. וכמו שאור ישראל הוא קיים לעד ועולמי עולמים, כך האדם הפרטי כשדבק באמת באורן של ישראל הוא ודאי חי לעולם....

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

...ע"כ כשרצה להראותם במחזה אלקים אשר נגלה לו לעת תוסף רוחו לבא בקהל קדושים, וחזקי' מלך יהודה שהי' דומה לו בדרכיו לבטל החוסן הגופני במקום הצורך לתכלית הרוחנית ונתן יתרון לחיי התורה, מלהשתדל בספק להחוסן המדיני ואולי עי"ז הי' מצב תוה"ק נוטה לנפול, הקדים להם פנו כלים מפני הטומאה, וכמובן הקפידה חלה על כלי חרס כדאי' במתני', להורות שלא העלים עיניו ג"כ מדבר קל וקטן של צרכים הגשמיים להכירם כמדתם וערכם. ועכ"ז בדעה שלימה נתן יפוי כח להשתדלות פליטת סופרים מכל חוסן המדיני, כמדת חזקיה מלך יהודה דודאי אסכים מרי' על ידי' .

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ד

שבירת כוס להגבלת השמחה, וחילוק בין שני סוגי כוסות

להעיר מדת העצב כדי לסלק הקלקלה שתוכל להביא השמחה היתירה על המדה המביאה לידי הוללות, וסופה תוגה, ראוי להזכיר רק כי לא לעולם חוסן ושאין ראוי להגביר השמחה כ"א בעניני השלימות האמיתית...ע"כ להורות על המצב האפשרי לבא אע"פ שהאדם אינו מוכן כלל לקלקול זה, כי לפעמים תבא צרה שאינה לפי מסיבות הדרכים הנהוגים, ע"ז הורה בכסא דמוקרא בת ת' זוזי, שנראה שכסא דמוקרא לפי יקרת ערכה היא ג"כ חזקה ורק בחוזק יד תשבר, שאינה עלולה להשבר. (וכ"נ מדאמר בפ' א"מ ישתמש בכלי זכוכית ופי' שם זוגיתא חיוורתא, משמע אבל כסא דמוקרא, אע"פ שדמיה יקרים, שהרי היתה שויא ת' זוזי, מ"מ אינה נוחה להשבר, ע"כ אינו בכלל הדרכים שמאבד האדם בהם מעותיו) והיינו שבדרך השימוש אינה ראויה להשתבר אבל תשתבר בחוזק יד. כן דומה האדם נגד הסיבות הבאות שלא מן סדרי הטבע הקבועים כ"א בסיבות מקריות חזקות. אמנם ר"א בא לבצר רוח השמחה היתירה הדמיונית, מצד השקפת מצב האדם נגד דרכי הטבע הקבועים, שהאדם חשוב חלש נגדם וסופו למיתה וחלאים טבעים וכיו"ב. ע"כ אייתי כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא מצויין ג"כ בחולשתו כמו ביקרתו, כדברי ריו"ח בב"מ הנ"ל, והוא עלול ועומד להשבר באפס יד, ע"כ ראוי שתהי' השמחה מוגבלת בעניני ההצלחה האמיתית. ואולי יש חילוק הערות בין ביצור רוח השמחה היתירה מצד מצב האדם בכללו, שבעוה"ז עוד איננו בשלימות, וראוי האדם לזכור שחסר הוא משלימותו, ולשמחה יתירה מה זו עושה כי עליו לרדוף להשלים השלימות, וזוהי מדת כל אדם הפרטי. אמנם האומה הישראלית ראוי לכל אחד מאישיה שלא לשכח מעמד האומה השפל, ואיך תשאהו רוחו לשמח בשמחה יתירה, ו"כל המתאבל על ירושלים כו' ". ע"כ הביא הראשון כסא דמוקרא שוי ת' זוזי, תבר קמייהו להורות על חולשת הקנינים הגשמיים וחסרון שלימותם. והאחרון הביא כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא זכרון לחורבן ביהמ"ק, כדחז"ל שבטלה זכוכית לבנה משחרב ביהמ"ק. להורות כי עיקר מגמת הפנים של הגבלת השמחה יאתה לנו רק כדי שנזכור מצב הכללי של עם ד' ונשתתף בצרת עמינו ונצפה לתשועת ד' בשובו שבות עמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

והנה די הסיפוק באופן משוכלל מבינים אנו בציור הכסף, שהכסף הוא דרוש למשלח יד גם לכלי תשמיש מכובדים הראויים לאדם מכובד. אמנם בזהב יובן כבר ערך המותרות, מאשר לא תשבע עין האדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

טעם שאין מעבירים כוס מלא על הפת, ושאין סומכין את הקערה בפת

אמנם המנהג התרבותי לתקן המאכלים שהתחלתם היא הפת, נהפך לרועץ אצל מי שמשתמש בו שלא כדרכו, שמוציא את האדם מתכונתו הראויה להסתפק במה שיספיק לו, וע"י השכלתו להשתדל בתקנת המזונות ותיקונם בא לבקש מותרות, עד שלא יספיק לו אכלו לשבע נפשו, והובלט זה הקלקול ביותר בשתי', כסיפור התורה בנח. ע"כ אין מעבירין כוס מלא על הפת, מילוי הכוס כפי הרגיל הוא במשקה הנשתה שלא להכרח, כי בשתיית המים לצמאון אין מקפידים למלא הכוס, להורות שמכבוד הפת הוא שיביא לתכונה הראויה לאדם, לאכול לשבע נפשו ולשמח בהשלמתו האמתית...אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

מעלת המברך על כוס מלא, וסיבת השכר הגדול שזוכה לו

הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים...ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף, היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכובד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר, אבל לא היה גופו ענקי באופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים, הוא ע"ה הי' צריך לכלים עשויים בעצה ודעת להשלים את מה שחסר מענקות המגושמת, שקל נרגא בת עשר אמין. ולהשלים הטובה בחסרון הכבדת הגוף שוור עשר אמין, המורה על השלמת הכח הרוחני שבא לרגלי קלות הגוף וצעירותו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינן באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבא לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

הכלי האובד אינו נפסד, בעליו אינו מתיאש ממנו, מפני שמניעת היאוש תביא להשתדלות של חיפוש, ולפעמים תהי' הסיבה להשבת האבדה...וכשם שאבדת הכלי, אינה מוחלטת כ"א ביחש בעליה, וגם יש מציאות שתשוב ותתגלה, אחרי היאוש היותר אחרון, אע"פ שחליפת סדרי החיים במשך זמן שנה, הסיעו את הרעיון מהדבק שהיה בין הקונה אל הקנין, לא שינו דבר בתכונת המציאות, וממטמונים יחפרו גם בדור האחרון, כלים אובדים של דורות הראשונים, ויהיו לסגולה, כן יורה היחש הנפשי של אורך הגעגוע של דבר הנראה שאין להשיב, כי יש תקוה, כי "יחיו מתיך נבלתי יקומון", תה"מ מן התורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

שק (של חמר)

מוך שקיך וגני, השק העומד לקבל אל תוכו כל שאיפה חומרית וכל תאוה זרה וגסה יהי' מונח בקיפול. ובמנוחה יהי' גם האיש דל השכל, יען כי הודרך, גם בעת התחלת התנוצצות האורה, בדרכים ישרים בנויים ע"פ ציורים הקרובים אל המוחש בלימודים הצחים, שמשפיעים כח לתורת המוסר.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ב

כדים ריקים

התכונה השפלה של המהרס גדרות עולם תצייר תמיד כל העניינים שבעולם רק ע"פ הנקודה של אהבת עצמו הפרטית. ע"כ רב ששת הלך ע"פ רגשי קודש שבלבבו לחלק כבוד למלך, מפני הצד המוסרי שיש בכבוד מלכים במה שהוא הסיבה היותר חזקה להצלחה האנושית בישובו של עולם ותיקון סדרי החיים האנושיים. המין אמנם, ככל בני גילו שאבדו כבר את יקרת ערך הצדק והטוב כשהוא לעצמו. ע"כ בקש גם מהמחזה הזה תועלת פרטית, דהיינו שיקבל עונג ממראה הכבוד והוד ה ק בלתו, מיופי הכלים שהוא משתמש בהם וכיו"ב, סדרי החיל למערכות הפאר. א"כ דומה הוא כאילו כל הבאים לראות את המלך אינם באים להשפיע, להיות המלך מכובד בכבודם, ובזה תצא המטרה העליונה שיש בכבוד מלכים לתקנת הציבור והעם, כ"א כדי לקבל לעצמו הנאת שעה. כי כן דרך כל אנשים פורקי עול מלכות שמים, שמשימים הכוונה היותר רמה אצלם את הערך של כל דבר מצד ההנאה שלשעתה, א"כ הם דומים לכדים רקים הולכים אל הנהר להתמלאות ממנו, לקבל עונג שימלא את נפשם הריקה. א"כ כגני לאי, מה יתרון לאיש עיור הבא גם הוא בתוך הבאים, מה יחוש הוא מצד הנאתו העצמית לו.

סדר זרעים פסקה ל״ז

הגוזלות אמנם היו ע"ג הסלים, הרעיון התנשא מעל המעשה והרים עי"ז את ערך המעשה מדעת נפש. (ו"עקב ענוה יראת ד' ", שמה שבידם נותנים לכהנים) והיו עולות כולן כליל, בהוראה להכונה הרוחנית ששרויה בלב כל יחיד מישראל בטעם המעשה.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

כמו אחורי כל כלי המתבטל לערך גופו ותוכו ופנימיותו של הכלי, כן ההגבלה הטבעית היא ג"כ נכללת בתוך המון ההשלמות הגדולות הנכללות בתורה

...הטומאה היא מושג רוחני שרק התורה תוכל להגבילו ע"פ עצת עליון, לא ע"פ ארחות החוש הטבעי הפשוט. וההגבלה הזאת היא נעלה מכל הגבלה טבעית, ואין הטבעית כ"א טפילה לה ובטלה אליה, בתור אחורי כל כלי המתבטל לערך גופו ותוכו ופנימיותו של הכלי, כן ההגבלה הטבעית היא ג"כ נכללת (היא) בתוך המון ההשלמות הגדולות הנכללות בתורה לטובת האנושיות והמציאות בכללה, אבל הפנים עצמם הם בתורה גנוזים. ע"כ ההבדל שבין טמא לטהור ע"פ ארחות התורה צריך שיקח את המעמד היותר גדול בחיים, וממילא תוכלל בה ההדרכה הטבעית, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" .

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

גם עם המציאות החדשה שבדרכי החיים תתאים האומה את התורה שתתפשט עליהם בכח קדושתה למען תלך בטח דרכה. והנה היתה בזאת בחינה לדבר חדש שיד הזמן המציא ע"פ דרכי החברה האנושית, כלי זכוכית, שבימים מקדם לא ידעו השימוש בהם, ע"כ לא דברה תורה בטומאתם

...אמנם להשלים ההכנה אל הגלות, צריך להשריש, כי אמנם מאד ישתנו דרכי החיים מצד הגלות, ע"כ צריכה האומה לדעת שגם בשינויים שתמצא בדרכי החיים תמיד צריכה שתקח עמה את התורה לקנה המדה, וגם עם המציאות החדשה שבדרכי החיים תתאים את התורה שתתפשט עליהם בכח קדושתה למען תלך בטח דרכה. והנה היתה בזאת בחינה לדבר חדש שיד הזמן המציא ע"פ דרכי החברה האנושית, כלי זכוכית, שבימים מקדם לא ידעו השימוש בהם, ע"כ לא דברה תורה בטומאתם. אמנם כשנשתנו הזמנים וכלי זכוכית נעשו לכלי שימוש, גזרו גם עליהם הטומאה האמורה בכלים הרגילים. וזה הוא לאות כי בהזדמן המון שינויים בדרכי החיים הפרטיים והכלליים, יהי' תמיד נגד עיניה שכח התורה צריכה להתפשט על כל אורחות החיים לפי תכונת שינוייהם. כי ודאי הטומאה של ארץ העמים תחייב שינויים רבים בחייה, והגנות רבות, שלא תתפשט אותה הטומאה בגוף האומה ונפשה. אבל היא תהי' מוכנת לקבל באהבה רבה את כל הדברים שע"פ אותו המצב תהי' צריכה להיות נזהרת בהם ביותר, כדי לשמור קדושתה וצביונה. דוגמת הטומאה שהיא כתובה בתורה על הכלים שלפי סדר החיים העתיק ונגזרה ג"כ על כלי זכוכית, כדי להמשיך כח התורה ג"כ ע"פ סדרי החיים החדשים.