לעתיד לבוא

הקדמת עין איה עמוד כ״א

שאיפת ה עמים לעתיד לבוא להשכיל אל עומק רוח התורה בהתאם ליכולותיהם. שאיפה זו תהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי

מצד מעשה המצות וקיום התורה בפועל, אין לישראל, לא ללמד את העמים דבר מהם, מה שלא להם נתנו, ולא ללמוד מהם ללכת בדרכיהם בעניני המעשה של עבודת ד', "כי חק לישראל הוא", "ואבדל אתכם מן העמים להיות לי", זאת היא התוצאה של המאמר-סתום. והנה שמירת התורה וקדושת המעשים כשיתעטרו בהן ישראל, בהכרח יהיו לאות ולמופת לשם ולתפארת, לכל עמי הארץ. כי המדות הטובות והמעשים הטובים שיפעל חינוך התורה על כלל האומה לפרטיה, הוא דבר הנותן כבוד ותפארת לעמנו כשישוב לדרכו הטובה, דרך ד' אלהי ישראל, בתורת חיים אשר נתן לו, אז יאמרו העמים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול (עמ' כב - ) הזה", ויתאוו להשכיל אל עומק רוח התורה כפי הראוי להיות נשפע גם לכל העמים אשר על פני האדמה, ודבר זה יהיה הגורם לשלום עולמים של המין האנושי לאחרית הימים, אז תהיה "למרבה המשרה ולשלום אין קץ".

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו. גם בישראל, לענין ק"ש, לענין קריאת שם ד' בכלל, שהוא שורש בחירתן של ישראל, ישנם שני דברים: הזמן, שאם אין עדיין הזמן מוכשר, כגון קודם מ"ת לא הי' העולם יכול עדיין לקבל אור תורה, והי' העולם באפילה, והכפרה, תשובתן של ישראל, להביא אורה שלמה לעולם. והנה לענין קריאת שם ד' בעולם, שתהי' בעת הגאולה השלמה, ע"ז מעכב ג"כ כפרה דהיינו תשובתן של ישראל שהדבר תלי בתשובה.

ברכות פרק א׳ פסקה י״א

האם כבוד המת זה רק מצד שהגוף היה אמצעי לנפש, שהרי הגוף עצמו הוא חומר עכור ואינו ראוי לכבוד, או שהגוף עצמו ראוי לכבוד משום שהוא מיועד להזדכך לעת התחיה

נראה טעם המחלוקת תלוי באיכות טעם נתינת הכבוד של המתים שנתחייבנו בה. לבד מה שנסתפקו חז"ל על כמה פרטים, אם הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, עוד יש להסתפק אם הוא מטעם שהי' הגוף משמש לנפש המשכלת, ע"כ ראוי להוקירו ולכבדו לכבוד הנפש. או מטעם העתיד, שהרי אע"פ שהגוף בזה"ז הוא חומר עכור שאינו ראוי לכבוד, אבל לעת התחי', שיזדכך, יהי' ערכו נפלא ג"כ מצד עצמו, כמבואר בדברי קמאי ז"ל, וכמש"כ כמה פעמים בדרושים בארוכה בעה"י. ונפ"מ אם מצד העתיד, מענין התחי', ראוי לדעת כי כח התחי' תלוי בכח התורה, כדחז"ל ע"פ "טל אורות טלך" כ"מ שי"ב טל תורה או הדבק לתורה, א"כ ראוי שיוכר שזהו טעם הכבוד, ע"כ ראוי לחשות רק מד"ת, להראות בזה כבודו באותו הדבר שממנו תבא שלמותו העתידה, שכבר הוכן אליה יותר מן החיים אשר המה חיים עדנה, כדחז"ל: "והמתים להחיות". וא"ד ס"ל דעיקר טעם הכבוד הוא מפני העבר, שהי' שימוש לנפש המשכלת בעוה"ז. ובכל הליכות אדם יש בהן הכנה לשלמות, להולך בדרך ד' ומקיים "בכל דרכיך דעהו", שכל גופי תורה תלויין בה. ע"כ כיון שראוי לחשות מד"ת מטעם ההוראה של העתיד, שעדיין לא בא לידו, ק"ו על ההוראה של הכבוד העבר ששייך ג"כ בכל מילי דעלמא, אשר באמת גם כבוד התחי', אע"פ שעקרה תליא בד"ת, מ"מ מסובבת היא מכל פועל אדם בדרך ישרה, ויסוד הכל במעשה המצות, כי כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה א"ל, ע"כ ראוי להודיע ולהראות שהכבוד נמשך לו ממצבו בעוה"ז ג"כ.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב

וזהו מש"כ נפלה ולא תוסיף קום, פי' הנפילה היא נפילה כזאת, שמצדה היא בלי קימה ח"ו, רק שתבא קימה מכח עליון שאינו בכח הנפילה כלל. ע"כ רמז כי בעוה"ז אין מקום כלל לזו השלמות מצד הנפילה, כ"א מצד כח אחר. ע"כ "אשרי" שיש בו ההכנה של השלמות העתידה, לא נאמר בו נו"ן, להורות שמצד הנפילה א"א שתושג השלמות הנרצה מצד "אשרי", כ"א מצד כח נשגב עליון שהוא כח הגאולה הבא ממקום אחר.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ז

כי הגוף ברוב בני האדם יש בו עכירות ורע אלא שהנפש מרוממתו ומשמרתו, ע"כ אין לחוש על מה שמתבלה כדי שיהי' מתוקן לעתיד, כהתוך כסף בתוך כור.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז

על החתול אמרו חז"ל בשלהי הוריות שאינו מכיר את קונו. ובאמת כל הסיבות המזיקות בעולם סיבתן האמיתית היא שכחת ד', וחסרון הידיעה הזאת המשלמת כל חסרון מביא לידי כל היזק והשחתה וכמו שהעיד ע"ז כבר הרמב"ם במו"נ בשלישי. שהרי בסבת אפיסת כל ההיזיקות יאמר "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' ". ע"כ יש יחס לכוחות המזיקים בעולם לשונרא, שאינה מכרת את קונה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ב

ע"כ לעתיד יראה יד ד' שהכל לטובה, וכי כל הרעות הכינו את הטוב האמיתי, לא תהי' תודה בטלה, שרק ע"פ התודה מכירים אנו את צורך הרע לשלמות הטוב. ע"כ בא בו גם חמץ, מה שא"כ בכל הקרבנות, שהחמץ מורה על הרע והקלקול. ע"כ המשמח חתן ומודה בבטחון השלמות האנושית, הוא כאילו הקריב תודה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז

ציור הדבר, תכלית התפלה אצלינו היא להתרוממות הנפש שתהי' מוכנת להתנהג במעלה יותר רוממה משהיא מתנהגת, ע"כ פועלת התפלה ג"כ על השגת המבוקש, שבהיותו מעולה יותר, ראוי הוא למילוי חסרונו. והנה לפניו ית' אין מעצור להשפיע רב טוב, אבל צריך שיהיו המקבלים מוכנים, וכל ההנהגה המסודרת בתורה ומצות וכל מדה נכונה, היא רק להכשיר את המקבלים לקבל הטוב המתוקן להם. אמנם ביארו כאן סוד מטוב ההנהגה האלהית, ששם דרכים בהנהגתו ית' שיתעלו המקבלים להיות ראויים לקבל רב טוב יותר מכפי מדתם. ואותן הדרכים שמובילים לכך בההנהגה הכוללת, שהם דומים ממש לתכלית שאנו משיגים ע"י התפילה, ד"ז נקרא שהקב"ה מתפלל. ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

ויש עוד מקור לרעות מצד השכל המשובש שלא השלים חוקו, שמהן תולדנה המלחמות הכוללות הממיתות, וזהו בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן בראשיהם ומשתחוים לחמה, שיבוש הדעות השולט בעולם הוא גורם כל הרעות המוסריות הכלליות והחמריות, כמו שביאר הרמב"ם. ע"כ כשתמלא הארץ דעה את ד' אז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ובהשגת האמת יתבטלו ג"כ המלחמות ותחדלנה הרעות היוצאות מהן.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ב

אין בקשה זו משום צרות עין חלילה, אבל טובת מין האנושי. כי הנה הדרכת ישראל ע"פ התורה ומצותי' היא הדרכה נפלאה שהרבה זמנים צריך המין האנושי להתקדם עד שיהי' ראוי לה. כי התכנית המוסרית של תורתנו הקדושה היא גבוהה מאד, ע"כ לסוף הימים, כשתמלא הארץ דעה את ד', ישובו הכל לשאוב מבארן של ישראל. אמנם אפשר הי' שתחול השפעה אלקית על איזו אומה להדריכה לפי מצבה, אבל אז יאבד העולם מרכזו ולא יהי' כח המושך אל פסגת השלמות האנושית האצורה בתורת ישראל. ע"כ בקש שלא תשרה שכינה כ"א על ישראל, כדי שיהי' רק עם ישראל מרכז של שלמות העולם, ויגרום דבר זה שתי טובות: האחת שיתרכז העולם כולו במרכז אחד המביא לידי שלום ואחדות המין האנושי באהבה, והשני' כי יזכו הכל למעלת ההצלחה הגבוהה שהיא נתונה באוצר תורת חיים של ישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח

טעם שקרבן תודה גדול משאר קרבנות, ואינו בטל לעתיד לבוא

...כח ההודאה שהאדם מודה לקונו הוא אוצר בתוכו חלק גדול מן המוסריות ורוממות מעלת נפש האדם ולא יתכן שיחסר מן המציאות. וזו השלמות אי אפשר להיות נמצאת כ"א בהיות ההנהגה נמשכת מחפשיות הרצון בלא שום חיוב והכרח. ע"כ באה לאה והודתו, להודיע הדעה האמתית הזאת וע"ז היסוד נבנתה חובת קרבן תודה שמעלתה רוממה ואינה בטלה גם לעתיד לבא כדחז"ל....

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית...והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב, והבאים מכחם בכל דור ודור, והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית' "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואח"כ "יקרא לך עיר הצדק" .

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב

הגאולה מעבדות לחירות בכלל, פועלת בכלל עם שלם שני ענינים: האחד הוא החופש הפנימי שמרגיש בנפשו התרוממות שיצא מכלל שפלות העבדות ונעשה בן חורין ואדון לעצמו. והשני הוא הפעולה הנגלית בעולם, בהיותו עם חפשי חי ופועל. ובישראל עוד יתר שאת לשני אלה, כי החופש הפנימי הוא התחלה לשלמות עצמם, בקדושת המדות בתורה ומצותי' וחכמתה. והחופש הגלוי החיצוני, הוא עומד בישראל להיות לאור גויים, כאשר כבר נעשה חלק גדול מזה גם לעת כזאת, ויגמר בתכליתו לעת ירחם ד' את עמו, כי מציון תורה תצא ולתורת ישראל איים ייחלון....

ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו

ע"כ נגד התרוממות הנפש לחוזק מושלים דרוש הי' להיות בע"כ דמצרים, ונגד הרחבת הדעת לראות איך עמים זולתם יבקשו קרבתם, וישחרום לכפר פניהם במנחה ודרכי אהבה, הי' דרוש שתהי' בע"כ דישראל, והמצרים בקשו קרבתם, בהראותם כי הם נהנים בקבלם מהם, והוא צעד נכון למעלה הרמה של "ולו יקהת עמים" העתידה לבא, ככתוב "כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך" .

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״א

שם יה הוא מיוחס להנהגת העולם כל זמן שלא בא עדיין לשלמותו והחסרונות שולטים בו והרע והרשעה עוד לא אפסו מן הארץ. כדברי חז"ל על פסוק "כי יד על כס יה" שאין השם שלם ואין הכסא שלם כ"ז שיש רשעה בעולם, עד שימחה זרעו של עמלק, ודיו לעולם להשתמש בשתי אותיות. והנה קשה מאד לאחד שבחו של הקב"ה עם שמו, כל זמן שהעולם מתנהג ע"פ דרך זה, שיש מקום לרע לפעול להרע ולעשות חמס עול. כי שמו הגדול יתברך הוא קדוש, וישר ד' צורי ולא עולתה בו, ופעלו ישר ותמים. והנה כשאנו מחברים שבחו לשמו השלם, שמורה על ההנהגה העתידה להיות לעת שיתקן העולם במלכותו, ורוח הטומאה יהי' אז לבער והרשעה כעשן תכלה, אז יכירו וידעו הכל כי ראוי לשבח שבח שלם לשמו הגדול. אבל בעוה"ז לפי ההנהגה הזמנית, שעינינו הרואות הרעות הגדולות ההוות בעולם, איך אפשר לחבר השם הגדול עם השבח. שאע"פ שנאמר שרובה של המציאות היא טובה והרע מועט, אבל אין לחבר השם עם השבח.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו

תכונת מלחמת גוג ומגוג כפי המבואר במזמור "למה רגשו", היא כי יתעוררו עמים רבים להתקומם על אורן של ישראל ודעותיהם, שיסוד הכל הוא דעת האלהים שהשרישו ישראל והאירו בה את כל העולם כולו, על ד' ועל משיחו. ובאשר לפי סדר [ה]התפתחות האנושית נראה הדבר שכבר קנה הרעיון הנשגב של דעת ד' את לב כל העמים המשכילים, ואיך תתהפך כחומר הדעה המוסרית הנעלה הזאת, עד שנצטרך לזה יד ד' גלויה ע"י ישועתן של ישראל, כאמור "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גויים רבים", ע"כ נאמר לו, כי הרוח משחית הצבור בעמקי האנושיות ברוח האדם, אין לשום לו גבול וסדר, ולפעמים יוצא הכח המוסרי מסדרו הרגיל הטבעי ופורץ גבוליו עד שעמים רבים נתעים והולכים בנתיבות לא אור, עד שימצא כח אלקי מחזיק ומאיר מחשכים לנצח. והראיה על אפשרות מהפכה היסתורית [בדעה] מוסרית היא מרידת אבשלום, כלום יש בן מורד באביו, שהוא חוץ לטבע וליושר. ויותר יגדל הפלא על העם הגדול, איך ימשך אחר מקרה מרגיז לב ומהופך מסדרי המוסר הטבעיים כמוהו, אלא הוה. ובשעה שהיתה מהפכה כזאת מצויה, נמצאו כל הסיבות ששלטו על הרעיונות שאנחנו משתוממים ע"ז איך נהיתה כזאת, ה"נ הוה שאחרי ההתאזרחות של המושג האלהי בעולם ע"י ישראל, בכל זאת כל זמן שאינו בטהרתו לגמרי, ואינו נשען על היסוד המבורר של עבדותן (עדותן) של ישראל ונצחיותם, הוא רפה ועומד להתמוטט, עד שיתמוטט באמת, ויסתערו רוחות רבות ורעות להפיצו, עד שיהיה שכלול האנושיות מוכרח לבא בהשלמתו ע"י גילוי יד ד' ובחירתו בישראל, כאשר היה בהתחלת ההופעה האלהית. שע"ז נסמך "ד' אמר אלי בני אתה, אני היום ילידתיך". שמהלך הסוף והחותמת יהי' כמהלך ההתחלה והפתיחה של אור האלהי. וההיסתוריה בכל גווניה תתן עדותה על הצורך הגדול שיהי' בזה, לישב דעתן של בנ"א ולהאירן באור אמת וקיים לעד.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי', "חי חי הוא יודך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השבר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתידה לבא לסוף בתחיית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני...אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״א

ביציאת מצרים זכו ישראל לחירותם, דהיינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללית של המין האנושי ישלימו בימות המשיח. וע"י פיזורם הקודם דוקא, שע"י הפיזור החל שם ד' להודע בעולם, אבל לא נגמרה דעת ד' וא"א שתגמר בעולם כ"א בהרמת קרנם של ישראל. ע"כ בהיות השלימות האנושית הכללית באה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים, אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה, והשלמות הלאומית הפרטית טפלה לו במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות הפרטית שלנו, שנזכה בו כבר בשלימותו ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל ההשתדלות המעשית העיקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, ע"כ תהי' מגמת המעשים בעיקרה לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלמות הפרטית של ישראל, שנמשך מיציאת מצרים. מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד' שעליהם.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

אחריות עם ישראל לעתיד לבוא לכוון את האומות כיצד תפעל כל אחת למען הטוב והצדק. טעם שלעתיד לבוא בעם ישראל כבר לא יהיה צורך במוות, ובאומות העולם עדיין כן יהיה צורך במוות

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים" .

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ג

מהותה של מלחמת גוג ומגוג לעומת שאר המלחמות עם הגויים לאורך ההיסטוריה

נראה שכל התנגדות האומות כולן, שעמדו על ישראל כולן, היתה להם כונה של תועלת לעצמם, או להתמלא מחורבנם של ישראל או מצד צרות עין שמא יקחו הדבר המוכן להם, או שלא יחלשו כוחותיהם בהתגבר כח ישראל הרוחני. אבל מלחמת גוג ומגוג תהי' רק מפני החפץ להרע ולהשחית ע"כ אמר הכתוב "ושובבתיך כו' ", כי לא יהי' לו דבר עם ישראל, וישראל יהי' יושב כבר בארצו ודורש שלום כל שכיניו. רק החפץ להרע, והקנאה על גאון ד' שמתגדל ע"י ישראל, היא תסמכהו. ע"כ הוא נדמה לנחש שנושך בלא הנאה, לא כארי וכזאב שטורפים או דורסים למאכלם, ופגיעה כזאת היא מסוכנת מאד. אמנם דוקא משם תצמיח ישועת ישראל האמיתית להתגדל ולהתקדש שמו הגדול והקדוש ית' על ידם.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ו

...אבל משרה ירשנו קדושת המעשים בתור תורת אם, אם כי בעת הזאת שטרם הי' אפשר להתחיל בנין הלאומי של ישראל, הי' צריך שגם יסודי המעשים של אברהם יהיו ג"כ מיוסדים לתכלית התיקון הכללי, וכמו שבאמת יביאו לזה. אבל לדורות, כונת המעשים כבר מתבררת שהיא לשכלל הקדושה הלאומית המיוחדת לישראל, לצורך התיקון הכללי העתיד לבא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

...למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה. אבל עוד לא בא הזמן לזה, עוד לא נטהרו הלבבות עד זאת המדה, עד יערה ד' רוח ממרום ואת רוח הטומאה יעביר מן הארץ, ואז יהי' יחש העבדות יחש אחר לגמרי. כי הנכשלים במעמדם המוסרי והשכלי, מטוב לב יחפצו להתפאר בכבוד, להיות עבדי השלמים הצדיקים והנדיבים חכמי קודש.

ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳

וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל", כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים.