ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט
שתי סיבות ששמחת הקב"ה בנתינת התורה לישראל היא שלימה ללא כל צער, בשונה ממוכר או נותן מתנה
ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית'. עוד יתכן לומר, באשר יש להעיר, כי זאת המדה של מוכר עצב אינו כ"א במוכר, אבל בנותן מתנה, הרי בעין יפה נותן, ולא מפני דחקו, ומנא לן לדמות למוכר ולומר שאינו בזה כמדת בו"ד. אמנם הערה גדולה יש בזה בהשקפה בשלמות טובתו ית' וחיוב ההודאה עלי'. כאשר ביאר החסיד בחוה"ל שכל המטיב מבנ"א יש בזה כונה לתועלת עצמו, זולת טובת השי"ת שהיא רק לטובת הנבראים. והנה באמת כך היא המדה, שמוכר עצב מצד שאינו רוצה בנתינת הדבר לזולתו. ואם לפעמים שמח בהכסף שקיבל, בערך הכסף יקרא הוא לוקח, והלוקח מוכר. ובאמת על נתינת הכסף הלוקח עצב, מפני שטבע כל אדם למשוך לעצמו התועלת, אלא שבוחר יותר בהרע המועט בעיניו שהיא נתינת הכסף, כדי להגיע להטוב המרובה שהוא החפץ. והנה לפ"ז בנותן מתנה, ג"כ אמרו חז"ל אי לאו דעביד לי' נייח נפשא לא יהיב לי' מתנה, הרי יש בזה דבר שיקרא כמכר. ונמצא שהוא ג"כ עצב בעצם מצד הנתינה, אלא שהוא שמח על מה שעכ"פ שילם בעד הנייח נפשא. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, וקראה בלקח, לשון מקח, פי' כמו מקח שלא קדם להמוכר שום חוב לתן, אלא שבמקח נכנס תמורה, והתמורה מניעה הנתינה. אבל לגבי' ית' אין שום סבה מצד קבלה ח"ו, כי ממנו הכל, אם כן הוא באמת בנתינתו דומה למוכר, שיש בו גדר המוכר ולא גדר הלוקח כלל, משא"כ בשאר מוכרים יש בהם ג"כ גדר לוקח, ושמחת כל אחד אינה כי אם מצד גדר הלוקח שלו. אבל הקב"ה כל שמחתו, אינה כ"א להשפיע לבד ולהיטיב לנבראים, וראוי להתבונן בדברים בעה"י.
ברכות פרק א׳ פסקה פ״ג
קבלת דוד המלך את הדין באהבה
ואם נבא לישב בלא הגה"ה, י"ל דרשב"י הי' קשה לו ליחש לדוד המשל של אדם שיצא עליו שט"ח, דמשמע שמתוך מה שנעצב בתחילה שיצטרך לפרע נולדה השמחה בשפרע. ובאמת ראוי ליחש לדוד שקבל באהבה גזרת המקום, ולא הי' הפרעון עליו למשא גם קודם שפרעו א"כ לא יתיחש שמחה כשפרעו. ואם מפני שקיים "אם חסד אשירה, אם משפט אשירה", היינו להודות לד', אבל לא לאמר מזמור שמורה על שמחה מורגשת, שזה לא יתכן כ"א כשנאמר דקודם הפרעון הי' הדבר קשה עליו. ע"כ מפרש דבאמת גזירת המקום קיבל באהבה ולא הי' קשה לו ג"כ קודם הפרעון, באופן שישמחנו הפרעון כמסלק משאוי, אלא שהי' סבור שמא עבד או ממזר, וכבר כתב בזהר, דבעל בחירה יוכל להרע לפעמים יותר מכפי הנגזר, אע"פ שבודאי על כל יש חשבון ומשפט, מ"מ אין מקום כ"כ לקבל באהבה, כיון שסוף סוף א"ז ההוספה מעיקר הגזירה העליונה, ע"כ כשראה שהוא אבשלום, אמר מזמור, כיון דסתם ברא חייס על אבא א"כ כל מה שירע לא יהי' כ"א כפי הגזירה, והגזירה הלא באהבה הוא מקבל. נמצא שרק חשש ההוספה על הגזירה העליונה ע"י הבחירה, זה גרם להיות דומה אצל דוד קודם הפרעון למשא של שט"ח שהפרעון הוא בע"כ.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל
ואחר כל אלה הנה הפליאה היותר גדולה, המבהלת לב קצרי הדעת ומביאה לעצב ושממון את ההולכים רק אחר הרגש הבא מהתפעלות החושים לבדם, הוא יום המיתה, הנה הוא ע"ה נסתכל ביום המיתה, וראה מה גדולה היא החליפה הנפלאה שהאדם מתחלף מחיי גשם לחיי רוח, מחיים מלאים חשכת ספיקות וצללי רשעה, לחיים מלאים אור וצדקה ונועם ד'. הכיר ביתר שאת מהחכמה הצפונה את תורת החסד שיש בזה, ואמר שירה.
ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ
החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה.
ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ז
תכלית הפאר וההידור היא תמיד לפעול על זולתו. גם תכלית הידור מצוה היא עצת השכל לפעול על הרגש, דיש בזה ג"כ ענין הקרוב לפעולה על הזולת. והתפילין הם לזה התכלית, ע"כ אמר ר"א הגדול ע"פ "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש. והנה לפעול על הזולת, צריך שתהי' הנפש במעמד עז וחדוה, אז בחדות ד' אשר עליו יוכל להמשיך ג"כ את זולתו לדרך אורה. אבל בעת נפשו מתמוגגת מעוצב, אם כי גם מהעוצב תצאנה תולדות טובות לנפשו, אבל נמנע, וגם אינו נכון, שישתדל בכח העוצב לפעול על זולתו ולהרחיב אותו, כי בהתפשטו לזולתו א"א לו להביא טובה. ע"כ בעת גבור העוצב, אין תעודת התפילין שנקראים פאר הולמת לו, כי רק התכנסות הכוחות יפה אז. אז יבא למטרתו, עד עת יאיר ד' לו ויגיה חשכו, בשובו בתשובה שלמה מאהבה, וייסר רבים בדרך אורה וחדוה, כי "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".
ברכות פרק ב׳ פסקה ל״א
לב האדם בטבעו שוקק להתעסק בעסקי עוה"ז, בחיים המדיניים ובהם הוא מלא רצון ועיניו תשבענה רק מתענוגי החושים כמדתם. והנה מי שמעלה עצמו לצד הפרישות, רק אז דרכו נכונה, אם ע"י פרישותו לא יקנה קדרות הנפש, רק שתהי' נפשו מלאה אורה וצהלה. כי ישכיל בכל נפשו ומאודו יקרת ערך התמורה, ויהי' אור התורה ממלא אצלו את כל חסרון שהיו החושים ועסקיהם ממלאים, אז יבא לשלימות האמיתית. וזהו שתהי' תורתך אומנותינו, ובהיותינו נתונים במעלה העליונה של הפרישות, שלא נצטרך להתעסק בעסקי העולם והחושים, לא ידוה לבנו מחסרון הטבעי של חבורת עסקי חיי עולם. ואל יחשכו עינינו מערגן ליזון במנעמי החושים, רק תהי' פרישתינו באהבה ורוממות הנפש.
ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳
ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.
ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ז
י"ל כי הרח"ו ז"ל חלק כל המדות הרעות לד' חלקים נגד ד' יסודות, והם: הגאוה, שיחה בטלה, התאוה והעצבות. אמנם יש להם ג"כ תולדות, וכשנדקדק בתולדותיהן נמצא כי העקריות שבהן הנה עוד שלש: הכעס, ושנאת הבריות והקנאה. ובאשר ר"ג הקפיד שיהי' הבא לביהמ"ד ידוע שתוכו כברו, היינו שזקק מדותיו, היו כתות רבות מבנ"א שכ"א הי' עלול לפי טבעו שיסתפקו בפחיתות מדה מיוחדת מאלו הד' מדות רעות הראשיות. וזה נרמז לת' ספסלי, יחס ע"ד הרגיל כל כת למאה ספסלי כי הרבה פרטים נמצאים בכל כת בחילוק פרטי בין ענפי המדות. וח"א ז' מאה ספסלי, ס"ל שדייקו ג"כ לעיין בתולדות המדות, בהסתעפותן, ששרשן הנה עם אבותיהן ז', ד' האבות עם ג' התולדות הראשיות. אע"פ שמנה הרח"ו בשעה"ק עוד תולדות, עכ"ז למסתכל נראה שהתולדות הראשיות הנה אלה הג', שאחרי שהוסר עול החיפוש והבדיקה נתוספו כתות רבות, שלא הספיקו עדיין לברר שלימותן בטהרת המדות הראשיות וענפיהן.
ברכות פרק ה׳ פסקה ט׳
התפילה צריכה שתפעול על כחות הנפש להתעסק במושכלות טהורות ועל כחות הגוף להתעסק במעשים טובים. ע"כ צריך לכוין מעמד הכוחות הגופניים והנפשיים באופן שיהיו הגונים וראויים לקבל שלימות מהתפילה כפי תכליתה. ע"כ כדי שלא למנע מהנפש פעולתה, צריך למנע העצבות שמכבידה על כוחות הנפש שלא יתרוממו להשגות טהורות ובהירות, והעצלות מכוחות הגוף שיהי' מוכנים לפעול טוב כפי מה שתעירהו השלימות המתוספת ע"י התפילה.
ברכות פרק ה׳ פסקה י״ד
להעיר מדת העצב כדי לסלק הקלקלה שתוכל להביא השמחה היתירה על המדה המביאה לידי הוללות, וסופה תוגה, ראוי להזכיר רק כי לא לעולם חוסן ושאין ראוי להגביר השמחה כ"א בעניני השלימות האמיתית...ואולי יש חילוק הערות בין ביצור רוח השמחה היתירה מצד מצב האדם בכללו, שבעוה"ז עוד איננו בשלימות, וראוי האדם לזכור שחסר הוא משלימותו, ולשמחה יתירה מה זו עושה כי עליו לרדוף להשלים השלימות, וזוהי מדת כל אדם הפרטי. אמנם האומה הישראלית ראוי לכל אחד מאישיה שלא לשכח מעמד האומה השפל, ואיך תשאהו רוחו לשמח בשמחה יתירה, ו"כל המתאבל על ירושלים כו' ". ע"כ הביא הראשון כסא דמוקרא שוי ת' זוזי, תבר קמייהו להורות על חולשת הקנינים הגשמיים וחסרון שלימותם. והאחרון הביא כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא זכרון לחורבן ביהמ"ק, כדחז"ל שבטלה זכוכית לבנה משחרב ביהמ"ק. להורות כי עיקר מגמת הפנים של הגבלת השמחה יאתה לנו רק כדי שנזכור מצב הכללי של עם ד' ונשתתף בצרת עמינו ונצפה לתשועת ד' בשובו שבות עמו.
ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ו
יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו איננה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. כי כל מה שברא הקב"ה הכל הוא לטובה, וגם הרע הגדול של המות אינו רע וראוי להתעצב עבורו, כ"א להשתדל להשלים תכלית החיים כראוי. אמנם באמרם, לישרי לן, אמר להו וי לן דמתנן, כלומר נצייר תחילה הדברים שאפשר להתעצב עבורם, ונשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב, רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות, ואז הוא מביא עצמו אל תכלית החיים, ואין לו להתירא מן המות כשהשלים חוקו. וכיון שהתורה והמצוה מגינות גם על מר המות, ק"ו שהן מגינות על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם, שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן, וראוי להיות אך שמח, וחדות ד' תהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ב
מדרכי השלימות היא כניעת החומר. אמנם מתנאי הכניעה צריך שיהי' אור נפשו חזק ויגל כבודו בישועתו האמתית, כדברי הכוזרי שקדרות הנפש לא תוסיף שלימות כ"א האורה והשמחה בדרכי ד'. ע"כ ביום התענית, שכוחות הגוף נכנעים, ראוי להשיב שמחת הנפש ע"י קורת הרוח הרוחנית של הדרת הטבע הכללי, שהאור ובהירות הרקיע מביאים לצהלת הנפש הזאת. וכדי להודיע יסוד זה שאין חפץ בתענית להכניע ולהשפיל כוחות הנפש כ"א [את] הכוחות החומריים, ע"כ ביומא דעיבא לא גזר תעניתא, כאמור "סכות בענן לך מעבור תפילה".
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ג
שמחה ללא גבולות סופה תוגה
נועם השמחה שראוי שיבקש כל איש למצא בחייו, ראוי שתהי' מוגבלת, כי בעבור השמחה את גבולה תביא לידי מצב הוללות שסופה תוגה.
ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ד
השפעת הראיה והחלומות על שמחת האדם
...ובאשר איש כמוהו ז"ל (רב יוסף) הי' עלול להתרגשות של חלמא בישא לצד העצבון יותר מחלמא טבא מצד השמחה, בהחסר לו אור העינים שגורמות השמחה הטבעית הפשוטה, תהי' הרבותא גדולה על ערך קלות ההפרעה שיוכל ערך הפעולה של החלום להתבטל מחלמא טבא יותר מחלמא בישא, שודאי עלול הוא להתבטל מכח המון רושמים של התרגשות הנפש מצד עצם הרעיונות המעציבים שמחוללים פרעות והיפוכי הסדרים במצב הנפש ומוציאין אותה מידי טבעה הפשוט.
ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ז
אומץ הרוח היא מדה נחוצה לאדם למטרת חייו הגשמיים והרוחניים. וכאשר המחשבות הנוגות עולות לפעמים על הלב ומדכאות את הרוח, יש אשר יחשב האדם שבהיותו נוטה לקול הגירוי של דכאות הרוח, בהוציאו אנחה מלבבו בזה יעביר את כח דכאות נפשו ממנו. אמנם זהו רק דמיון כוזב, כי אין קץ להמון הציורים שעל פיהם יכול דמיונו של אדם לצייר לו מחזות של תוגה ודכאות לב. ע"כ בהיותו מחזק את כח התוגה ודכאות הנפש ע"י הוציאו אל הפועל את האנחה, אז יוסיף כח הדמיון להתעולל בו, ויציב לפניו עוד חזיונות שונים של תוגה שיכבידו עליו אנחותיו. ע"כ העצה היעוצה בלשון חכמים מרפא היא: התקוממות האדם באומץ רוח נגד המון רגשות התוגה הסוערים בקרבו. וכאשר באמת אין ראוי לאדם להתעצב כ"א להיות מגביר חילים לפעול אך טוב, והעצב נברא בתכונת הנפש רק להיות למעורר לסור ממוקשי רע שהם מדאיבים בהחלט, אבל לא לעשות ממנו קנין נפשי. אמנם עת וזמן לכל חפץ, עת ראוי להאדם שיתן להעלות רגשותיו אל מרום ההרגשה, גם בהעבירו נגד עיניו כל אשר עולל לנפשו ע"י עזבו אורח ד' הסלולה. אמנם בעת שימוש עם כח היגון ראוי שיהי' לו אז עסק עם הדעה השלמה, שאז תגביר פעולתה על הנפש לא רק באנחה כ"א בבכי תמרורים, והבכי יוסיף באמת לאמץ את הנפש ולהאיר את הרוח. ואחרי שעה של בכי והתרגשות מרירות נפש, יבאו ימי אורה וצהלת לב בהיות האדם מוצא לנפשו מנוחה מסבל עול הפרעות שבסדרי חייו, ומתקרב הוא בלב ער לאור ד' אשר רוחק ממנו. אבל האנחה היא מתפרצת ותוכל להתפרץ בכל עת, וביותר בעת הראוי לשימוש של לב אמיץ, ואינה גומרת ענין בחשבון ודעת עם עסקי המחשבות המדכאות, מזה ראוי להתרחק. והנה הפעולה של דכאות הנפש פועלת בדרך ישרה על הכלים הנפשיים שבגופו של אדם, המוח והלב והעצבים המתיחסים עליהם, ע"כ היא שוברת בכח ראשון חצי גופו של אדם. אמנם מי ישים גבול לכחות הגויה הנאחזים זה עם זה, והכוחות של האברים התחתיים שאין להם יחש עם סערת הרוחות, גם המה קשורים הם עם הכוחות החיוניים המתגלים בתוקף באברים שכחות הנפש פועלים עליהם בדרך ישרה. ע"כ משבירת חצי גופו של אדם, בדרך מקורי, באה שבירת כל גופו של אדם בדרך תולדותי.
ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י
השפעת העצבות על רוחניות האדם
הסיבות החיצוניות הרבות שהן מצויות במצב החיים להמשיך את האדם אל החטא, חברות רעות ומקרים מעציבים המונעים ממנו את אור השמחה וטוב הלב, עוני וחסרון לחם המעבירים אותו על דעתו, ושאר סבות רבות ושונות שכשהם באות לפעול על לב האדם החלש הוא נופל בפחת החטאים באין מעמד. ע"כ עיקר יסוד תיקון החינוכי של האדם יהי' לפי זה, הטבת הסיבות החיצוניות שהם גורמי החטאים, וממילא ילך לו בדרך ישרה כפי רוחו הישר בקרבו...ע"כ העצה העקרית היא בהטבת מצבו המוסרי של האדם להטיב מצביו החיצוניים, ולחברו בחברה הוגנת, לדאוג לפרנסתו שתהיה מצויה לו בנחת ובכבוד, ולא תעבירהו עניותו על דעתו ועל דעת קונו. והרבה כאלה מקרים חיצוניים שהם יפעלו להיטיב את תכונתו המוסרית ויעשוהו להולך מישרים.
ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ז
ההוללות היא שמחה מלאכותית שבאה מעצבות
טובים הם מאד חיי השמחה אבל גרועים ופחותים הם חיי ההוללות. האדם השלם המכיר בחכמת אמת את יקרת שמחת החיים וכי ראוי באמת לשמח תמיד בחייו, הוא לא יבא לאהוב את החיים מפני ההפך, מפני פחדו מהמות, [לא], הוא אוהב את החיים מצד ערכם הטוב של החיים. לא כן מי שלא בא לשכלול זה, הוא אינו מכיר ערך החיים, ואהבתו את החיים אינה נשקלת אצלו כ"א במדת יראתו מהמות, שהיא יראה דמיונית תולדה של קוצר שכל וחסרון ברור וידיעה. ע"כ כח השמחה שהוא צריך תמיד להלוות אל החיים, ורק אז ישכיל האדם לעשות טוב בחייו, להלוך בדרכי ד' ולעסוק בעבודת ד' בדעת נפש בשמחה וטוב לב, צריכה שתבא לא מכח הפכי לה, לא מבריחה מעצב שהוא מר ובלתי נעים, כ"א מעצם התכונה הנפשית הישרה, של אהבת החיים הטהורים. ע"כ לא תבא שמחה מקורית כזאת לעולם לידי הוללות ומעשים פחותים. אמנם השמחה שהכסילים קונים אותה ומשתדלים בהשגתה, אינה באה להם מכח הכרתם בעצם הוד החיים, כ"א מבריחתם מצער של היגון והעצב, ע"כ יתרחקו במדת שמחתם אל גבול ההוללות. האות הטבעי לזה הוא הטחול, הוא המיוחד לחולל העצב בעכירות לחותיו וטבעו העפרורי. וכ"ה בזוהר עציבו דטחול, ודוקא ממנו בא השחוק, וזה הוא מפני שהשחוק הוא תולדה של השמחה הנפרזה העוברת את הגבול הראוי, הבאה לאדם לא מיקרת עצמה כ"א מבריחה ממה שהוא כנגדה, ולזאת אין לה משקל ישר. מובן הדבר שהדברים נאמרים על השחוק הנפרז שראוי להתרחק ממנו, כאשר אמרו חכמים ז"ל לא ימלא אדם פיו שחוק בעוה"ז. כי ההפרזה באה מהכרה זרה, וראוי לבחור בשמחה הבאה מצד ערכה העצמי, שלא תבא מכחו של הטחול העצב כ"א שחוק צדיק תמים שמח באלהי ישעו.
ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד
...כח דמיונו של אדם בהעזבו מהשכל הוא מקבל את רישומם, ובאים מזה נזקים, לפעמים נפשיים ולפעמים גופניים, ג"כ כפי ערך הפעלת הכחות הנפשיים על הגוף. ועלול עפ"ז ההזדמנות במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש.
סדר זרעים פסקה ט״ו
א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הוא כולל את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו, לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם, למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב, וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע.
שבת פרק א׳ פסקה ל״א
...והנה כל אלה הם במצב הפנימי של האדם, אמנם במצבו החיצוני, ע"פ סבותיו וקניניו הטובים והרעים, הנה מקור לשמחת החיים, המתמלאים ע"י האושר החיצוני בבית וכלים ויתר צרכי החיים, אמנם בתור מקור לשמחת הלב ע"י גורל החיים המאושרים בבחינת המצב החיצוני, שחוץ לגופו של אדם הוא ע"י אשה טובה. ע"כ כל רעה חיצונית פרטית תחשב, שטובת אשה טובה תוכל להתגבר עליהן להפכן לטוב ולהמעיט עצב הלב הבא על ידן. אבל כשתהי' הרעה במקור הטוב של הקנינים החיצונים, בגורל החיים עצמם, היא רעה יסודית שאין כח בפרטים אף אם יהיו טובים לעצמם להתגבר עליה, כל רעה ולא אשה רעה.
שבת פרק א׳ פסקה מ״ד
...אמנם הדעה השלמה תנחם את האדם ותשמחהו, בידיעתו כי אין צרתו מגעת לו מפני סבה מוכרחת שאין להשיבה, שההכרח יוכל להצטייר גם אם לא תהי' לו אחרית טובה תכליתית, שאז אין לאדם במה להתנחם, אבל בהיותו יודע כי היכולת ביד ד' להניח לו מעצבו ולרחם עליו, וכיון שלמרות היכולת העליונה לרחם מניחו בצרתו, ודאי יש ע"ז תכלית טובה, שלפי גודל הצער והמכאוב תבחן התכלית ההיא כמה טובה ויפיה. ע"כ ראוי רק להזכיר את היכולת לרחם, ובזה כבר האדם מנוחם ולבבו ימלא אומץ, בידעו שהאב הרחום שביכולתו לרחם עליו, מיסרו, ודאי הטובה שבזה היא עודפת.
