ערך

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

ערכם הגדול של טעמי תורה, והקושי לדרוש הלכה על פיהם

...בהיות ישראל שוכן בטח בדד בארצו, יותר היה מוצא חפץ אם היו מתרבים אצלו מורי התורה עפ"י דרך הכהונה, לבאר פרטי הלכות בהשקפה של הרוח הכללי שבתורה, ולמדרש טעמא דקרא באופן ברור ומפורש. היראה שיש לחוש לטעות על הדרך הגדולה הזאת, כי טעמי תורה הם דרכים גדולי ערך מאד והבא להתנהג על פיהם בפרטים עלול להכשל, אינה תופסת מקום כ"ז כשיש מרכז בטוח לאומה בעניני התורה, ב"ד הגדול שמשם תורה יוצאת לכל ישראל, "המקום אשר יבחר ד' "....

הקדמת עין איה עמוד כ׳

והנה לא מנעתי עטי לפעמים להעיר בדברים פשוטים, כפי תכונת הענינים שעלו ברעיוני מצד המאמר ההוא לפי ענינו. כי לפעמים גם הדבר הפשוט יש בו תועלת בהערכו בכתב. ודבר פשוט, אבל ישר, יוכל לפעמים לעורר לב חכם לכמה דברים וענינים יקרי ערך. אבל בהרבה מקומות דברתי בע"ה ג"כ דברי נגידים, על ענינים גדולים ורבי ערך בתורת המוסר וחובות הלבבות, אשר אקוה שלרגלם יתעוררו רבים לשום גם הם עיונם בהרחבת דברי חז"ל, והמאור שבהם יחזיר למוטב ג"כ את האנשים שנפגעו בדעותיהם ע"י רשת השחתת הדיעות הפרושה על בני דורנו, אשר מעיקרה באה לרגלי העדר ההשכלה בחכמת האגדה שהיא חכמת המוסר לאמתתה...פריצים רבים מבני עמנו קמו להרים יד בתורה בפועל, והמה יתאמרו ברוח התורה בהוד יפעתה הכללי, המה פרצו את הסתום. הירידה של המעשים תגרר אחריה ירידת הדיעות בעוה"ר, ומכיון שנפרצו גדרות עולם ע"י מחבלי כרם ד' צבאות, שוב לא יתרומם רוחם להכיר את הערך הקדוש שיש למאמרי תורה ודחז"ל, ע"פ הערך הגדול של מאמר-פתוח שהוא ים גדול ורחב ידים מלא נהרי נחלי חכמה. כי רק מי שמתקדש בקדושת המעשים הטובים, מדות טובות ודיעות אמתיות באמונה ודעת קדושים, הוא (עמ' כא - ) יוכל לרומם רוחו להשקיף על ערכם של דברי אלהים חיים כראוי להם. רק יראי ד' וחושבי שמו המה יבינו אל פעולות ד' ואל מעשי ידיו אלו האגדות.

ברכות פרק א׳ פסקה י״א

האם כבוד המת זה רק מצד שהגוף היה אמצעי לנפש, שהרי הגוף עצמו הוא חומר עכור ואינו ראוי לכבוד, או שהגוף עצמו ראוי לכבוד משום שהוא מיועד להזדכך לעת התחיה

נראה טעם המחלוקת תלוי באיכות טעם נתינת הכבוד של המתים שנתחייבנו בה. לבד מה שנסתפקו חז"ל על כמה פרטים, אם הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, עוד יש להסתפק אם הוא מטעם שהי' הגוף משמש לנפש המשכלת, ע"כ ראוי להוקירו ולכבדו לכבוד הנפש. או מטעם העתיד, שהרי אע"פ שהגוף בזה"ז הוא חומר עכור שאינו ראוי לכבוד, אבל לעת התחי', שיזדכך, יהי' ערכו נפלא ג"כ מצד עצמו, כמבואר בדברי קמאי ז"ל, וכמש"כ כמה פעמים בדרושים בארוכה בעה"י. ונפ"מ אם מצד העתיד, מענין התחי', ראוי לדעת כי כח התחי' תלוי בכח התורה, כדחז"ל ע"פ "טל אורות טלך" כ"מ שי"ב טל תורה או הדבק לתורה, א"כ ראוי שיוכר שזהו טעם הכבוד, ע"כ ראוי לחשות רק מד"ת, להראות בזה כבודו באותו הדבר שממנו תבא שלמותו העתידה, שכבר הוכן אליה יותר מן החיים אשר המה חיים עדנה, כדחז"ל: "והמתים להחיות". וא"ד ס"ל דעיקר טעם הכבוד הוא מפני העבר, שהי' שימוש לנפש המשכלת בעוה"ז. ובכל הליכות אדם יש בהן הכנה לשלמות, להולך בדרך ד' ומקיים "בכל דרכיך דעהו", שכל גופי תורה תלויין בה. ע"כ כיון שראוי לחשות מד"ת מטעם ההוראה של העתיד, שעדיין לא בא לידו, ק"ו על ההוראה של הכבוד העבר ששייך ג"כ בכל מילי דעלמא, אשר באמת גם כבוד התחי', אע"פ שעקרה תליא בד"ת, מ"מ מסובבת היא מכל פועל אדם בדרך ישרה, ויסוד הכל במעשה המצות, כי כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה א"ל, ע"כ ראוי להודיע ולהראות שהכבוד נמשך לו ממצבו בעוה"ז ג"כ.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ד

יסורים של אהבה נועדו לרומם את ערכו הרוחני של האדם. הרגשת היסורים כפי ערכם. ערך היסורים בהתאם לערך ההפסד ולערך ההרגשה

תוכן החילוק בין יסורין שאינם של אהבה ליסורין של אהבה, הוא לדעתי, שתכלית יסורין של אהבה אינם כ"א לזכך את האדם ולרומם ערכו הרוחני כאשר ביארנו. א"כ ע"כ היסורין ההם צריכים שיהיו יסורין כאלה שהוא מרגיש בם כפי ערכם, ותהי' ההכנעה הבאה על ידם נכונה לבא. מה שאין כן ביסורין כאלה שעצם ההפסד גדול מערך ההרגשה. אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כ"ז שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם, הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם, אינם יסורין של אהבה. ע"כ נגעים בצנעה, ההרגשה עיקרית בהם, אבל בפרהסיא בא לו הפסד מה שנתבזה בעיני בנ"א, שלפעמים אין הוא עצמו מרגיש בזה, וזה אין יכול להיות בחשבון של יסורין של אהבה. וכן בנים דהוו לי' ומיתו, ההרגש גדול מאד ר"ל. ובדלא הוו ליה כלל אע"פ שההפסד גדול מאד מ"מ ההרגש אינו גדול כ"כ לפי הערך של ההפסד, ע"כ לא יהיו בכלל יסורין של אהבה....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

ההשתמשות בהנאת החושים גורמת לאדם ליקר בקרבו את ערכם, לעומת יקר ערכו של מושג היושר הטהור

והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה. והייתם קדושים, כמו שאתם צריכים להיות ואתם מוכנים לכך, בלא עירוב של ההפסד העלול מהתגרות ההתמכרות להנאת החושים. כי הפעולה הקדושה הזאת תקלע מטרתה, להסיר החסרון של הרגשת עצמו יותר מדאי, שהיא חטאת סדום, "לתאוה יבקש נפרד"....

ברכות פרק א׳ פסקה נ׳

ערך המעשה והתלות בתוצאה

יש הבדל בין העוסק בהשלמת עצמו לעוסק בהשלמת זולתו. כי העוסק בתורה כדי להשלים עצמו, אז יבחן הדבר אם הוא מקיים כתלמודו ואם הפעולה המוסרית נראית עליו, זהו אות שלימודו הוא לשמה והוא מהמיימינים בה, כדחז"ל, לק' "ועשיתם אותם" - "ועשיתם אתם", שיהיה האדם עושה את עצמו ע"י ד"ת. וכל זה רק כשלומד לעצמו, שעיקר השכר הוא כשמוציא מן הכח אל הפועל את אשר ישיג בשכלו, מה שא"כ הלמד לזולתו, הלא אין הדבר בידו לפעול על זולתו, ע"כ מקבל שכרו משלם מזמן הפעולה. וזוהי מליצת חד לא מכתבן מילי' בספר הזכרונות, כי אם יהי' ראוי לשכר טוב הלא הוא בעצמו יהי' ספר הזכרון, שהתורה תהי' ניכרת עליו בכל דרכיו. תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות, כ"א לפי מה שהוא ראוי לפעול על ידי תורתו על זולתו, זה אי אפשר לתלות בתנאי אם יהיו הגדולין ניכרים בזולתו, ע"כ שכרו אתו. אפי' לא יהי' הדבר יוצא לפועל מצד חבירו, ע"כ נכתב בסה"ז לשלם שכר, ומזה גופו נלמד, דהיינו "לחושבי שמו", שחשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ה"נ כשרצה שיהיו ד"ת פועלין על חבירו לטובה להיות מהמיימינים בה, הנה שכרו אתו בלא שום התלות אם הצליח בידו חפצו הטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ז

לרוב בני האדם קשה להבין את ערכה של התפילה, ולכן, דווקא בגלל מעלתה, הם מזלזלים בה . זלזול הוא לעיתים תוצאה של שטחיות וקושי להבין את ערכו של הדבר

התפילה היא עומדת ברומו של עולם, אמנם תוכן רומו של עולם הוא, כי העולם יש בכללו הנמצאות הטבעיים הגשמיים והרוחניים. אבל הצד הרם של העולם, הוא רק שהנמצאים שהם בעלי בחירה יבחרו בטוב, ויקנו להם בחכמתם והנהגתם שלמות גדולה. וע"ז מיוסדת תפילה. ומפני שרוב בנ"א מסתכלים (רק) על המציאות [רק] מצד עצמה, לא מצד יקרת הפעולות היוצאות ממנה ע"י הבחירה הטובה, ע"כ אין להם מושג נכון בהתפילה ומתבלבלים בה, ושואלים מה צורך יש בה ואיך תועיל, היוכל האדם לשנות רצון יוצרו. אבל כיון שרומו של עולם הוא התכלית הנשגבה של הטבת הבחירה, ולהטבת הבחירה התפילה פועלת הרבה, א"כ מונח הדבר ביכולת שלמותו ית' להמציא הנהגה זו לכל פרטיה, באופן שתוביל אל הדרך הטוב והישר את הבריות. ע"כ מפני שהתפילה היא עומדת דוקא ברומו של עולם, ומצד ההשקפה התחתונה הנמוכה אין מוצאים את ענינה, ע"כ בנ"א שרובם לא יתנשאו להשקיף לרומו של עולם הם מזלזלים בה, ומקושר יפה עם תחילת הפסוק "סביב רשעים יתהלכון" עפ"י מה שכתבתי לעיל. וביותר מובן תיבת "סביב", ע"פ ד' האר"י ז"ל בחילוק שבין הנהגה דיושר לעגולים, וע"פ [מה] שביארו בו המקובלים, דהעגולים רומזים להנהגת המציאות כמו שהיא בטבעה, ע"ד אין מרובע בבריות. והיושר, ההנהגה שע"פ ההדרכה המוסרית שהיא התכלית של המציאות. ע"כ הרשעים הם מהלכים סביב, אין להם הכרה כ"א בעגולים, בסדר הטבעי, ולא ישכילו שהתכלית העקרית היא היושר, ע"כ "כרום זלות", מזלזלים בתפילה, כי לא יוכלו להבין עוצם ערכה ואמתתה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ח

גם בזה יש יחס לענין האמור למעלה, להבין יקרת ערך התפילה שנראית זרה מאד. אבל כשיבחן גודל התכלית של מציאות הבחירה, לא יפלא בעינינו כל העצות הגדולות שהמציא האדון ית', כדי לתן לה מעמד לטובה....

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

ערכה של כל אחת מהתפילות ביום בפני עצמה בזמן המיוחד לה

ולכאורה יפלא, שנראה מדברי המאמר שהוא בא לספר יתרון התפילה של מנחה ביחוד, וכיון שאח"כ יאמרו אף בתפילת ערבית כו', א"כ כל התפילות שוות ומאי רבותי', ואם על עצם ערך התפילה, לא זהו הלשון להשמיענו. ונראה דכמו שיש באדם איברים כפולים שהם רק לשמירה וליתרון, אבל בהפקד אחד יסתפק בהנשאר, ויש אברים שאם יפקד א' מהם אין ממלא מקומו, והי' עולה ע"ד לאמר, שהשלש תפילות הן בערך הכפולים, שעכ"פ משלשתן תעלה בידינו תפילה הוגנת אחת, ע"כ באו רבותינו וספרו לנו, שכל אחת מהן יש לה ערך עצמי, שבהפקדה אין חברתה ממלאה את מקומה. ונראה ששלשה ענינים מיוחדים לפעולה המוסרית של התפילה נרמזו כאן. היסוד האחד הוא כי יצר לב האדם מתגבר עליו, בהוללות ושכלות ע"י החברה הרעה, בהתערבו בעסקי העולם עם פורעי מוסר ושכחי אלוה. והתפילה תחזיר את האבדה הרוחנית ע"י שפכו שיח לד', והתרוממו אל המושגים הטהורים בדעת אלקים, אז יודחו כל טיח תפל של השקר ושחיתות הדעות. ולזאת הפינה מיוחדת תפילת המנחה, שהיא באמצע היום בתוקף העסקים הזמנים ועצם ההתערבות עם כל כתות בנ"א, ומכוונת הראי' מפעולתה ע"ז מאלי', שנענה ג"כ למטרה זו לבער הדעות הרעות מלב הרבים עובדי הבעל אז בתפילת המנחה. תפילת הערב צריכה ביחוד לרומם רוח האדם שלא ישפיל כבוד נפשו בהרהורים רעים וחטאים נגד התורה והמוסר, ע"כ מייתי קרא "תיכון תפילתי קטרת לפניך". הקטרת באה לכפר על הרהור הלב כדחז"ל, דבר שבחשאי, אע"ג דבס"פ המזבח מקדש מסקי' דעל לשון הרע שבצינעה הקטרת מכפרת, מיהו היינו ע"י מחשבת הלב, כמו שכ' "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". כי כל סבות הרעות, המדיניות, באות רק בסבת התגברות אהבת עצמו בפריצת גדר המוסרי, והקטורת מעוררת לתקן דרכיו בחדרי משכיתו, כתוכן דבר שבחשאי, שהוא יסוד לקיום המעמד המוסרי. ובבוקר אז אע"פ שאין הכוחות הנפשיים חמושים ברעות, אבל הם נעדרי השלמות ע"י התגברות השינה בלילה, וצריך להעירם לסדרם במערכה קדושה שיהיו מוכנים לחשוב מחשבות רמות, בצדק ויושר, ויראת ד' ואהבתו, ע"ז מיוחדת תפילת השחר, כאמרו "בוקר תשמע קולי בקר אערך לך", אערך מערכת לבבי וכחות נפשי ואצפה כי אתה תהי' עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ב

ערכה של השמחה דווקא מתוך הרע שקדם לה

אמרו חז"ל שכל הקרבנות בטלין לעתיד ותודה אינה בטלה. התודה באה להודות על הטוב הבא ע"י גלגולי סבות רעות. השמחה שאחרי הפחד והסכנה, שעצם השמחה היא דבר טוב, ולא יצוייר היותה כ"א בהקדמת הרע, כמ"ש חז"ל אלולי שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לי. ע"כ אף שנח לו לאדם שלא נברא מצד ההרפתקאות שרבו עליו, הגשמיות והרוחניות, אבל סוף כל סוף השלמות בטוחה, והכל מתוקן לסעודה. ע"כ לעתיד יראה יד ד' שהכל לטובה, וכי כל הרעות הכינו את הטוב האמיתי, לא תהי' תודה בטלה, שרק ע"פ התודה מכירים אנו את צורך הרע לשלמות הטוב. ע"כ בא בו גם חמץ, מה שא"כ בכל הקרבנות, שהחמץ מורה על הרע והקלקול....

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ח

טעם שיש ערך גם בברכת הדיוט. אין להשוות ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק

ההנהגה האלהית העמידה כל הענינים הנמצאים, החמריים והרוחניים ופעולותיהם, הכל בחכמה נפלאה, באופן משיג תכליתם, שהוא להיות מחזק את התכלית המוסרית שהיא פריה של המציאות. והנה חקק השי"ת שתועיל תפילה, מפני התכלית המוסרית היוצאת מהתפילה, לרומם את הנפש ולסור מרע. וכן חקק שברכה תהי' דבר המועיל, כדי שישתדלו הבריות לחיות בשלו' ואהבה, ויהיו ראויים זה מזה לברכה. ע"כ לא תהי' ברכת הדיוט קלה בעיניך, שאין הברכה מועלת רק מצד ערכו הפרטי של המברך, כ"א חק כללי הוא מצד שלמות כלל המציאות, ביחושו המוסרי. אמנם מובן הדבר בהיות שהצורך הביא לחק כלל זה במציאות, יהי' ודאי יתרון פרטי בין האישים, ואין להעריך ערך ברכת הדיוט לברכת אדם גדול וצדיק.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

ערכה של התורה, וערך פעולתה על הדבקים בה

אין השלמות הבאה מידיעת התורה נגמרת באדם כ"א כשיחקק בלבבו גודל ערכה ורוממות כבודה. ע"כ כ' תוס' ריש מגילה דכבוד תורה דיחיד חמור אפי' מת"ת דרבים, דהכבוד הנודע בלב אל התורה היא ידיעה שלמה מצורפת לכל הידיעות ומעטרת אותן. וזה ההרגש א"א לבא בלב, כ"א בפועל ע"י השימוש המעשי של ת"ח, שמשים עליו מורא רבו כמורא שמים, ומתחזקת ההכרה ע"י הפעולות. נוסף לזה הורה כאן, שהתורה בהיותה תורת חיים, עיקר פרי' הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה, ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כ"א עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה, ע"כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

ערך מיתת נשיקה

וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ט

ערך בתי הכנסיות ובתי המדרשות

...התורה והתפילה נותנות פרין להתנהג ע"פ דרכה של תורה, באהבת ד' ויראתו בכל דרכי החיים, ודרכי החיים הם הם המאחדים את כל הכלל כולו, באופן שישלם החפץ העליון הבא מכלל עם ד'. ע"כ אוהב ד' את השערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ועל ידי אותן השערים אנו מכירים ערך הבתי כנסיות ובתי מדרשות . ויותר צריך זירוז ערך הבתי כנסיות שמיוחדין לתפילה, שלא יחשבו רק כדבר מיוחד לעבודת ד', רק בשעת כניסתם בהם, כ"א לתן פרי בכל יתר חלקי החיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

ערך ההשלמה המוסרית. ערכו של כל פרט בתורה

וזה ג"כ יכיר כל איש דעת כי חשיבות ההשלמה המוסרית היא עולה ברום מעלה באין ערוך בערכה לעומת ההשלמה הטבעית, א"כ איך יעלה על לב איש נבון לאמר שיש דבר שאנו יכולין לשאוב ממנו השלמה מוסרית, ולא יעשה בכונה מהחכמה העליונה להועיל לנו לחיותינו בהשלמתינו האנושית האמיתית. והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״א

הכרת גדולת ערך התפילה

יש תפילה שבאה ברגש שכלי, שהשכל משקיף על ערך הנחיצות להתפלל ומכיר גדולת ערך התפילה. והנה השכל מיוחס לרוח הלב השורה בחלל הלב. אבל כשמגביר ברחמים עד שגם כוחות הגופניים מתפעלים מרגשי התפילה, ונמצא שהתפילה פועלת על הגוף לא על הנפש לבד[ה], נקרא שמתפלל מקירות הלב. כלומר לא מהרוח לבדו שהוא בחלל הלב, כ"א גם בהתפעלות בשרית, כמו שכתוב "לבי ובשרי ירננו אל אל חי" .

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ו

...ערך השלם בתוך הכלל הוא גדול באין ערוך מערכו בפרטו.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

ערכה של ידיעת מצבו של חבירו והשגחת ה' על כך. ערך האהבה האמיתית אל זולתו

ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא...ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב....

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

ערכו של תלמיד חכם

ע"כ אם שבצערו של כל אדם ראוי לעורר בו ההרגש הטבעי להתפלל עליו, שעם זה יתעורר בו הרגש להשתתף בצערו ולבקש ישועתו. אמנם אם ת"ח הוא צריך שיתגבר על ההרגש הטבעי וישום לבו ורצונו לבקש ישועתו בהרגש עצום יותר מכפי כוחותיו הטבעיים, למען יכיר ערך הת"ח ופעולתו בהיותו שלם בגופו ובכל אשר לו, שהוא ע"כ נעלה מכוחות הטבעיים הגופניים, ע"כ צריך שיחלה עצמו עליו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

ערך המצוות ע"פ תכליתן הלאומית יובן לרבים לפי ערך הדורות

כשם שיסוד התורה הוא קבלת עול מלכות שמים דהיינו אחדותו ית', ועול מלכותו ועול מצות הם תלויים זה בזה, כי המוציא לאור תכלית אחדותו הוא רק עול מצות, כמו כן הוא יסוד תורי, חסנם ומעוזם ותקפם של ישראל. כי בהיות תכלית המצות אחדות ה' ית', ואחדותו ית' אינה נודעת בעולם כ"א ע"י ישראל, ע"כ המצות הן מקימות את ישראל לפניו ית' לעם. ומה שישראל הם חיים וקיימים ועומדים לעד, זה יוביל אל תכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם. א"כ שייכה מאד לק"ש פ' בלק, המדברת בנצחיותם של ישראל, שהיא הקשר שמאחד יסוד אחדות ד' עם עול המצות. אלא שכיון שא"א מפני טורח ציבור. ובאמת לא כל הדעות יכולות להבין ערך הנעלה של המצות ע"פ תכליתן הלאומית, ואיך הוא דבק בעצם התכלית של אחדות השי"ת...ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ז

ערך הלאומיות

ע"כ קאמר שנביא סידר שבחא דקוב"ה מאי דהוי מעיקרא, שמ"מ מפני שהי' אברהם בשם אברם, לאומי מלא רגשי צדק ואהבה לאומתו, בחר בו ד' לרוממו למעלה הכללית להיות אב המון גוים. ומזה יצא לנו לימוד לדורות על ידיעת ערך הלאומיות, לדעת תכליתה ואיך להשתמש בה, למען תהיה לנו למגדל עז ועטרת תפארת, כמו שכתוב "לנטע שמים וליסוד ארץ ולאמר לציון עמי אתה" .

ברכות פרק ב׳ פסקה ג׳

הערך באריכות ימים. ערכו של רגע בחיים תלוי במטרת החיים. ערך האמצעים מגדיל את ערך השגת המטרה

אריכות החיים נאותה למי ששם לו בחייו מטרה נשגבה, שכל שיתרבה ערך האמצעיים שמגיעים אותו אל מטרתו יגדל ערך מטרתו. ע"כ צריך שיחי' חיים ארוכים כדי שיוכל להרבות בהצעות המגיעות אל התכלית.

ברכות פרק ב׳ פסקה ד׳

התבוננות בערך העצה העליונה והתכלית הנשגבה משפיעה על ערך המעשים

אמנם בשים לב לסדר את האמצעיים בתכונה יפה והגונה, הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגבה בפעולתה בהגלותה לעין כל בהדרה, "וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר", שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כציור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה שהוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ג

הבנת ערכן של התורה והמצוות

ק"ש יסודה קבלת עול מלכות שמים בכללות ועול מצות. אמנם צריך דיוק פרטי איך כל פרט מפרטי התורה והמצות בהם תלוי קנין השלימות. וזה יבא מדקדוק אותיות דק"ש, שמורה שלא רק את כללות האמונה והמצות יכיר חיובן וערכן הגדול, כ"א גם את כל הפרטים...אבל אם קיים אפי' חק אחד, ולשאר החוקים הי' לו ג"כ הכנה טבעית, ולא עזבם כ"א מפני תוקף תאוה ועצלות, ולא מפני שלא שם לבו להבין ערכם, הוא ניצול, כי די לו במירוק שבעוה"ז, הפועל להחזיר למוטב, לכל חסרון שלא קנה לו התאזרחות בעמקי טבעי הנפש.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ו

ערכו של כל דבר קטן בתורה

מדברי השלמים הללו למדנו ארחות צדק בשני ענינים: האחד, שגם בהיות האדם טרוד בשמחת לבו, ראוי שישים פניו אל התורה, ואף איזה דבר קטן שיעלה במצודת ידיעתו יחשב לאושר רב. וזה למדנו מתשוקת ר"א לשמע איזה דבר וגם להגיד להם. וממה שאמרו אלמלא לא באנו כ"א לשמע דבר זה דיינו, למדנו שראוי לאדם גם בהיותו עסוק באיזה דבר טוב והגון ומצוה רבה, לבל ישכח מלבו יקרת ערך יתר הדברים היקרים שכעת אין לו עסק בהם, וידע לחבבם, שגם בהיותם עסוקים בדבר מצוה דגמ"ח והכנת מצוה דשמחת חופה, הביעו שמחתם על דבר חדש מן התורה. וזה בא מלב רחב המלא אהבת ד' ותורתו. להוציא מדעת קטני בנ"א, שבהיותם עסוקים באיזה דבר טוב ומצוה, יאמרו בדעתם כי העסק בדבר אחר, זולת מה שהם עסוקים בו, אין בו חפץ, ולא יכירו ערך כל הטוב המשתרע על מרחב אין קץ, כי רחבה מצותך מאד.