עין טובה ועין רעה

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ע"כ קודם ברכה, שעוד לא הרים מכסת ההערה הרוחנית שיש באותה ההנאה הגשמית, ראוי שיכיר כי "לד' הארץ ומלאה", וכפי המדה הראויה אין נכון להשתמש בהנאות חומריות כ"א לפי ההשתמשות האפשרית לצד המעולה שבאדם. אבל לאחר ברכה, שצייר היחש הרוחני שיש לו עם ההנאה ההיא הגשמית, אז בהרחבתו להשתמש בהוספת כח גשמי, תרחיב דעתו תמיד, וכוחותיו הגופניים בהתגדלם יהיו תמיד מוכנים לפעול צדק וטוב כפי ההערה הרוחנית אשר תפעול עליו כל פגישה של הנאה גשמית. ע"כ במעמד כזה ראוי לשון "והארץ נתן לבנ"א", ולהביט בעין טובה על העוסקים בישובו של עולם לשכלל את העולם המעשי גם מכל צדדיו הגשמיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו, ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו, שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״א

ההערה המוסרית שיש בזה הוא נותן מקום להתבונן ע"ד ערך הפועלים בישראל בהיותנו על ארצינו, וכמה פרצה טהרת המדות והחסד ע"פ הדרכתה של תורת ד', שכפי טבע יצר לב האדם ירע בעיני בעל הבית בהיות הפועל אוכל הרבה ממה שעושה. אמנם התורה אמרה "ואכלת ענבים כנפשך" וחז"ל הורונו שהמשפט הזה נאמר בפועל, (והורה לנו זה הסיפור) עד כמה נחשבה אכילת הפועלים ממלאכתם כנפשם שבעם לדבר של יושר וצדק, עד שלא הביט אדם על זה בעין רעה. שאפי' התבלין, הנאכלין כדי לעשות את האכילה מוטעמת, היה ג"כ ניתן בגלוי בשפע רב לפועלים, כקוצצי תאנים שמתקם של התאנים ירעיב נפשם למליח כטרית, ועי"ז יוכלו להתענג יותר מאכילת התאנים המתוקים, וזה ניתן להם ברב שפע. וכשנערוך מערכת פועלים כזאת, נוכל להבין יתר דרכי התיקון שהיו נהוגים ביתר מערכות הפועלים, כי הכל נובע ממעיין אחד מקור הרחמים והחסד שהם נחלה לזרע אברהם אבינו ע"ה. ובצדק נוכל לקוות כי מדות טובות כאלה וכיו"ב יתעלו בנו למכביר כאשר ישיב ד' את שבותינו, ונהי' בהם לאור גויים להורותם דרכי ד' בהליכות החסד והרחמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ג

ובהיותו יודע שיש עמדו חסרונות פנימיים לא יהי' חפץ להגדיל השפעתו באין מעצור, עד שעי"ז יתפתח אצלו ג"כ כחה של עין רעה, ותבא לו הערה זאת הנכונה במה שיחזיה לעצמו, בהיותו דחיל מעינא בישא דיליה, שלא יזיק את אחרים בעין רעה, יחזיה אטרפיה דנחיריה דשמאלא, צד השמאל של נחיריה, כלומר הצד השמאלי של הכרת פרצופו, שמזכירו אמנם שיש ג"כ מה להכיר אצלו מצד השמאלי, מצד החסרון, ע"כ יביט ג"כ על זולתו בעין טובה ויסבול חסרונות זולתו ג"כ. וזהו כלל מוחלט שמי שאינו מוצא לנפשו שום חסרון תרע עינו בזולתו, ודרכי חביריו תמיד יהיו בעיניו לאינם ישרים, ומזה יבא לידי כל הפחיתות של קנאה ועמה הגאוה הפחותה והחפץ של התגדלות בלא גבול. וכל אלה יפתחו את כשרון של עין רעה הנמצאת בטבע האדם, שפועלת לרעה על זולתו. אמנם בהכרת פחיתות עצמו ינצל מכל אלה, ויהי' קרוב לענוה וסבלנות ואהבת השלום והאמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ג

...המצוקה הגופנית שבאה ע"י עם אחר, דהיינו [הצרות] המתחוללות ע"י שנאה של מצב הכלכלה, שיחשוב העם האחד העיקרי בארץ שהנודד יצר את צעדיו, ע"כ יציקהו באשר יוכל, היא ג"כ מרה מאד גם להאב וגם לבנים עצמם הנתונים בצרה. ובחק היחיד היא דוגמת אשת האב, שעינה צרה בחורגיה, מפני מחשבתה דאכלו לגירסנהא, ורק הם לדעתה יסבבו בבית דוחק וצרות מקום. ודמיון השנאה של עם אחר לאשת האב, היא השוויה נערכה מאד, שנאת העמים מקורה הפנימי הוא עניני סגולות ותכונות מחולקות, אמנם יתגשמו במצאם מקום בשאלות הנוגעות לעניני החיים. כן אשת האב, רוחה זרה לבני הבעל, חושבת שהם ישיגו גבול אהבתו אליה וכיו"ב, ותתגשם בפועל בשאלת החיים, בסיפוק צרכיהם בעין זעומה וחפישת עלילות על הנהגתם ויושר לבבם ורבות כאלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ה

עין טובה על משמעותם הרוחנית של דברים גשמיים

האיכות והכמות הנה שתי מעלות מיוחדות. ומצטיין חדקל במעלת האיכות במימיו, ופרת במעלת הכמות ריבויו, נהרא דמכיפיה מברך. והמים פועלים בתכונתם על האקלימא, כי לפי טוב המים יוטבו המזונות, הצמחים וכל פרי, ויהיו לפיהם טובי בשר כל החי הגדל שם. ע"כ האדם המתפרנס מכל אלה ירכש לו תכונות נפשיות יקרות לפי כח זכות מזגו, וכח הנפש תלוי הרבה במעמד הגוף ובריאותו. והנה למדנו מזה עד כמה עלינו להשכיל אל השכלול הגשמי ג"כ, כי ממנו תוצאות לכל השכלול הרוחני. וחריפות בני מחוזא המכוונת ג"כ למדת האיכות במושכלות, נגד שהבקיאות היא ע"פ הכמות, תלויה במזג המתוקן שגורמים בכל, התוצאות של האקלימא, מיא דדגלת. ובזה יקח לו האדם עין טובה על פני כל עסק וענין, כי כל ברא ד' למענהו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי, ולא יאנח על ההנהגה המתמדת, שלא תמצא חן רק בעיני קצרי הראות, שלא למדו לעצמם לחפוץ רק את הראוי...הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלאה אורה וביטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ה

ראוי לאדם להרגיל עצמו בסבלנות לענין תכונות ודיעות הפכיות מתכונותיו ודיעותיו הוא, שיחשוב: הרי אף שלעיני הפרטיות נראים שאין תועלת בתכונות ההן והדיעות ההן, והן הפכים מתכונה הישרה, אבל לפני חכם הרזים ב"ה גלוי שהכל עולה לתכלית מתאחדת ותיקון כללי. וכן במעשים, התחרות מביאה את האדם לצרור את העוסק באיזה מעשים שלפי השקפתו מביאים הם נזק ועכ"פ הם משוללים מכל תועלת. ע"כ צריך להתבונן שבענין ריבוי הדיעות והתפלגותן, "ברוך חכם הרזים", שיש רז המאחד ומקשר את התכלית, המאחד דוקא מכל הפירודים הפרטיים. ובמעשים ג"כ "ברוך שברא את כל אלה לשמשני", כי האדם הפרטי לא יוכל להשכיל איך כל המון המעשים הנראים רחוקים מתועלת, ולפעמים ג"כ מעיקים לו עוסקים אלו בערך מצבו הפרטי. אבל באוצר הכלל מתלקט מן הכל תועלת ושימוש כללי. ע"כ ראוי להביט בעין יפה, על כל הדיעות וכל המעשים שתחת השמש, ולהשכיל לבחור מכל אשר יראו עיניו את הטוב ואת היפה לשלימותו הרוחנית והגשמית, אז יהי' אוהב את המקום ואוהב את הבריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ו

מצד חילוקי המקצועות הצריכים לעבודת ישובו של עולם מוכרח הוא חילוק התכונות, שכ"א ואחד ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו. זה יהי' נוטה יותר לצרכים החומריים הפשוטים, פת לאכול, ומזה יסתעפו מקצועות מלאכה שונים, שלבירורה של כל אחת מהם והתייחדותה באדם אחד להיות מסור אליה צריך נטיה מיוחדת, שלצורך הנטיה צריך שתהי' נפשו מיוחדת ומוכשרת לכך, ועל פיה יוולד שינוי ג"כ בדיעותיה ותכונותיה. ועל אחת כמה וכמה בחילוק המקצועות היותר רחוקות זמ"ז, כמו הנטי' לצרכים אנושיים כענין הבגדים, שבהם יש כבר צירוף של יופי ומוסריות עם התועלת החמרי, יש להיות נוטה בכישרונות מיוחדים ומובדלים יותר, וזה ההבדל גורר אחריו הבדל של נטיות ושל מדות ודיעות. ומה נאמר עוד להמקצוע המתרחב באומנות ע"ד הרחבת החיים בדברים שבאו רק להרחיב דעתו של אדם, ככל חכמות היופי, הציור הזמרה וכיו"ב, שהם בכלל האומנויות שהבדלי הכישרונות א"א שיצאו לאור כ"א ע"י הבדלי תכונות. ואיך יהי' האדם, שעבור צרכיו במילואם דרושים המון תכונות שונות ונבדלות שבכללם ג"כ חילופים רבים בכוחות הנפשיים, להיות מדמה בעצמו שטוב ויפה הי' לעולם שיהיו כל בנ"א דומים אליו בתכונותיו ורגשותיו, שמזאת המחשבה הרעה באה חסרון הסבלנות וצרות עין ושנאת הבריות....

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

מפני שישנם בעולם אנשים בעלי יאוש וספק המדברים תועה על ההשגחה העליונה ומוצאים בעולם רעות רבות, ועל פי דבריהם ישפל רוח האדם ויאבד את ישרו וטוהר לבבו ויראת ד' תלך תמס מקרבו. ע"כ למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כ"א הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה. כי כמו שאנו רואים במקרים הקטנים, שהאורח הטוב יצייר את טובו של בעה"ב ואין בזה מן השקר כלל, כי המסתכל בעין טובה ימצא באמת את הצדדים הטובים שמחייבים אותו להכיר טובה ולקנות אהבה וקורת רוח מבעה"ב. וכיון שנפשו טובה הרי הוא מוצא לפניו נכון לדון לכף זכות וכף צדק, שיודע בעצמו מדת טובו שאלמלא הי' הוא בעה" ב מכניס אורחים, אם יהי' בידו היה מקבלם בסבר פנים יפות בשמחה ובעין יפה. א"כ גם בעה"ב זה ודאי טרח ג"כ הכל בשבילי, מפני שהתכונה הטובה של אהבת רעים הי' כדאי להכריעו לכל אלו המעשים. אבל האורח הרע, שאינו מצייר בנפשו עושה טוב באמת, לא יוכל לצייר ציור הגון וטוב ומחפש צדדים להקטין את הרושם הטוב, ואם ימצא צדדים ליחש לרע מיחשם. כן נפש צדיק הזכה המוכנת לעשות טוב, תשקיף על ההשגחה האלהית בעין טובה, כי מנפשו יחזה שרצונו רק להיטיב, ומנין נמצא בנפשו הכשרון הזה, אם לא מאור העליון הטוב והמטיב. ע"כ יהי' בטוח כי הכל נעשה לטוב, והרעות המתרגשות בעולם יש להם אחרית טובה, וממילא ישמח בחייו ויהי' עובד ד' באמת ולבו טוב על הבריות. והנפש הרעה שלא תוכל לצייר כ"א רק רע, תשקיף ג"כ על העולם בעין רעה, ותתיאש מכל צדדי החיים שתוכל לדון אותם לרעות ולהקטין את הטובות בקטנות ערך. ונתנה הבחירה הזאת ביד האדם, כדי שתהי' מקושרת בעקב הנפש הטובה ג"כ עריבות החיים ושקיטת הלבבות בעוה"ז. ומטובת העין לגבי ההשגחה העליונה תבא ג"כ טובת עין אל הבריות באהבה ושלום. ואמר שבעל העין טובה יגדיל כל פעל, לפי התכונה האנושית המתייחשת לשירה מתוך עונג והרחבת הדעת על מחזה מעשה ד' הנהדרים "מה גדלו מעשיך ד'", "במעשי ידיך ארנן". והשירה הרי היא ג"כ יצירה נפשית הנכונה לענג את האדם בעונג רוחני, להרבות ששונו וטובו. והמביט בעין יפה יראה טוב גם בחלק השירי, גם במה שהדמיון יוכל להיות נהנה ממנו ג"כ יודה ע"ז לד' חסדו שיצר את העולם באופן הגון כזה, שיש ג"כ מקום להנאות עדינות ונעלות ע"י כח השירה, "זכור כי תשגיא פעלו אשר שוררו אנשים". אמנם בעל עין הרע, לא די שלא תהי' נפשו ישרה בו להתענג מחלק השירי שבמציאות, כ"א גם מה שראוי מצד החכמה לאהוב ולכבד ג"כ לא יראה, ויראה תמיד באנשים רעות וחשדות, והצדדים הטובים יסתיר. ע"כ יטיל אימה על הבריות, "יראוהו אנשים ולא יראה כל חכמי לב", כי את הכל יבקר מצד עינו הרעה, וירומם את צדדי השלילה המגלים הקלון ומכסים את הזוהר וההוד שבמעלות הנפשות הקרובות אל חוגו. ומתוך התוצאות שבאלו שתי הנטיות, נבין שהדרך האמיתית שעליה ובגללה נוצר האדם הוא להיות בעל עין טובה נגד המקום ונגד הבריות, ולקנות בנפשו מושגי יושר של הכרת טובה לאדון כל ב"ה, "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך". ומתוך העין הטובה תבא כל טוב, וממנה יוצאת ואליה שבה מדת הסבלנות המשובחת, אותה שהיא משכללת את העולם ומביאה אותו לשכלולו. לא הסבלנות המביאה לעקירת כל טוב מן העולם בשביל הפזיזות שבה, כי הסבלנות הרעה באה מתוך ההחלטה הריקני(ו)ת שהכל שמם והכל ריק ואין יתרון לתכונה על תכונה, מתוך שכל הנטיות האנושיות וכל המציאות בכלל הכל הבל, זאת הסבלנות היא מבלה עולם ובאה מעין רעה. כ"א סבלנות טהורה מפני ההכרה האמתית איך יד ד' אוחזת בכל ההפכים לתקנם לקשרם ולאחדם ע"י תיקוני כל חסרונותיהם, למען יצא לפעלו אדם מתוקן ומשוכלל המוצא את נפשו ישרה וכל חפציו הגשמיים והרוחניים עומדים לפניו ברב הוד והדר ושלימות מרובה, סבלנות המוסיפה יראת שמים ויראת חטא עם אהבת ד' ואהבת הבריות היותר שלמה ומפוארה, זה כל האדם.

סדר זרעים פסקה ג׳

לפי הדעת המוטעית שאין בעניות כ"א חלישות וחסרון, וכל עמל האדם התרבותי הוא רק לכחד מן העולם את העניים בכל אופן שיהי', לפי הדעה המשחיתה הזאת, גם אם יהמו לפעמים רחמי האיש על העני, כי תתעורר בו רגשת האנושיות הטהורה מטבע נפשו אשר עשה אותה אלהים ישרה, לא יוכל להתרומם כ"כ לכבד בלבו את העני, מאחר שאינו רואה בו כ"א מעמסה על הכלל בלא תועלת. ומזה יבא ג"כ הקימוץ בצדקה, שאם יתחייב מצד הכרח אי היכולת הטבעית לראות בגוע האדם, איש כצלמו, לעיניו, אבל עכ"פ דברים שהם באים רק להרחבה, ודאי לא תשאהו רוחו לתן לו בצדקה...ע"כ בהיותנו עסוקים לא בפאה של תבואה, דבר של הכרח חיי נפש, כ"א בגפן יין שבא רק לשמח לבב אנוש, אשר הרחוקים מצדקה יחליטו כי לא יאתה שמחה כ"א לעליזי גאוה נטילי כסף...והנה אלה הבלתי מכירים את שימוש העניות בטובת הכלל, לא יוכלו להכיר דרך כבוד אל העני והוא אצלם יורד ונקלה. אמנם לפי דרך תוה"ק הלא הוא ג"כ עולה במעלת כלל החברה, והוא ג"כ עובד את חלקו בעליה האנושית למה שהוכן לה. ע"כ ראוי לנו להעניקו ג"כ להרחבת חייו, ולכבדו בהכרה פנימית "ומכבדו חונן אביון". ע"כ נגד האזהרה של הנחת כלכלה תחת הגפן, המצויה במי שעינו רעה עכ"פ בהנתינה של הרחבה, בדבר שהוא עודף על הכרח החיים, ראוי לדייק "א"ת [גבול] עולם" – [גבול] עולים, כלומר שעלינו לקרות ירידתם עלייה בדרך כבוד, להורות שלא לבד להחיותם אנחנו חייבים, כ"א גם את הכבוד האנושי לא אבדו בעניותם....

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

...ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, ע"כ אין מדת הקנאה עמוקה כ"כ וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי....

שבת פרק א׳ פסקה ל׳

עין טובה דורשת צהלת לב ושמחה פנימית בהשקפתה על החיים

...ע"כ תחת ת"ח ולא תחת יתום ואלמנה, שלבבם הנרגש ואסונם השבית מהם שמחת החיים במילואה, ע"כ תחסר להם העין הטובה הדורשת צהלת לב ושמחה פנימית בהשקפתה על החיים, ולא יוכל האיש הנתון תחתם לצאת ידי חובתו נגדם, ולהבין חפצם הפנימי בפרטי תהלוכות החיים….

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

כשהאומה עומדת במצב איתן, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה מצד פרטי בניה לה בכללה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם. הירידה הגדולה של האומה בגלות מחייבת להתבונן בסגולת ישראל לעומת שפלות הגויים. ע"כ בעוד מועד גזרו טומאה על ארץ העמים למען יושלם הציור של חבתן של ישראל בהשקיפם על הצד הגרוע, מה שלעומתם תוכר היטב חבתן של ישראל בכל עת גם בטלטולם וגלותם

כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, מה טובו אוהליה ומה יפו ונעמו יתרונותיה, אור חכמת אלהים המאיר בה ושרי קודש המתהלכים בתוכה הם לעיניה לאות ולמופת על מעלתה, ומקדש הקודש עומד על מכונו ברב כבוד וקדושת עליון גלויה, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה מצד פרטי בניה לה בכללה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם עובדי ע"ז, למען יגדל ערך עמם בעיניהם. אמנם בתור הכנה אל הגלות המרה, שכל חמודותינו הלכו בה תמס, וצלמות ולא סדרים נראה בבית ישראל פנימה, אנשי חסד נמעטו ושחו וגדולי תורה ודעת אלהים נצערו, אז אנו צריכים בהכרח לשא עין על החסרונות והפחיתות הנמצאים באומות העולם, ולהשכיל מתוך זה את ערך הסגולה הישראלית שגם עם כל אסונם גלותם ונדודם, שכל אלה הם משפילים את רוח העם, מ"מ הם עומדים לנס במוסרם הטוב בקדושת ד' אשר עליהם, ובסגולות נפשם הפנימית. הציור של היפך המעלה והקדושה יצוייר בטומאה, ע"כ בעוד מועד גזרו טומאה על ארץ העמים למען יושלם הציור של חבתן של ישראל בהשקיפם על הצד הגרוע, הטומאה השולטת בארץ העמים, התבל והזימה, הרצח והגסות ויתר הדברים הבהמיים שבהם יושבי ארץ העמים שקועים, מה שלעומתם תוכר היטב חבתן של ישראל בכל עת גם בטלטולם וגלותם….