עם ישראל

הקדמת עין איה עמוד י״ג

מ"ם פתוחה מ"ם סתומה, מאמר פתוח מאמר סתום (שבת ק"ד). אנו רגילין לקרא בשם את הדורשים בעמקי תורה, להאיר אור על דברי כתובים או על מאמרי חכמים ז"ל: מפרשים או מבארים. שני השמות הללו הנם מכוונים לשני מיני דרישה שונים, שכ"א צריכה להיות מושלמת בענינה. יסוד שלמות האדם בנוי בחלק גדול ממנו, על כח הבאור או הפרוש. דברי חכמים, המאירים לדורות עולם, צריכים ומוכרחים להיות קצרים, בתור מועט מחזיק את המרובה, והם נזקקים לחכמי דורות המרחיבים דבריהם ומבארים או מפרשים אותם, וקל וחומר דברי תורה ודברי נבואה ורוה"ק. לפי המובן הפשוט נדמה שכל יסוד עבודה זו, עבודת הפרוש או הבאור בכללה, היא עבודה מסופקת. הספק כרוך בעקבה, אם יבוא הדורש למטרתו, אם יכוין את האמת הנאמר במאמר או בפסוק שהוא דורשו. אם נסתכל בערך כזה על כל עבודת העובדים על שדי התורה, יתחמץ לבבנו מאד איך יתכן לעבודה קדושה כזאת, הלוקחת חלק בראש בהתעודדות רוח הקדושה, ביחוד לנו עם תורת ד' אתנו, שיהיה דבר המוטל בספק, אם יכוין הדורש את כונת המאמר טוב, ואם לא לשוא יגע, חלילה...כל מה שתתרחב יותר דרישת התורה לכל צדדיה, יתכונן יותר רוח ישראל בקדושתו וטהרתו. ע"כ כל דבר ודבר מהתורה שמתחדש הוא מוסיף מזון נפשי לנשמה הישראלית, המזון הזה הוא מוסיף כח ועצמה לרוחניות האומה בכללה.

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

קבלת האומה את תקנות וגזירות חז"ל באהבה, והשפעתן עליה. השפעת המצב המדיני של עם ישראל בארצו על רמתו הרוחנית ועל דרכי דרישת התורה

והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם. כי בהכרה פנימית תדע עד כמה מועילות לה אלה ההדרכות המתוקנות והקדושות, להעלותה למרומי האושר של המוסר האמיתי וקרבת ד', שהוא כל חיי רוחה וששון ישעה וחפצה. לבד הגזירות והתקנות, יש גם בדרכי הדרישה שני ענינים חלוקים זה מזה, שכל אחד התגבר כפי המצב הראוי לאומה מצד מעמדה ההוה והעתיד. בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" כפול בשביל זה הלשון, "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם", ואם היה דרך דרישת התורה אחד לשניהם, לכהן ולשופט, אין צורך בפרטן. אמנם, משפטי התורה הפרטיים אפשר שיהיו נחתכים עפ"י הרוח הכללי של התורה, עפ"י כח טעמי תורה, המתאים אל המוסר הכללי שבתורה ואפשר ג"כ לנתח הפרטים מהכללים עפ"י דרך לימוד פרטי, לדון דבר מדבר מאין צורך להשקיף על כח הכללי, כי כח הכללי צבור הוא בפרטים. מובן הדבר כי לפרט פרטי הלכות עפ"י רוח התורה הכללי, צריך שיהיה הפוסק את אותן ההלכות בעל חכמה רבה, שיוכל לעמוד באותם הדברים הגדולים שעקרי תורה מיוסדים עליהם. ומי שהוא פחות ממדרגה זו, יוכל רק לבוא למדה זו של פסיקת הלכות פרטיות, ע"פ הדברים האפשריים לדון בפרטי ההלכות מצד ערכן הפרטי. זהו החילוק שבין הכהן והשופט, הכהן הונח שיהיה איש אשר רוח אלקים בו, הכהן הגדול היה ראוי שיהיה מדבר ברוה"ק, הוא יוכל באר פרטי תורה עפ"י עקריה ורוחה הכללי. לא כן השופט, לא יבא למדה זו אבל ידמה מלתא למלתא, וע"פ הפרטים המפורסמים, יברר דינו גם בדברים הנעלמים ממנו בדת ודין. והננו מצווים לשמע אל שניהם, כפי מעמד הדור. בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' ". אמנם בהיות סכנת הגלות נשקפת לעין עמנו, אז אי אפשר היה עוד להיות הפרטים נחתכים ע"פ עקרי יסודי התורה וסתרי טעמיה, כי אם אין שבט ומרכז (עמ' יז - ) בטוח עלול הדבר להיות מזה חלילה הפרת תורה, אם כל מורה יגלה פנים בתורה ע"פ יסודי עקריה ודרכיה הראשיים, וביותר שמעטים המה, בטבע האנושי, האנשים שיוכלו לבוא למדת חכמה רבתי כזאת. ע"כ התפשט ביותר דרך השופט, המובן של הוצאת הפרטים מהכלל ע"י ערכם של הפרטים עצמם, בדרך הפשוט של המדות שהתורה נדרשת בהן.

הקדמת עין איה עמוד י״ט

וכ"ז גרמה רק מה שלא שמו בעלי כשרון מגדולי תורה את עיונם בחלק האגדה והמוסר באופן רחב, שיתגדלו בחכמתה עד שהרחבת הדעת והכשרון בעצמו יהיה גורם לחיבור ספרים טובים ונאים. זאת היתה ההכרה הפנימית של כל חכמי האגדה והמוסר הדיעות והמדות, שהרבו לעורר לשום לב על החלק המוסרי שבתורה, על ההרחבה של חובת הלבבות, חכמי המוסר ההגיוניים ע"פ דרכם וחכמי הקבלה והסוד ע"פ דרכם. כי לפי רוב העסק והבקיאות היה בא הבירור וההרחבה, והיו הספרים מתרבים לחבב את התורה, האמונה, המעשים הטובים, יראת ד' ואהבתו וכל מדה טובה, על העם כולו ע"י הספרים הרבים שראויים לצאת לאורה, לפי המדה של ההרחבה שיש בספרים מכל המינים בזמננו, חדשים לבקרים, בהרחבת חלק הדיעות והמוסר שבתורה, שהיא באמת יסוד הרחבת האגדה לכל צדדיה. תורה מביאה לידי כל טוב, גדול תלמוד שמביא לידי מעשה. דוקא תלמוד מביא לידי מעשה, תלמוד שהוא שינון והרחבה יוכל להביא לידי מעשה ולא ידיעה קלה ושטחית. ע"כ התלמוד של המדות הטובות, של הדיעות הנכונות וכל האוצר הטוב הכלול בחלק המוסרי שבתורה, שרק בהיותו מתאחד עם החלק המעשי אז ימלא כל בית ישראל אורה, הוא יכול להביא לידי מעשה זה של זיכוך הדיעות והישרת הלבבות. מריבוי העסק בתלמוד המוסרי והרחבת ידיעתו, יתוקנו המדות, ויראת ד' טהורה תתבסס ביותר, האור הזרוע על דברי חז"ל באגדות יפרש אורו על כל הלבבות השמות אליהם לב, והמקרים של ת"ח שאין תוכם כברם, שלמרות ידיעתם בתורה, מדותיהם מקולקלות עד שהדבר מביא לפעמים חילול שם שמים ושם ישראל והתורה, באופן מבהיל, היה הולך ומתמעט, לרגלי ההכרה הפנימית בחכמת המוסר המדות והדיעות. ע"י הגדלת תורה זאת והאדרתה, היו הדברים באים לידי כך עד שהמצויינים שבין גדולי חכמי ישראל היו כבר אנשי לב, היודעים לדבר את אויבים בשער, וכח וגבורה יהיה להם לברר את יסודי האמונה וסעיפיה, נגד כל הקמים עליה בטענות ישנות או חדשות ואוכלים את עמנו בצדו הרוחני בכל פה, לדאבון לב כל איש ירא ד' ובעל לב ישר. לפי הכרתי הדלה, מחסרון ידיעתי בין בהלכה בין בהגדה, הנני חושב בלב נאמן, כי הדרך של הביאור בהגדות, להרחיב דברי חכמים בעיון ושום שכל לפי היכולת, באופן שיהי' ניכר בדרך הביאור פרי עבודה על שדי המוסר והאגדה בכלל, הוא הדרך הנכון לעורר לב רבים מבעלי כשרון להרחיב חכמת האגדה המוסר והדיעות בישראל, שהיא תאות נפש כל גדולי וצדיקי הדורות מעולם. אין אנו צריכים לבקש דרכים רחוקים, כתובים מלאים הם והשכל הטהור והישר מורה כן, שרק ע'י דעת ד' הבאה מעמל תורה ביחוד החלק הרשום של חובת הלבבות, יצאו אל הפועל מאויי לבבינו לרומם קרן תורה ועבודת ד' בעמנו.

הקדמת עין איה עמוד כ״א

..."סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". המאמר-הסתום, החלק המעשי, צריך לעולם להיות נשמר בכל תוקף, גם, ודוקא, עם רוב ההתרחבות של המאמר-הפתוח. איזו הסתכלות שתהיה, בין הבאה מדרך הגיון אנושי וריבוי מדעים חדשים, בין הבאה מדרך העמקה בדרכי תורה וסתריה, בטעמי מצות וצפונותיהן, לא יגרעו כ"א יוסיפו אומץ קדושה וטהרת לב, עם זריזות וזהירות בכל מעשה המצות פרטיהן ודקדוקיהן שהן הן הדרכים שעל ידם נזכה לאורח חיים הפרטי ואורח חיים כלליים, לעמנו להיות לעם ד' להיות גוי אחד בארץ מתאחד בקדושת תורתו בפועל בגאון ד' אלהי ישראל. יסודות האמונה ועקריה גם המה מכלל מאמר-הסתום שבא בסוף התיבה, המאמר-הפתוח, ההרחבה והדרישה, יפה היא להגדיל תורה ולהאדירה, לבא באמצע תיבה. והדברים מגיעים בכלל לעבודת ישראל הכללית והפרטית, עבודת התורה במעשה, המיוחדת לישראל, בכתרה של תורה שזכו בה. ע"ז נאמר "הן עם לבדד ישכן ובגויים לא יתחשב"....

הקדמת עין איה עמוד כ״ד

הדיעות האמיתיות הן אלה שנבחנו לאורך זמן בכור הניסיון, והתקבלו ע"י כלל ישראל

ע"כ רק בעמל רב ובצער ויגון ובדרך מלאה חתחתים באו לנו כל הקנינים השכליים שבהרחבת חכמת המוסר. כי א"א היה לפי מצב האומה הנרעשה והנהרסה שיהיו הדברים מסודרים בסדר נכון, ושיהיה הבר בלא תבן, כאשר בעת היה אור ד' עמנו בנבואה ורוה"ק ואנשי קודש באי בסוד ד'. ע"כ באו לנו כל הדברים שהננו היום נהנים לאורם במכאוב. ורק אחרי שעברו דורות ונוסינו במסה, נדע את הספרים של גדולי ישראל הצדיקים וחכמי האמת, שהדיעות הטובות והאמתיות, שהן באמת נטיעות טובות בכרם ד' צבאות, הם נשארו לפליטה ולברכה, וכל עם ד' עונים אחריהם מקודש מקודש, הננו יכולים להוכח מפי הניסיון את הדברים אשר המה ראויים להיות לנו לקו ולמשקולת בחכמת האגדה והמוסר, ע"פ פעולתם שעשו לקרב לבן של ישראל לאביהם שבשמים, להרבות תורה עבודה ויראת ד' בישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה ב׳

סגולת ישראל גם כשהם חוטאים

שני דברים שונים יש בטהרה: הסבה של הזמן, שאינה תלויה במיטהר, והסבה של הכפרה התלויה בו...אבל לענין ק"ש של ערבית, קריאת שם ד' עלינו לעצמנו, אין דבר יכול לעכב, אע"ג דמשחיתים מקרו בני, ולא יצוייר עכוב כ"א זמני, מצד ערך הזמן, כמו שהי' קודם מ"ת. אבל כפרה לא תוכל לעכב על זכיות עולמנו הפנימי, הדומה לאכילת הכהן התרומה, וע"ז נאמר "אי זה ספר כריתות אמכם", וגו' "כי לא יטוש ד' עמו" .

ברכות פרק א׳ פסקה ה׳

כי הנה חז"ל למדו אותנו, ע"פ "באלהים נעשה חיל", שבזמן שישראל עושין רצונו של מקום, מוסיפין כח בגבורה של מעלה, והם מקדישין ומוסיפין כח בעליונים, ע"י תורתם ועבודתם, והלוכם בדרכי השי"ת והדבקם במדותיו וידיעתם את שמו ית'. וכל מה שהם מוסיפים מעלה, מוסיפים העולמות שלמות לעומתן...והנה כאשר המערכות העליונות מכוונות הן להוסיף שלמותן ע"י מעשי ישראל ושלמות קדושתם, וכל תוקף ההנהגה בנבראים שנעשית ע"י הנהגתו ית', תלויה בדרכי השלמות שישלימו ישראל את השלמות המסורה בידם ע"פ כח התורה, שהיא כלי אומנותו ית' בבריאת העולם, וכמו כן בהנהגתו ית', וזהו דברי הכתוב, "ואהי' אצלו אמון", שדרשו חז"ל, אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה כשברא את העולם, "ואהי' שעשועים יום יום", היינו שגם שעשוע התמידי של הנהגת הבורא ית' בנבראים, הוא ג"כ ע"פ מערכת התורה. ועפ"ז תתואר המרכבה העליונה, שהיא כללות ההנהגה האלהית בנבראים כולם, ע"פ חלקי מערכות של השלמות המוטלת על ישראל, ולכל חלק מחלקי העבודה ייוחסו כוחות עליונים שכליים נפלאים במציאות, שהם מנהיגים המציאות בכח בוראם ית"ש. ותכונתם ושמותם יהיו מכוונים ע"פ פעולותיהם, לעומת חלקי העבודה, שע"י שלמותה, מוסיפים הם שלמות ושפע אור וקדושה...ונבאר עתה לפי קוצר דעתנו ענין שיר המלאכים, ולמה תתיחס שירתם אל זמן הלילה, כי לא מצאנו חילוק האשמורות בדחז"ל בגמ' כ"א בלילה ולא ביום. והנה השיר מורה על השלמות, שהשמחה וההשגה כשהן מצורפות, הוא השלמות האמיתית, וכשהן במילואן ימצא השיר. ע"כ כאשר העיקר בידינו, ששורש השמחה והשלמות הוא ממעשיהם של ישראל ושלמות קדושתם, וכבר אמרו חז"ל, בירושלמי ר"ה, ע"פ "ישפוט תבל בצדק", כשהקב"ה דן את ישראל דן אותם ביום בשעה שהם עסוקים במצות, א"כ עיקר שלמות העבודה בכללה וכל חלקיה, אינם כ"א ביום, והלילה ניתן להחליף כח לעבודת היום, וכמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. לזה שם הקב"ה חק בטבע כל הנמצא, שיהי' מוגדר בגבול, והסיבה שמוסיפה שלמות תהי' קשורה במסובב ממנה, בקשר הזמן. ע"כ מוסיפים העליונים שלמות בציור הלילה, בתור מקבלים מכל מעשה עבודת ישראל בכל חלקי השלמתם, בכל היום....

ברכות פרק א׳ פסקה ו׳

ונבאר בקצרה הכינוי של שאגת הקב"ה, שרצו בזה שכל משמר, שענינו איך שבאה השלמות לעליונים מצד שלמותם של ישראל, וע"י החורבן וגלות ישראל, שישראל עומדים במעלה שפלה בהכרח ההנהגה הכללית עומדת ג"כ במעלה שפלה, ואין הנבראים קרובים לשלמותם, וזהו נגד רצונו וכבודו ית' ששמח בשלימות בריותיו. והנה החסרון של השלמות ניכר בכל פרט מפרטי סוגי העבודה האלהית, ועי"ז החסרון מתפלש בכל ההנהגה הנמשכת מהם. והנה כשנבחין את השלמות המעשית, נמצא שזה הכח בעצמו הוא הכח הטבעי שמעורר כח הגוף לפעול ע"פ טבעו, וכשישראל עומדים במעלה ושלמות, תהי' עבודתם ומעשיהם רק מצד הדעת וההכרה, אבל בחסרון הגלות נמצא בכל חלקי המעשה יד החומריות הגסה, שהיא מפסידה כל תיקון העבודה. וע"י מניעת שפע החכמה, לפעמים ע"י המצות שיש בהן הנאת הגוף, עוד יתחזק ויתעורר הכח החומרי, מה שהוא נגד התכלית הרצויה....

ברכות פרק א׳ פסקה ח׳

משמעות צערו של הקב"ה בצרתן של ישראל. מעלת עם ישראל. שכלול העולם תלוי בשלימות עם ישראל, ולפיכך ירידתם מקרית ונוגדת את הטבע. בטחונם בחזרתם למדרגתם. בחסרון ישראל המציאות כולה חסרה, ובשלמותם תושלם כל המציאות. הפער בין מדרגתם האמיתית של ישראל לבין מצבם בזמן הגלות. השפעתם של אנשי המעלה על העולם, וירידת השפעתם בהיות ישראל בגלות. קדושת המקדש וקדושת ישראל בהיותם במקומם, מרוממת את כלל דרכי עבודת ה' של עם ישראל. גם כשבפועל נראה שמדרגת עם ישראל נמוכה, כלפי פנים מדרגתם הולכת ומתעלה, ותיגלה בשלמותה בעתיד. התגברות הקדושה בעולמות העליונים אינה התכלית, אלא גילויה בפועל בעם ישראל הגורמים זו השלימות. צערם הגדול של ישראל וצער השכינה בפער בין הגדלות הראויה לעם ישראל לבין מצבם בגלות

ראיתי בע"ה לבאר ענין אגדה זו, מה תועלת היוצאת מכל הסיפור הזה. ואם רק מפני החידוש הכללי שבצרת ישראל כביכול לו צר, דבר זה נודע למדי, ומבואר ג"כ בפסוקים מפורשים וא"צ אריכות. אבל בא הענין, לע"ד, לבאר תוכן ביאור צער שלמעלה, מה שלא ניתן להבין ע"פ פשוטו. ונקח לנו למשל ענין צער האמור בענין גופני, כדי שנוכל להקיש ממנו על הדברים העליונים, הנה כל דבר שמהלך כדרכו וטבעו הוא מתמיד בהנהגתו ואין בו צער, והצער לא יתכן כ"א במה שהוא מקרה יוצא חוץ לטבע, כמו הבריאות הוא המצב הטבעי של החי, והחולי הוא חוץ לטבע. וכל דבר שהוא חוץ לטבע ודאי לא יתמיד, כי כך היא המדה שכל דבר חוזר לטבעו. וע"פ אלה הדברים נבין ענין צער של מעלה בצרתן של ישראל. כי הנה אנו רואים טבע ההנהגה הכללית באומות הולך ומתחלף, פעם יעלה עם א' אל מרום המעלה, ופעם ירד ואחר ירים ראש, באו הנביאים וחז"ל ביארו דבריהם להודיע לנו, שלא נטעה ח"ו לומר שירידת ישראל הוא דבר מסתעף ח"ו מסדר ההנהגה הטבעית, שכך היא דרכה ומנהגה להיות בה חליפות ותמורות לעם ועם, ולא לעם אחד לעולם חוסן. ועל דבר שסדר ההנהגה כך הוטבע, אין שייך לומר ח"ו צער למעלה, כי אדרבה השי"ת שמח בהנהגתו הטובה והשלמה. אבל ענין ירידת ישראל הוא דבר מקרי שלא כטבע ההנהגה, כי מראש הכין השי"ת סדרו של עולם, שיהיו ישראל גוי עליון לכל גויי הארץ, ועל אופן זה דוקא ישתכלל הדר העולם ויבאו הבריות לתכלית שלמותם, שהוא המהלך הטבעי שחקק להם העליון ית"ש בחכמתו העליונה. ונמצא שירידת ישראל היא כמו חסרון בהנהגה הכוללת, שבאה מצד כח הבחירה וסדרי ענינים אחרים שחייבו ירידתם לשעה. והוא כמו חולי שולט בגוף ההנהגה, וכל חולי סופו להתרפא, ע"כ ישראל בטוחים מאד על החזרת מעלתם, כי ההנהגה תחזור לאיתן טבעה ככלות ימי חליה. וזהו שאמר הכתוב "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך". כי חסד עולם הוא החסד הכללי הגדול, שבשבילו מנהיג השי"ת זו המציאות, שחקק בה חוקים טובים המביאים את הברואים לתכלית השלמות והטובה, ובזה החסד רחם הקב"ה את ישראל כי שם מעלתם חק בשלמות הכללית, וההסתרה שהסתיר פניו ית' מישראל הוא רק מקרה שא"א קיומו, וז"ש "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך", כי בערך ההנהגה הכוללת, יקרא "רגע" כל דבר שאינו חק בהנהגה, א"כ סופו להתבטל, מה שא"כ ההנהגה הטובה של הקב"ה הקבועה, ששם אותה לעד לעולם חק ולא יעבור. והנה החסרון שבעולם מצד שפלותן של ישראל ניכר בכמה דרכים. הא' מצד רוממות אנשי המעלה שבישראל, שאין ערוך לקדושת מדותיהם ועומק חכמתם, וכשישראל במעלה הם יכולים להיטיב הרבה לטובת שלמות העולם. כענין שאמר גבריאל, אם יהיו כל חכמי אוה"ע בכף מאזנים ודניאל איש חמודות בכף שני' לא נמצא מכריע את כולם? וכשאנשי מעלה קדושי עליון כאלה נתונים בשפל, וקול שלמותם אינו נשמע בעולם, רעה רבה היא אל הבריות כולן ונגד חק השלמות שיסד השי"ת בבריותיו. והב', מצד עבודת הקרבנות, שמזה נמשך שלמות גדולה בעולם ושפע רב, ורצונו ית' להיטיב לבריותיו, וכ"ז שחסר הדבר המשלים אין ההנהגה בשלמותה. הג', גם עבודת השי"ת וידיעתו שהם דברים שנעשים אפי' חוץ למקדש ואינם תלוים בו, מ"מ חק נתן השי"ת, שע"י קדושת המקדש כל העבודות פועלות את פעולת שלמותן באופן יותר נכבד באין ערוך. ע"כ נקרא בהמ"ק בית תפילה, שאפי' התפילה שהיא נוהגת בכ"מ, מתקבלת יותר במקום המקדש וע"י קדושתו. ומזה נלמד לכל העבודות שאינן תלויות בו, שהשלמות היוצאת מהן ע"י קדושת המקדש גדולה ונכבדה היא יותר מהשלמות היוצאת מהן בלעדו. אבל עוד דבר גדול יש בחסד עליון ית"ש, שהרי באמת ביהמ"ק שלמטה מכוון נגד בית המקדש שלמעלה, כמש"כ "לעולם זאת על ישראל" וכדחז"ל בשלהי מנחות. א"כ צ"ל שלעולם פועלות כל העבודות את חק שלמותן כאילו ביהמ"ק בנוי, אלא כיון שבעוה"ז הוא חרב, א"א שיושפעו הטובות הנמשכות מזו השלמות לעוה"ז, ונשארות רק למעלה, וכשיבא זמן תשועת ישראל, וישתכלל העולם בביהמ"ק, ויהי' ראוי לקבל שלמות עליון, אז יופיע השי"ת בהדר גאון כל השלמות הנעשה מכח כל המצות והעבודות כולן, בערך שהן פועלות אם הי' ביהמ"ק על מכונו. והנה אע"פ שבדברים העליונים השלמות מתוספת, מ"מ אין זה גמר התכלית, כ"א שיושפעו כל אלה למטה, למקום הגורמים זו השלמות. ונמצא שגם מצד הדברים העליונים עצמם, המיוחסים מצד מעלתם לו יתעלה ביותר, ג"כ א"ז התכלית העיקרית. אבל מצד מצבן של ישראל הרי הדבר רע ומר מאד, שכל אלה הגדולות מוכנות להם, והם נתונים בחרפה ושפלות בעוה"ר. וכל אלה הענינים נתבארו לר' יוסי במראה הזה. והוא שכשעמד להתפלל, וכחק שלמות קדושתו עלה למעלה גדולה הראויה לו כפי ערך החסידים הראשונים בתפילתם, שמע בת-קול, והשיג עי"ז כמה גדול חסרון השלמות בהנהגה ע"י הגלות, שזו השלמות שהשיג, אינה בערך מה שראוי לו ע"י קדושת המקדש כשהוא בנוי וקדושת ישראל כשהם במקומם, גם א"א לו לפעול בשלמותו בעולם. ואמר לו אלי', שלא בשעה זו בלבד אומרת כך, פי' אין העדר השלמות מורגש רק ע"י אנשי מעלה כמוך וערכך בשעה הרוממה הזאת, כ"א בכל יום ג"פ שהוא כזמני התפילה שנתקנו נגד קרבנות, ניכר מאד העדר השלמות שבא לעולם ע"י חסרון הקרבנות והעבודה ממש. ולא עוד, לאו דוקא חסרון הקרבנות שהם תלוים בעצם בביהמ"ק, אפי' בכל שעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות, ואומרים יה"ש רבא מברך, שעבודות וקילוסים כאלה אינם תלוים בביהמ"ק, מ"מ מחמת חסרון השלמות של בהמ"ק אינם פועלים כלל את פעולתם כענין שראוי לפעול ע"י קדושת המקדש. אבל כ"ז הוא רק שאינו נשפע למטה בהנהגת עוה"ז, מפני שירדה הנהגת עוה"ז עד שאינה ראויה לקדושה עליונה ושלמות גדולה כזו, אבל בהנהגה נעלמת השלמות מתרבה. וזה סוד שהקב"ה מנענע בראשו כביכול, שהנהגה הנראית לנו הוא הגוף, והעליונה ממנה הנסתרת היא הראש מקום המחשבה, שהוא גנוז וסתום מאתנו. ואומר אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך. שבחסדו ית' הוא מעלה העבודות כאלו היו נעשות בביהמ"ק, אלא שא"א שירדו למטה, ונשארו כל אלה למעלה עד זמן הישועה שהקב"ה עתיד לאמר "פתחי לי אחותי רעיתי יונתי תמתי שראשי נמלא טל, קוצותי רסיסי לילה", רסיסי השלמות הבא למעלה, ונשאר שם מכח הגלות שא"א לרדת למטה. ואמר נגד השלמות העליונה, שעכ"ז א"ז גמר תכליתה, כיון שאין הבנים נהנים עדיין ממנה, מה לו לאב שהגלה את בניו כו', אך נגד הבנים עצמם שהם נתונים בצרה גדולה, ובאוצרם צפונות טובות רמות וגדולות כאלה, אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם שהוא מלא כל טוב. וכיון שכ"ז הוא נגד חק ההנהגה א"כ ודאי יעבור החולי ויסור הצער, והשולחן המוכן לבנים הם ינחלוהו ויתענגו מטובו.

ברכות פרק א׳ פסקה ט׳

ישראל בונים פלטרין של מעלה. כלל ישראל נמשלו לבית ועיר. התנאים להשראת שם ה' על ישראל ולהתקבצותם בארץ. הצלחת עם ישראל צריכה להיות מותאמת למעשיהם. העתיד הצפוי לרשעים בישראל לסוגיהם

כראוי לדברי חכמים ז"ל אמרתי לתן עוד כונה שני' במאמר זה, שרומז ג"כ על איחור הגלות. אע"פ שבידו ית' לשוב שבותינו ולקבצנו ולשכון כבוד בתוכנו, אבל יש שלשה דברים מעכבים השראת שכינתו ית' בנו, עד שיתמלאו אלו החסרונות. כי נודע, ישראל ע"י עבודתם בונים פלטרין של מעלה. והשי"ת נשבע: שלא אכנס בירושלים של מעלה עד שאכנס בירושלים של מטה. אמנם כל זמן שעדיין לא נטהרנו לגמרי לתקן כל הפגמים שיהי' הבנין ערוך ומתוקן, אבל כ"ז שעדיין רבו הבקיעים ולא נטהרו המדות והמעשים כראוי, הדבר נקרא כעין חורבה שהכלל חרב בעוה"ר. וכבר דמו הכתובים כלל ישראל לבית ועיר. והנה א"א שתהי' השראת שמו ית' על ישראל כ"ז שלא הושלם התיקון, מפני ג' דברים: הא' שלא יאמרו אוה"ע שרואים מעשי ישראל שאינם הגונים ותראה גדולתם, שיש ח"ו משוי פנים בדבר. והרי כשגלו בני יהודה הי' ג"כ קידוש השם, שאמרו אפי' לבני ביתי' לא נסיב אפי', א"כ יש חילול השם בדבר ח"ו. אבל כשישראל משלימים מעשיהם, יש קידוש השם כשהעמים רואים גדולתם, והכל מכירים שהשי"ת גומל טוב לעושי טוב. ועוד שהשי"ת רוצה שתהי' הגאולה העתידה גאולה שלמה שאין אחרי' שיעבוד, א"כ צריך להמתין עד שיעמוד הכל על בסיס נכון, שלא יתקלקל ח"ו, וזה א"א כ"א ע"י תיקון גדול, מירוק הגליות ותשובה אמתית. ועוד כ"ז שנמצאים רשעים בישראל שלא נבררו והם אינם ראוים להנות מאור ד' ית', א"א שתהי' הגאולה עד שידחו הנדחים מע"ר ויצטרפו הראויים לצירוף, וכמש"כ, "ואסירה כל בדיליך כו' ", וזה שרמזו מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה, שאין השי"ת משרה שכינתו ולא ישראל מתקבצים למקומם כל זמן שלא נתקנו כל הבקיעים, מפני החשד של חילול השם ח"ו, שיאמרו האומות משא פנים יש בדבר. ומפני המפולת, שלא יגרמו העונות לחזור לנפילה חלילה, ע"כ צריך צירוף, שיהי' הדבר מתקיים לעד. ומפני המזיקין, הרשעים שאינם ראויים לראות בגאות השי"ת שידחו, וכמש"כ "והשארתי בקרבך עם עני ודל וחסו בשם ד' " .

ברכות פרק א׳ פסקה י״ב

עבודת ה' של דוד המלך בכל אחד מחצאי הלילה. מסירותו של דוד לצרכי כלל ישראל. תלות עבודת הכלל בכוחות הגוף

נראה דחצות לילה הראשונה הוא זמן המנוחה בטבע. ודוד המע"ה מצד שכל פעולותיו בזמן הפעולה הי' רק לצורך ישראל, ע"כ בחר לעשות לעצמו רק בזמן הראוי למנוחה. ע"כ עיקר עבודתו לצורך הכלל אמר "חצות לילה", אבל מצד צורך עצמו אמר "קדמתי בנשף". והנה החילוקים שבין עבודתו לצורך ישראל לבין עבודתו לצרכי עצמו הי' בשלש דרכים: האחת היא הקביעות, שצרכי ישראל אי אפשר להפסיק יום אחד מלעסוק בהם, כמשה"כ: "לעשות משפט עבדו ומשפט עמו ישראל דבר יום ביומו". מה שא"כ מצד העבודה הפרטית, אינו דומה יום אחד לחבירו, ויתכן לפול בזה ביטול. ב', החיזוק, שבעבודת הכלל שם כל מעיניו, ולא היו כוחותיו הגופניים מונעים אותו כלל. ובעבודתו הפרטית הדבר תלוי במדות כל יום ושינויו. הג', עיקר עבודתו בעד הכלל הי' השירות והתשבחות, שכן העיד על עצמו "נעים זמירות ישראל", אבל עסק התורה שלו הי' בעבור ענינו הפרטי, וכל מה שעסק בתורה מצד הכלל, הי' כדי לכונן הבנין של זמירות ישראל, שזו היתה מדתו עבור הכלל. ע"כ פי' כ"א מהני אמוראי חלק אחד מההבדל שבין עבודתו שבחצי לילה הראשון, שהיתה בזמן המנוחה, שאז היתה כל עבודתו עבור ענין עצמו הפרטי, לחצי לילה השני, שאז בא זמן העבודה העיקרית והי' מסור רק לענין הכלל. ע"כ פי' ר"א ע"ד ענין הקביעות, מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה, כי עבודת הכלל היתה אצלו דבר קבוע שלא יחסר בשום אופן, מה שא"כ בעבודת הפרט. ר"ז אומר עד חצות לילה, שהי' עסקו בעבודתו הפרטית, הי' מתנמנם כסוס, והי' כח הגוף מתערב בו בתור איש פרטי, משא"כ אח"כ הי' מתגבר כארי ולא היו כוחות החומר מונעים כלל מעבודת הכלל. רב אשי אמר עד חצות לילה הי' עוסק בתורה, זה הי' מצד ענינו הפרטי, מכאן ואילך בשירות ותשבחות, שהוא ענינו הכללי, כמש"כ "נעים זמירות ישראל" .

ברכות פרק א׳ פסקה י״ג

מקור כוחו של מלך ישראל לנקום באויביו

מה שהמשילוהו לב' הבע"ח הללו, נראה דשני אלה הבע"ח המה לוחמים ומנצחים, אלא שהסוס מוכן למלחמה לא מצד עצמו, כ"א שיהי' כלי שימוש (להאדם) [שהאדם] הרוכב עליו אוסר המלחמה על ידו, והארי בגבורתו בעצמו משיב לשונאיו גמול. ה"נ יש במלך ב' מיני גבורות, הא' מצד עצמו ובענין זכות התורה והתפילה, שבהן עיקר נצחונם של ישראל, הוא זכותו בעצמו שבזה הרבים נשענים ונצולים. הכח הב' שמשתמש בזכותם של ציבור. ע"כ בעת שמשתמש בזכותם של ציבור, הוא דומה לסוס שהוא משול למלחמה רק בתור אמצעי, והלוחם רוכב עליו, וה"נ כשהוא עומד בזו המדרגה נקרא "עבד לעם הזה", וכמו שביארתי במ"א ענין זה בארוכה בעה"י, ע"כ נמשל כסוס, וזה הי' כוחו של דוד עד חצות, שהיתה עבודתו ותורתו במצב שאינו של שלמות גמורה כפי גודל ערכו, והי' משתמש בכחן של כלל ישראל, מכאן ואילך הי' מתגבר כארי, שבעצמו יריע ויצריח על אויביו, והיו ישראל נהנים מקדושתו ומכחו שהי' מגין עליהם כפי גודל ערך עבודתו.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ז

סוג הקדושה שהתגלתה בעם ישראל בכניסתם לארץ בראשונה ובשניה

נראה שיש יתרון מצד הסגולה הנמצאת בישראל מצד קדושת הנפשות, ויש יתרון מצד המעשים. ונראה שבביאה ראשונה שתכלית הקדושה היתה אז בית הראשון, היתה קדושת הסגולה גדולה מאד, שהיתה השכינה שורה בהם בגלוי וכיו"ב. ובית שני היתה קדושת הסגולה קטנה לערך הבית הראשון, אבל היתה בו קדושת המעשים גדולה, שבו היו אנשי כנסת הגדולה, ונתרבו כמה מצות דרבנן, שזהו הכל קדושת המעשים. אלא שקדושת הסגולה לא היתה גדולה כ"כ כבבית ראשון. ע"כ אמרו חז"ל בפ"ק דיומא ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קצם. פי' שראשונים הי' החסרון שבהם במעשים שהם מגולים, אבל בעצם כח קדושת סגולת נפשותם היו רמים מאד, ע"כ הי' התיקון נח בהם. ואחרונים שהחסרון בהם הי' מצד מיעוט הקדושה הפנימית, וזהו לא נתגלה עוונם, אע"פ שבגלוי הי' נראה מעשיהם יותר טובים, מ"מ לא נתגלה קצם. כי לתקן כח הסגולה הפנימית כשמתחסר, צריך זמן יותר גדול והשתדלות יותר נשגבה. ע"כ אמר "עד יעבור עמך ד' ", שמתיחסים אליך מצד עצמם וסגולתם זהו ביאה ראשונה. "עד יעבור עם זו", שאינם כ"כ מתיחסים אליך, שהקדושה נתמעטה מצד הסגולה, ומ"מ "קנית", יש בהם קנין מצד פעולת המעשים הטובים, זו ביאה שני' .

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ב

והנה מצד כח הנפילה של הגלות, שהוא קשה כ"כ שאין כח הגאולה נראה בה כלל, הי' ח"ו מקום להתמוטטות רגליהם של שונאי ישראל לגמרי, אלא שאע"פ שאין כח הגאולה נראה בהגלות המרה והנמהרה הזו, מ"מ הוא מתנוצץ בה, וע"י התנוצצות של כח הגאולה נמשך הקיום, שלא יהי' ח"ו כליון חרוץ. וזהו ש"אע"פ כן סמכן דוד ברוה"ק", אע"פ שאין כח הגאולה נראה בתורת קימה, מ"מ בדרך סמיכה שהיא דרך התנוצצות כדי להמשיך הקיום, שלא תאבד תקוה חלילה, דבר זה נמצא, וזהו ענין הסתר פנים, שרק הסתר יש, ולא חלילה החזרת פנים לגמרי.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג

השלימות הישראלית. המלאך מיכאל מתפלל על עם ישראל, ומהותו מבטאת את מדרגת עם ישראל, שהיא דרך התמימות

יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ב

יש מעלות שהן בטבע האדם, לפי שורש יצירתו באשר הוא אדם, להשיגן. וכיון שהן שוות לטבע א"צ יסורין כדי לזכות אליהן. אמנם לזכות למעלה שהיא חוץ לטבע, ולמעלה מן הטבע, אין כוחות הגוף שהם טבעיים מוכנים לזה כ"א ע"י יסורין. כענין הנבואה שכשהיתה חלה, היו אבריהם מתפרקים, כמו שביאר הרמב"ם ביסוה"ת וכמו שהפסוקים מורים בדניאל ועוד במקומות רבים, והכל מפני שהנבואה היא מעלה עליונה חוץ לטבע, אין הגוף הטבעי מקבלה כ"א ע"י יסורים, שיותש חילו וישבר. ע"כ אלו הג' מעלות הן כולן למעלה מן הטבע. והנה האדם מורכב משכל, גוף ונפש. ומצד שלשתם יוכל להיות לו מעלות שוות אל הטבע, וגם יוכל להתרומם מעל חוקי הטבע בשלשתם. וישראל הכינם הקב"ה שבג' אלה יתעלו מעל עניני הטבע. מצד השכל, נתן להם התורה לרומם השלמת שכלם למעלה מכח הטבע. ומצד הגוף, א"י שהיא ארץ גופנית, ומ"מ יש בה כח קדושה סגולי למעלה מענין הטבע. ועוה"ב, מצד הנפש לזכות למעלה עליונה גבוהה מן הטבע, ע"כ כולם לא נתנו כ"א ע"י יסורין.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״א

ההערה בזה שהמתפלל אין תפילתו רצוי', כל זמן שתהי' כונתו רק הנאת עצמו ותועלתו בתפילה, ע"כ זה שאינו ממתין על חבירו הוא אות ממנו שלא שם טובת חבירו אל לבו כלל בתפלתו, ע"כ טורפין לו תפילתו בפניו, וגורם לשכינה שתסתלק מישראל, שאין השכינה שורה כ"א ע"י השלום האמיתי, דהיינו שידרש כל אחד טובת חבירו, בין הרוחנית ובין הגשמית.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ב

התפילין של הקב"ה מבטאות את הוצאת השלימות המוסרית בעולם מן הכח אל הפועל דווקא ע"י עם ישראל. הקב"ה אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים

והנה בהנהגה הכללית ג"כ הוא הדין, אנו רואים הסיבות הולכות ומתנהגות ע"פ חפץ עליון, והסיבות הטבעיות מתגלות לעינינו רק לצורך תיקון העולם הטבעי והחומרי, אבל באמת הסוד הפנימי של ההנהגה הטבעית הוא שתצא ההנהגה המוסרית לרומם רוח האדם ואת כל הבריאה כולה למדרגה מוסרית רמה ונשגבה מאד. וזהו מכוון בהנחת תפילין דקוב"ה. אמנם זהו יסודה של תורה וברית ד' עמנו, שהשלמות המוסרית בעולם לא תצא לפעלה כ"א ע"י ישראל, וכביאור הנביאים ע"ה "ואצרך ואתנך לברית עם". ע"כ בתפילין דמרי עלמא כתיב שבחייהו דישראל, ושלא תאמר שרק התכלית היא רשומה כך, אבל בכח הפעולות אינה נמצאת תמיד התכונה של ההבאה אל השלמות המוסרית, ע"כ אמר וכולהו כתובין באדרעי', שמורה על הפעולות. וזהו כל מקום קבלת תפילות, ויסוד ההשגחה להיותו יתברך אוהב צדיקים וישרי לב ושונא רשעים, הכל הוא מפני שתכלית כל הבריאה היא ההשתלמות המוסרית, ע"כ כל הדברים והארחות שמביאים אל המצב המוסרי שישתלם בין בנ"א, א"א שיחסרו מהנהגתו ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ז

פעולת היחידים להתעלות הכלל (ונראה שהרב מדייק זאת משם "צב-אות" המוזכר בדברי ר' ישמעאל בן אלישע)

ומתוך שהגאולה העתידה תהי' אע"פ שלא יהיו ראויים לכך, כמו שכ' "וירא כי אין איש וישתומם כי אין מפגיע ותושע לו זרועו", ע"כ נקרא ביהמ"ק העתיד, בית תפלתי לגבי הקב"ה. וזו היתה תכלית החזיון הגדול שהוא קרוב לנבואה שראה ר"י בן אלישע לפני ולפנים. אז בהיות מצב האומה הישראלית תלוי ברפיון, ומכשולות רבים גופניים ורוחניים שתו עליה, אז יוכל היות שיבא איש לרפיון ידים ולהתיאש מתקומתם של ישראל ח"ו אם ימוד מדת ההנהגה רק לפי ערך הכנת המקבלים. ע"כ גלה סודו אל עבדו ר"י ב"א, כי יש כאן מדה עליונה הצריכה ברכה, היינו קצת הכנה, עכ"פ מצד יחידי הדור, שהם מכשירים את הכלל לקבל הרבה יותר מכפי המדה הראויה לפי הכנתם. וזאת היא הברכה שבקש ד' צבאות מר"י בן אלישע, למען תחזקנה ידיו, ויחזק ידי עמו וכל העוסקים בעבודת הקודש, לשובב יעקב לאלקי ישעו.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ב

יש כאן הערה פרטית וכללית...והכללית, בכלל ישראל, שיותר ממה שהרעו לנו אויבינו החיצונים, הרעו לנו אותן תרבויות רעות, הערב רב, והבאים מכחם בכל דור ודור, והם עם מיעוטם נגד המון לאומים, הם רבים באיכות מפני יכולתם לפגע ביותר, להטיל שנאה בין ישראל לאביהם שבשמים, ע"י שחיתות של דעות רעות ומדות רעות. ע"כ הבטיחנו ית' "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך", ואח"כ "יקרא לך עיר הצדק" .

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ט

ההבדל בין ישראל לאומות העולם במושגי האלוקות ובאחדות הלאומית

יש השלמת האדם לעצמו, בידיעת האמת, והשלמת זולתו ע"י עשיית הטוב וחסד. אך כ"ז לא יספיק לאדם, כל זמן שלא ישכיל שתעודת האדם לא תגמר לעולם, כ"א בצירופו אל הכלל. אמנם מי שיעסוק בעניני הכלל, עליו לשום לב כי א"א להיות הכלל מוצלח, כ"א כשיהי' פרטיו מוצלחים, וא"א להפרטים שיהיו מוצלחים זה מזה, כ"א בהיות כל אחד שוקד ג"כ על שלמותו הפרטית. והנה האחדות הזאת היא יסודן של ישראל, "מי כעמך ישראל גוי אחד", ע"י שד' אלקינו הוא אחד. אוה"ע אינם ראויים להכרת האחדות הזאת, איך שכל השלמות הנחמדה איננה כ"א שלמות הכלל, וזה ראוי לרדוף. קיבוציהם הכללים אינם כ"א מפני שא"א להצליח את הפרט, רק כשיתגבר הכלל על כל מכשול שאפשר לבא, אבל מגמת כ"א היא רק טובתו הפרטית. ע"כ הם נפשות רבות לגבי עשו. והנה כ"ז שבעוה"ר לא נגמרה שלמות זאת האחדות אצלנו, אנו כבושים בגולה, ואין השלמות הפרטית באה לתכליתה, וממילא ג"כ השלמות הכללית חסרה, ע"כ אמר שהעוסק בתורה, להשלמת עצמו האמיתית, ובגמ"ח להשלמת זולתו, ומתפלל עם הציבור, להרשים לעצמו שתכלית השלמות הפרטית היא רק שלמות הכלל, אמר הקב"ה מעלה אני עליו כאילו פדאני לי, השלמות הכללית עצמה מיוחסת לשמו ית', ולבני, נגד השלמות הפרטית הנובעת ממקור הטהור של שלמות הכלל, ברוממות מעלתה, כשהיא שמה תכליתה רק לראות איך הכלל כולו מוצלח ועומד במעלה רוממה, מושג האלהות שבאוה"ע אי אפשר שיהי' לכל היותר כ"א להועיל לשלמות הפרטית. כי השלמות הכללית, א"א להיות כ"א ע"י מציאות אומה מרכזית, שתאחד כל באי עולם באור דעת את ד', והמיוחדת בזה היא ישראל, ומצירוף כל המעשים הטובים הפרטיים תבא התכלית הכללית בשימת לב הפרטי לזה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״א

השפעתה הרוחנית של ארץ ישראל על עם ישראל

אריכות החיים בכלל באה מב' סיבות: מסידור החיים המוסריים במדות טובות ובלתי שיטוף אחר תאות ומותרות, שבא רק ע"י השפעה טובה של מוסר ויראת ד'. נוסף לזה כוחות הנפשיים, כשהם מתגדלים ע"פ רוב מאריכים ימי החיים. ע"כ תמה ואמר: אריכות ימים לישראל נאותה רק בא"י, שקדושת הארץ והחלק המוסרי הגדול הרצוף בה לעם ד', מרומם את רוחם ומחזק את כוחותיהם הנפשיים, וגורם ג"כ להדריכם בדרך ישרה בחיים המוסריים ומדות טובות. אבל בחו"ל, שהארץ גורמת טירוף הדעת ובלבול המדות, איך יתחזקו הכוחות הנפשיים ואיך יתיישרו המדות להיות מעריכות חיים מוסריים טובים המאריכים ימים. אך כדא"ל מקדמי ומחשכי בבי כנישתא, אמר היינו דאהני להו, כי רוממות הנפש והשפעת מדות טובות, ושפע חיים מוסריים נאים באים אל הלב ע"י היותו מדי יום בבית ד', משתתף עם הציבור בחייהם המוסריים, והיינו דאהני להו להיות להם למקדש מעט בארצות פזוריהם.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

תכלית עבודת ה' הכללית והפרטית. תכלית בתי הכנסיות ובתי המדרשות

בא להורות לנו, שנדע אל נכון עיקר התכלית של עבודת ד' שיוצאת מבתי כנסיות, דהתכלית היותר נשגבה בכל העבודה החלקית שכל אחד מישראל עוסק בעבודת ד', אינה נגמרת בעבודה הפרטית של כל יחיד, כי חפץ ד' ית' בעולמו יוצא דוקא ע"י כלל ישראל. ע"כ יסוד העבודה הוא הדבר המאמץ את כלל ישראל בסגולתו העצמית, שכל עבודות הפרטיות הנה כאברים אל הגוף הכללי הזה. והנה התיחדות ישראל בסגולתו א"א לבא בהיותינו בגלות ביחוד, ע"י ההזמנה לשעה לעבודת ד' בבית הכנסת, או אפי' במה שמתיחדים פרטים לעסוק בתורה בבית המדרש. כ"א הדבר העקרי הוא מה שמאחד את כל העם כולו, והוא במה שכל העם חי חייו הפרטים הכל ע"פ דרכה של תורה, וההלכות הפרטיות שהן מתלוות בכל דרכי החיים של האדם בחיי היחיד וחיי הציבור וחיי המשפחה, הנהגת הבית המאכלים והמלבושים, רק בזה מתאחד כל עם ד' הגוי כולו ומתגדל בסגולתו המיוחדת, להיות עם קדוש לד', חי וקיים ובא לקץ הימים לתכליתו האמיתית. אבל בעבודה פרטית לשעה, לא היתה התכלית נגמרת כלל, שכבר אפשר שיתאגדו כמה אומות אחרות לעבודת ד' פרטית מיוחדת לשעת תפילה, או שעה קבועה של תורה. אבל סגולתם הפרטית של ישראל תהי' ניכרת ומצויינת רק בזה, שכל עם ד' מתנהג בכל דרכי חייהם ע"פ תורת ד', והם מתאחדים בזה בהתאחדות נפלאה, ורק בדבר הלכה שמאחד כל העם בכל דרכי חייהם, ומקשרם במעלות קדושות ומדות המצויינות של ישראל בזה באה ג"כ על מכונה התכלית של בתי כנסיות ובתי מדרשות. כי התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות. ויותר צריך זירוז ערך הבתי כנסיות שמיוחדין לתפילה, שלא יחשבו רק כדבר מיוחד לעבודת ד', רק בשעת כניסתם בהם, כ"א לתן פרי בכל יתר חלקי החיים. והנה כ"ז שהי' ביהמ"ק קיים, הי' הוא התל שהכל פונים אליו, לאחד את כלל ישראל באחדות נפלאה ובקדושה עליונה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק אין לנו שום דבר שיאגד את הכלל, לא ע"י אגודה חיצונית כ"א אגודה פנימית חיה וקדושה, כדוגמת ביהמ"ק שנקרא בית חיינו, שהי' מאגד את כלל ישראל, לא אגד גופני בלבד, כ"א אגד רוחני מוסרי בהשתוותם בדעות ובמדות קדושות באור ד', כ"א דבר הלכה, שמקפת את כל החיים הפנימים ועושה רושם חזק ע"י ההשתוות המעשית של המנהגים הטובים וכל הליכות החיים, שזה מביא לתכלית החפץ הנשגב שיוצא מכלל ישראל כולו. ע"כ התפילה, שביארנו שעיקרה נוסדה לרומם הכח המוסרי הכללי, שהוא תכלית כל החמודות, כשם שהיא עיקרית להיות עם הציבור בשביל זאת ההכרה, כן היא ראויה להיות במקום שמחתכין שם הלכות, שהן הנה הליכות החיים לכל קהל עם ד', להשוותם יחד, לעשותם לגוי קדוש אחד בארץ, חטיבה אחת בעולם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ו

כי ראוי לדאוג שיהיו תולדותיו זרע ברך ד' בטבעם קשורים ג"כ בקשר טבעי לעם ד'. אבל הגיורת, קשורה אינו כ"א בחירי ואינו חזק כ"כ כהטבעי. ע"כ יש לחוש על קיומו, גם המדות הקדושות שהאומה הישראלית מעוטרת בהן חסרות הנה בהכרח, והמזג פועל על הבנים .