הקדמת עין איה עמוד כ״ג
טעם שיש שחששו מהעיסוק בה והיחס הראוי כלפי התנגדות זו. ההתנגדות של גדולי ישראל לדרכים בתורה שעלולות גם ליצור נזקים, והתועלת לדרכים אלו עצמן כתוצאה מההתנגדות הזו
והנה מודעת זאת שבדורות שעברו היו מחלוקות רבות בישראל בדבר הדיעות וההגיונות האמוניות. יש אשר נטו לדרך הפילוסופיא ויגדילו על פיה כמה ענינים בתורת המוסר והאגדה לפי רוב מקצעותיה. ויש אשר התאמצו להרחיק כל רעיון לקוח מחכמה אשר מוצאה לא מעיקר התורה ויסודה, והרבו להרחיב את חכמת האגדה והמוסר ע"פ הקבלה ושיטותיה הרבות המלאות הגיוני קודש וחכמת אלהים. ויש אשר חשבו שיש לחוש ממפגע גם בשני הדרכים הגדולים, וטוב לאחוז בתם דרך ובהרחבת דברי מוסר ע"פ תכונת תמימות האמונה ויראת ד', ע"פ יסודות לקוחים מדברי חז"ל המפורשים, והדברים המבוארים בטבע הנפש התמימה מדברי תורה וכתבי הקודש. ובאמת כל אחת מהמפלגות, שעסקו להן כ"א במקצע המיוחד והחביב להן, הרבו לנו רב טוב, ואנחנו בדור אחרון נאסוף ברינה את אשר זרעו הן בדמעה. כי בהתחלת כל ענין ודעה מוסרית והגיונית לפעול, בהיותה מתרחבת בין העם, עם ד' אלה, לא היה אפשר לצפות מראש את כל אשר תפעול על הלבבות. ואם נחזה לפעמים שיש מקום בפינה אחת מן החכמה ההגיונית, בהיותה נושאת דעה על ענינים הנוגעים לחובת הלב, ג"כ מקום לטעות למי שלא שמש כל צרכו, כי אין אדם עומד ע"ד תורה אלא אם כן נכשל בהם, ע"כ ימצאו ג"כ גדולי עולם בעלי נפש יקרה, היראים וחרדים מאד אולי יתרחב המכשול באופן כזה שיצא שכרו בהפסדו. ע"כ עמדו לפעמים מנגד, מהרחבת דברים שאנחנו נמצא בהם חן ושכל טוב. ואמנם גם אנו נחזיק טובה לטהורי לב אלה, כי ההתנגדות הבאה מקירות לב טהור היא שגרמה באמת לזקק את הדיעות, להסיר את הסיגים ולהעמיד את חלקי הדברים הנלקחים מאוצר התורה ברורים ומזוקקים כזהב מזוקק. הגלות והפיזור הנורא, אבדן המרכז ומיעוט היועצים והשופטים המורים הטהורים המאירים את דרך ד' לפנינו, "אותותינו לא ראינו, אין עוד נביא ואין אתנו יודע עד מה", הוא שגרם לנו שנתקיימה בנו המארה של "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העור (עמ' כד - ) באפלה".
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז
הזהירות הנדרשת בעיסוק בחקירת הסיבות הרעות הנמצאות בעולם
והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה, שלא יוסיף תת כח לאלו הכחות ע"י איזה פעולה ודיבור להרחיב גבולם, כי אם אתה למד להבין ולהורות. אבל מה גדלה השמירה הנחוצה שלא תהא סיעתינו סיעה שיוצא ממנה תלמיד שאינו הגון, המשתמש להרע באלה הדברים העלולים לזה מאד. ועוד שלא יפת בסתר לבו ע"י התרשלות העיון היפה ומניעת זיקוק המדות הראויות למתעסק באלה הדברים הארסיים. כאשר יאתה למתהלך עם נגועי מכה מתדבקת, שיהי' שלם בכל כוחותיו שלא יהי' עלול להדבק בו כל נגע וכל מחלה. ועם זה תהי' השמירה גדולה שלא יפעלו עליו בפנימיותו. וזהו שהזהירו ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, ולחתום פומי' בגושפנקא דפרזלא דלמא גנבי מיני', וליחתום פומי' בקדושת הדיבור כי היכי דלא לתזוק.
ברכות פרק א׳ פסקה מ״ח
יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה: האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו, "ותפילת ישרים רצונו", "ואת שועתם ישמע ויושיעם". והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיוניו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות. ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו, וקרבתו לבנ"א, וביותר לדבקים בדרכיו. והנה ראוי שיהי' חקוק בלב, שגם חלק התפילה של בקשה, הוא ג"כ נמצא בעולם, כדי שעי"ז יבא האדם בכלל יותר לשלמותו האמיתית, הנמשכת מהכרת כבוד ד' ית'. שע"י מה שהתפילה מועלת, וע"י מה שכל שהאדם קרוב יותר לשלמותו ית', ע"י מעשיו הטובים וכשרון חכמתו ומדותיו, הוא קרוב יותר שתועיל תפילתו, ודבריו יעשו רושם לגזר אומר ויקם לו, דבר זה מביא את המין האנושי אל קרבת אלקים. וע"כ המציא השי"ת חק זה בעולמו כדי להכשיר את האדם לשלמותו. והמשכיל יבין בזה שורש מציאות התפילה, באין צורך לחשבונות הרבים של הפילוסופים.
ברכות פרק א׳ פסקה נ״ה
ובאמת זהו יסוד החסידות והענוה שלא ללכת בגדולות, ושלא לזלזל בכל דבר מוסרי אשר ע"פ השכל המופשט אין לו מקום כ"כ, כי צריך לדעת כי לא על השכל המופשט בלבדו יחי' האדם חיים האמיתים, כ"א ע"פ המעשים הטובים, שהרבה גורם להם הכח המדמה המצייר כשהוא הולך משרים. ע"כ יהי' ירא ד' וחרד אל דברו. ואברהם אבינו ע"ה ביטל את שכלו ג"כ, והאמין בד' אחר כל התפלספותו, באמונה פשוטה, כפי' המפ' בניסיון העקדה.
ברכות פרק א׳ פסקה ע״ח
יש הפרש בין ברכה להודאה, הברכה תאמר ג"כ על כל דבר טוב שבא מסבה מיוחדת אע"פ שלא נעשה בכונה מכוונת לזאת, כמו "ברוך שזה ילד ברוך שזה גדל". אמנם ההודאה תבא דוקא על טובה הבאה מרצון חפשי שאפשר להיטיב ולחדול. ע"כ עד לאה לא היה אדם שטרח להודיע, שעם היותו ית' הסבה האמתית לכל אין הדברים נמשכים ממנו בדרך חיוב, כדעת פלוסופים אחדים, כ"א ברצון חפשי שראוי להודאה....
ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב
המשמעויות האמוניות והרוחניות של הטעות לחשוב שהעולם קדמון
והנה לפי הדעת האמיתית, אין אנו מוצאים דוגמא נאמנה שתוכל להורות לנו קצת ערך אל יחש השם ית' מצד כחו אל הנבראים, כ"א כיחש הצייר אל הצורה. שהנה להדעה הכוזבת שיש חומר קדום, נוכל לומר יחש פועל אל פעלו, אבל לפי זה לא הי' אפשר להיות גם בנבראים יחש פנימי אל בוראם ית', שהרי היסוד החומרי, לפי זו הטעות, הוא נמצא זולתו, והוא יסוד הקיום הפנימי של הנבראים. נמצא שהטועה בדעה זו הנפסדת דומה כמי שאין לו אלוה, כי לא יוכל לרומם נפשו להכיר את קונה מאמתת מציאותה וקיומה הפנימי. והנה יסוד ענין קדושה הוא הבדלה ורוממות, עד שבאמת אין שייך יחש וערך לדבר הקדוש. ע"כ קדושת השי"ת מובנת רק לדעת האמת, שאין זולתו כלל ושדי באלהותו לבד, וזולתו ובערכו אין שום מציאות כלל, א"כ הוא הקדוש ש"אין קדוש כד' ". וביארה הטעם "כי אין בלתך", היינו שזולתך אין שום מציאות נמצא כלל לא צורה ולא חומר. א"כ כל המציאות כולה, אפילו החומרית, לא נתחייבה כ"א מכוחו ית' הפנימי, כמציאות הצורה מאמתת כח המצייר. ע"כ "אין צור כאלהינו", שהוא כערך צורה לכלל המציאות. ובזה הוא חסנם וחזקם, כי הצורה חזקה באמת במציאות, לא כחומר שיש בו חולשה רבה. ואמתת ההבנה היא שאין צייר כאלהינו, ויחשו לנבראיו יחש הצייר אל הצורה, שהצורה לפי אמתת ענינה אין בה שום מציאות כ"א מכח הצייר, כך אין מציאות לכל הנמצא כולו, חומרו וצורתו, כ"א מאמתת שמו הגדול ית'. וזהו "כי אין בלתך", היינו לא לבד שאין בלתך באלהות, כ"א אין בלתך כלל במציאות. וזהו אין לבלותך, היינו שאין שייך אצלך לגבי מעשי ידיך ערך הבילוי. דהא לפי הסוברים בקדמות החומר אין שייך לומר כלל שהקב"ה מבלה מעשיו, שיסוד המעשה הוא החומר ולדבריהם אינו מתבלה כלל, א"כ אין זה השבח מיוחד לבורא לדבריהם המוטעים. אבל כיון שלפי האמת אין בלתך כלל במציאות, א"כ "המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו", כי אינם מתקיימים בעצם כ"א מרצונו ית' וכוחו, ע"כ הוא מבלה מעשיו. וכיון שהוא ית' קדוש, יחשו שוה לחיצוניות הברואים כלפנימיותם....
ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב
אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם...ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית...ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב
באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה.
ברכות פרק ו׳ פסקה ע״א
בכל חכמה, גם רחוקה מאד, יש גרעין חיובי צפון, אבל צריך להכשירה יפה ע"י לימוד תורה בהלכה ואגדה (וכנראה "עצי חיים" הכוונה להוסיף גם נסתר)
אמר עוברת, שאינה מתעכלת ואינה מוציאה כחה להועיל אל הגוף, ע"כ היא מזקת לו בעברה, שהפעולות הרעות נקלטות באופן יותר קל מהתכונות הטובות שהן יבאו אחרי פעולות העיכול הטובות. והנה הורו לנו בגמרא ז"ל, שהוא מבלי יין או בשר או עצים, כלומר כשלא יכשירו אותו או את הגוף לקבל תועלתו הרצויה. וגם חזיון זה נראה בדברים הנפשיים, במזון הנפש מדיעות. ישנן דיעות כאלה שלא ידריכו את האדם בהדרכה טובה כ"א כשיתוקן הסברן כראוי, וישכילן לעומקן ע"י הרכבת דיעות מוסריות עמוקות, אז ישכילן להיטיב לו. אבל אם רק יעברו את בית השכלתו ולא יעכלן יפה, אז רק מכאובות יביאו לו להכאיב כל חלקה טובה בנפשו בארחות מוסרה. ע"כ חובה על האדם להשתדל שבהיותו נזון הוא או מזין אחרים בהשכלות כאלה, שבהיותן בלתי מעובדות לא יעכלן יפה התלמיד להוציא מהן פרי ברכה וחיים טובים לנפשו, להכשירן יפה בבשרא דתורא מעקרה של תורה, וביין רקחה, ובעצי חיים מעץ החיים, באחזן באור תורת ד' ואש דת, למען הוציא את הפרי הנעים והכח המזין הצפון בכל חכמה גם הרחוקה מאד, כי מלכותו בכל משלה. ועל כיו"ב נאמר "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. גם שם ידך תנחנו ותאחזני ימינך" .
ברכות פרק ז׳ פסקה א׳
כאשר מצד ההנאה החומרית של האכילה, שרוב המון בנ"א נמשכים אלי', הי' ראוי למעט הריעות והקיבוץ בסעודה, כד' הפילוסופים שחשבו האכילה לגנות. אמנם בהסתכלות תכלית המעולה שבאה מכל שימוש חושי כשיישר האדם בו את דרכו, לא די שלא יהי' לבוז כ"א גם ראוי לכבוד ומעלה.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳
אמנם אמתת התכונה הראויה לזימון, שהוא להראות שראוי להיות מרומם שם ד' ית' דוקא ע"י הקיבוץ אל האכילה בריעות וחבורה, שלא כדעת הסוברים להתבושש בשימוש החושים, אמנם היא מעלה עליונה ומדת הקדושה שבה יתרומם האדם לדעת איך כל הנאות החושים הן שלימות וחיים אמיתים. ע"כ יאתה רק לשלימי בני אדם, הת"ח, היודעים לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים העליונים...מדה הגבוהה שבגבוהות, שהיא מדת הקדושה הראויה לשומה לתכלית הרצוי בזימון ותכלית רוממות ענין הסעודה והרחבתה ע"י קיבוץ וריעות....
ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ו
נסיון הפילוסופים להגדיל את כבוד הבורא, מקטין אותו מצד אחר
ההכרה השלימה בהנהגת השם יתברך את עולמו היא לדעת שהיכולת הגמורה הבב"ת בידו היא, וע"כ הי' בידו למנע כל חסרון וכל רע מהמציאות. וכל הרעות שלנו הן מתדמות לרעות, אינן נראות כ"א לפי קוצר הקפתנו את הידיעה האמתית לרעות, אבל באמת הכל הן טובות גמורות יתגלו לעתיד בכל הדרן. אמנם לפי דיעות הפילוסופים הטוענים בהכרח הכח החומרי, שאינו יכול לקבל טובות מבלי רעות, אם שניקו מהרעות את כבוד הבורא יתעלה לפי דעתם, אבל הלא אין שייך לברך על הרעות. אבל לפי הדעה הנכונה התוריית, ש"כל אשר חפץ ד' עשה", אנו יודעים שכל הרעות הן מיועדות ממש לטוב ואין כאן דבר של הכרח כ"א משפט צדק כפי החכמה האלהית, וכיון שנתן לך ד' אלהיך, דיינך, תואר הדיינות אינו בא מצד דבר שבא בהכרח והעדר יחש יכולת, כ"א מצד ההנהגה הבאה מצד משפט היושר והחכמה, שהיא עצמה היא הטובה השלמה, וכיון שהיא טובה עליונה ודאי ראוי לברך עלי' כשם שהוא מברך על הטובה הגלוי'....
ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א
...אם מקטנות היצורים יראה כל איש חכם לו אורח משפט להחליט, שגם העולם הגדול בכללו הוא מלא חיים כי אין ראוי לומר שיש בכלל ההיפך מכל הפרטים, ראוי ג"כ לדון מהיצירות בעלי חומר אל תנועות וכוחות מופשטים. ע"כ קרוב מאד הוא המשפט, שהסבות השכליות מעוררות השכל ומוציאות אותו לפעלו גם שמה יד החיים באמצע, ולא חזון רחוק הוא יחש הפילוסופיא הקדמונית הוצאת השכליות אל הפועל, אל שכל פועל עומד ונבדל....
ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א
אבל יותר מזה ילוה הפסד אם הענינים מקדירי האור ומלבישיו, יבאו מצד ההתגברות היתירה אל הדרישה במופלא, כדברי הרמב"ם שההתאמצות לזון מהאור היותר מופלא או במחזות היותר קטנים ודקים, שאינם נתפסים במאור עיניו של אדם, מקדירים את האור השכלי עד שגם מה שהוא בחק השגתו יאבד ממנו ואורו יוקדר. ע"כ הענני דאתיין מקרן דרומית, מהקיצוניות של ההתחכמות והתפלספות היתירה, עליהם לא נוכל לומר סלקן. כי אינם עולים בטבעם, כטבע הרגש, להסתיר את ברק האור מעט, ואם יוסיף בנטיה אל הקצה יעלה בטבעו אל גבול הבלתי ראוי. אבל הענני דמקרן דרומית אינם סלקן, לא עולים המה ע"פ טבעם, ולא זהו רוחם, כ"א אתיין, בדרך גורם של ההתאמצות הגדולה לעלות לסבב ירידה, וההעפלה להציץ באור, לסבב החשכה. זאת ההחשכה היא קשיא טובא וצריכה רחמים. גם בזאת יהיה זריז, המשכיל המלמד את העם דעת, שלא יהיו הציורים ההרגשיים שמהם תוקח תורת המוסר וכשרון המעשה, "נובלות חכמה של מעלה, תורה", באים באופנים סותרים אלו את אלו. כי אם בהשכלה מופשטת יבאו משפטים סותרים, אז זאת היא עבודת השכל להעמיק ולישב דבר, לא כן עבודת הרגש, היא צריכה להיות אורח סלולה וסולת מנופה. עמל המחשבה ופקפוק הסתירות לא יוסיפו כ"א מכשול לב והמעדה מדרך הישרה. ע"כ חלילה שיהיו ענני דסלקן חדא לאפי חבירתה במצב מלחמה, סתירה וניגוד. גם כלול בזה שלא להרכיב המון ציורים אלו על אלו, למען הרחיב את הרגש. והמשל לזה בתוה"ק, הנה התירה תורתנו השלמה לדבר בעניני השגת השם יתעלה בתוארים גשמיים, וכבר השכילו זאת ג"כ חכמים קדמונים בדורות הקודמים למתן תורה. אמנם המה הרחיקו ללכת, שהוסיפו על התרת התוארים בדיבור, שהם מוכנים להיות מתעלים למדעים ברורים וליסודות מאוששים בתורת המוסר הזכה הקדושה והנצחית של תורת ישראל, גם את ההיתר של הפעולות, בעשיית פסילים, אלילים וצלמים, לגשם את זכר האלהות. ומזה יצאה אימה חשכה ומארה לעולם, עד שהפיצה תורתנו הקדושה ברוחה הקדים, את כל צלמי בלהות הללו. וכ"ז בא מכח תרתי ענני דסלקן חדא לאפי חבירתה, שכולל מצב הניגוד גם מצד ההרכבה וההפרדה, אלה כולהו קשיין. למאי נפ"מ, ומה צריכין אלה האזהרות להפרט, הלא בהיות האדם נתון במעלת החכמה, להיות ממשכילי אל דבר ולהנשא להצדקת הרבים באור הדעת, כבר עליו להשכיל את הנתיבות שבהם ילך. אמנם ההערה נחוצה לדעת, כי ככה רבו המכשולות שבעסק הנכבד והגדול של הפצת הדעת והרחבתה, עד שכח האדם עם כל זהירותו קצר מהשמר מכל המכשולים, וצריך לרחמי שמים, שבהיות החפץ טהור ובא ממקור לב טוב, להיות באמת מאיר אור לנתיבות הולכי חשכים, אז מן השמים יעזרוהו, ויתקיים בו "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך. ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלהים אלהי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי". אמנם עת לכל חפץ בחיי כל עם, וכן בעם ד' ביחוד, מזדמנות תקופות מוחלפות. פעמים יבא זמן שהארץ מלאה מחשכים ואין דורש ומבקש בחכמה. אז צריך באמת זהירות יתירה ככל המבואר. אבל לפעמים באה בחסד עליון תקופה מלאה אורה, כענין המסופר בדברי הזוהר בדורו של רשב"י, שהיו הדברים הגדולים של עמקי חכמה נתונים להדרש בגלוי מפני שהאיר השחר והיו רבים משפיעים מאורי אור. ע"כ אין הסכנה מצויה, כי בריבוי האור הלא ינוסו הצללים, ואם מורה אחד יקצר באמרים, יבא השני וימלאהו. וה"מ בליליא, בחשכת לילה של תקופה מנועת אורה, אבל בצפרא ל"ל בה, כי כאור בוקר יזרח אז שמשן של צדיקים וחכמי לב לבאר כל דבר וענין לאמתתו. ע"כ יהי' עת לפזר ולזרע אור, כדי להקים עדות ביעקב, ולעשות חיל בהרמת קרן בתורה ויראת ד' טהורה, ועז וגבורה להופיע נהרה. וכל אלה החששות האמורים בדאגת המכשולות, לית בהו מששא, כי אורה של תורה הזורח בגבורתו, הוא מזור ומרפא לכל חלי ומדוה שאפשר להיות בנפשות. ו"עץ חיים היא למחזיקים בה" .
