אדם, טבעו

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

גם יאותו המשלים, המשל דחיזרא נדמה ע"י המעשים הרעים שהמה כקוצים האוחזים בצמר גם בנגיעה קלה. כי טבע המעשים הרעים להקדיר את הנפש ולהאחיזה בחיים הבהמיים. והדמיון של פיטורי בפי ושט, הוא דומה אל הרעיונות הכלליים, שמקבלת הנפש רושם ע"י קביעות דעת האדם הסכל, שעוה"ז הוא בית מבטחו לעד. ואינו שם אל לב כ"א מה שיאות לצרכיו החומריים, אע"פ שמצד עצמם אינם רעים, אבל בהתמדתם וחסרון הרעיון הטוב שבהם, מתדבקת נפשו בחשכת גופו עד מאד, והפרידה נעשית כבדה ומדאבת לאין שיעור. ע"כ יתפלל כל חסיד, שיעזרהו השי"ת לזכות למעולה שבמדרגות, עד שהבחינה של יום המות תעלה יפה, לקיים בו "ותשחק ליום אחרון". וכדבריהם ז"ל נשיקה דמיא כמשחל ביניתא מחלבא. יש כאן הוראה על דקות הנפש, שלא התגאלה בגסות הגוף, דומה לשערה דקה, והגוף עצמו לא התעבה טבעו בהנהגות רעות, ע"כ הוא מסכים אל הרעיונות המוסריים ושמח בההנהגה האלהית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק׳

הצורך בתדירות על מנת להכיר את האדם לעומקו. התדירות מעמעמת את תחושת הכבוד

להועיל לאדם בהישרת דרכיו צריכים שני דברים שהם כמעט מתנגדים זה לזה בטבע האדם: האחד, הוא הידיעה בכל פרטי הליכותיו, וע"ז מועיל מאד כשיש לו רב סמוך לו לשאול לו כל ספק וללכת ע"פ דרכו בכל ענין. אבל לזה מועיל מאד שירגיש בלבבו הכבוד וההדר היאות להרגיש על איש המעלה, וזו היא בכלל חובת כבוד התורה וכבוד ת"ח. אמנם להרגשת הכבוד טובה מאד העדר התדירות, כדברי הרמב"ם במו"נ על איסורי טומאה המונעים מלבא לביהמ"ק, שהוא כדי להכניס הגדולה והכבוד בלב. וכ"כ הרס"ג בס' האמונות והדעות על מניעת התפילה בטומאה לתקנת עזרא, כדי שתכבד בעיניו התפילה בהיותה מנועה ימים. ע"כ בדכייף לי', אע"פ שיפול בטבע קצת מציור הכבוד ע"י התמידות, עולה יתרון הידיעה הפרטית שיועילהו בכל דרכיו, ובדלא כייף לי', עליו להשתדל להסיר הסיבה למה אינו כייף, והוא מפני שנחלשה אצלו הרגשת ציור הכבוד והרוממות. ע"כ לא ידור במקום רבו, כדי שראיית הפרקים הבלתי תכופים תהיינה ביראת הכבוד כראוי, ויפעלו עליו דבריו התועלת הרצויה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״א

ההרגשה המעולה של נהנה מיגיע כפו היא היותר שלמה וטובה של כל ההרגשות המוסריות שבאדם. כי בהיות חקוקה בטבעו של אדם ההרגשה הטובה, שכיון שהוא חפשי בפעולותיו ויכול ע"י חריצותו להשתלם בעצמו בכל עניניו, אין מהראוי שישב בחיבוק ידים ויחפוץ שאחרים יעשו עבורו. וגם על ההשגחה האלקית ראוי שיקבע בנפשו שלא יאתה להיות סומך כ"א במה שאין ידו מגעת להשתדל בעצמו. כי כל מה שידו מגעת, זוהי השלמות שהשפיעה ההשגחה האלהית לתן לו כח לעשות חיל, כדי שיהי' בידו טובו. הכח המוסרי הזה יוביל את האדם אל רוממות מעלתו, כי ישתוקק ג"כ להשתלם בתורה בחכמה ובמעשים טובים, הכל כדי להיות נהנה מיגיעו, ולא יצטרך להיות מהניזונים בצדקה, ותדריכהו למעלות רמות יותר מההרגשה של יראת שמים המופשטת, שאף שתמריצהו לאחוז בעבודה, אבל יוכל להסתפק כמה פעמים במיעוט השתדלות, ולצאת ידי חובותיו ברעיונות טובים וקדושים הממלאים לבבו.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ד

עיקר הכונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, הי' כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע השפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמדות העליונות.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מכריח על צדקו ורשעו. אמנם גם זה פשוט שאם האדם חפץ בדרך צדקה מסייעין אותו. ע"כ חשב ר"מ כיון שאלה הבריוני היו נשחתים בתכלית, ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכם, איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם, מה שהוא חק כללי קבוע, שלא יכריח השם ית' בחירת האדם, וזהו יסוד כל התורה כולה. אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר. והנה לדעת הסוברים, שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות ע"י דעות טובות מושכלות ומדות ומעשים טובים, אפשר להיות נפש נשחתת לגמרי מאין דרך לבקש רחמים על הטבתה, זולת בהיותו מעצמו משנה בחזקת היד בחירתו והרגלו ע"י כח מדת הגבורה שבנפש האדם. אבל לפי הדעת הנכונה, שהנפש היא עצם חי ונשגב, כאחד האישים העליונים היא עומדת בצורתה, ורק במקרה נפסדה ממקרי הגוף, אבל חפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמשרים, ע"כ ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים. ויתכן מה שהסמיך לזה בכתוב "ברכי נפשי את ד' ", שתברך את ד' על חלקה שבראה מאור החכמה והיושר האלהי, עד שא"א השחתתה לגמרי באופן שאין אפשרות להיות תם ונאפס כ"א החטאים, שלא יהיו עוד רשעים, ולא החוטאים, שהנפש הנבראת מאור העליון לא תתם, ותחי עוד לנצח.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ד

יש באומה מפלגות שקיומן נוגד את טבעה

...הכתות הרעות העומדות בישראל לפעמים להרס תורה ומצות, שהן בית חייהם של ישראל, הן אינן נולדות מטבע רוח הכללי של העם, כמו שאר כתות ומפלגות המועילות לשכלול והתפתחות. כי הכתות הנוגעות בחייהם של ישראל, לשום איבה בין ישראל לאביהם שבשמים, לבטל אחדותן של ישראל וקדושתן ע"י מרידה בתורה בכלל, להשפיק בילדי נכר ודעות רעות וזרות שהן כרקב לישראל, הן אינן פורחות מרוח העם הפנימי האמיתי כשאר מפלגות מועילות, ואין בכח כנסת ישראל כלל להוליד גידולים רעים ומאררים כאלה, רק מרוח משחית חיצוני נולדו. ע"כ לא יתדבקו בישראל להיות עצם מעצמי האומה, כ"א בהכינם להם מפלגה ושטת כתה מסוייגת, יתפרדו מעל אהלי יעקב ויטמעו בין העמים כי לא לד' המה. וכד' חז"ל על כיו"ב הני מערב רב קאתו, או מסטרא דע"ר...ע"כ ילדי שקר כאלה, שמחה היא לכנס"י שאין בטבעה להוליד בנים לגיהנם כותייכו. ולא מכנס"י נולדתם, כ"א מרוח זדון או סכלות הנשאב מבארות נשברים זרים. ע"כ א"א להם להתקיים בישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו

...הרוח משחית הצבור בעמקי האנושיות ברוח האדם, אין לשום לו גבול וסדר, ולפעמים יוצא הכח המוסרי מסדרו הרגיל הטבעי ופורץ גבוליו עד שעמים רבים נתעים והולכים בנתיבות לא אור, עד שימצא כח אלקי מחזיק ומאיר מחשכים לנצח. והראיה על אפשרות מהפכה היסתורית [בדעה] מוסרית היא מרידת אבשלום, כלום יש בן מורד באביו, שהוא חוץ לטבע וליושר. ויותר יגדל הפלא על העם הגדול, איך ימשך אחר מקרה מרגיז לב ומהופך מסדרי המוסר הטבעיים כמוהו, אלא הוה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״א

ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ "ברכי נפשי את ד' ", ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלים, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד

מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה. הורו כאן שאין בנפש האדם שום כח רע לעצמו, והכוחות הרעים אינם באים כ"א שע"י עובי הגוף וגסותו לפעמים לא תפלש הנפש השכלתה להיות עושה עם כוחותיה את הטוב המוכן, ע"כ ימצא גם הרע במציאות. כמו שהקב"ה משפיע שפעו לתכלית טוב, והרשעים מהפכים לפעמים הכונה ומריעים לנפשם בבחירתם.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״מ

החלום הרע הוא מהרס כוחות הנפש מרוב בהלה. ומתוך הפחד ושעמום הרעיון, הדבר הרע מוכן חלילה לבא, וצריך לקדם להסיר ההכנה. והי' מקום לטעות כי תפילה על ביטול החלום תחזק יותר הרושם של החלום בנפש, אמר שאין הדבר כן, כי התפילה ממנה ימשך הבטחון והעז בד' ית', עד שבכחה תחזק את הנפש ותסיר ג"כ רע הגזירה מצד תכונתה וסגולתה ברצון השי"ת. ואין לדאוג כלל על הגדלת הרושם בנפש, כי יראת ד' תוסיף ימים ולא יוסיף עצב עמה. גם אין לומר שענין חלום הוא דבר חלוש, ויש בו דברים בטלים שאין ראוי עבור זה להתפלל. ע"ז ביאר שאין הדבר כן, שהכל מוכן לעשות רצון השי"ת להשלים את האדם. גם רעיוני רוח והבלים שאין בהם ממש, מ"מ כיון שמכניסים באדם יראה בלב, ומתוך זה בא ליראת שמים יען רך לבבו, א"כ הכל מוכן בהשגחה להרבות יראת ד' בעולם. ע"כ ראוי להשתמש בזה לפי טבע האנושי ויתפלל. והתפילה הלא היא מוסיפה שלמות ויראת ד', א"כ גם מההבלים יצא חפץ ד' להשלמת האדם.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

שפע החיים להמשך בגוף, ראוי הוא למי שהשלים לעשות מקום גשמי להועיל למטרת החיים. ע"כ השונמית שעשתה עליית קיר, מקום מושב לאיש אלקים קדוש אלישע, שהשלם הגמור הוא מטרת החיים כולם, כמ"ש "כי זה כל האדם", ראוי להיות השכר הנמשך מזה המשכת החיים עצמם. א"כ מקום המקדש, שהוא יסוד מטרת החיים לכל האנושיות כולה, כאמור "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ודאי ראוי שבזכותו ימשך שפע החיים לזרעו גם בשעה שאין הסידור הכללי מסכים. כי המטרה והתכלית היא למעלה מכל סידור ומערכה, שכל הסיבות אינן כ"א אמצעיים אל תכלית החיים. אבל מי שזכה למטרת החיים עצמן הוא למעלה מכל סידור טבעי, וראוי הוא לניסים עליונים, ומהם להמשיך שפע החיים למעלה מסדרו...והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה יצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד

תכונות מולדות ותכונות נרכשות

יש אדם שתכונותיו בטבע יפות הנה, והוא א"צ עמל ללכת בדרך טובים. איש כזה לא יתלה השלמות בעצמו, כ"א יתלה שזכו לו אבותיו, במה שהנחילוהו תכונות טובות, ומי שתכונותיו אינן משובחות בטבעו, רק שמתגבר וקונה לו מדות ותכונות טובות, לפי הרגיל, יתלה בזכות עצמו שהרי הוא עמל ויגע עד שהשיג התכונות החמודות. אך לפי האמת מי שנולד בתכונות בלתי מעולות, ע"כ יש בו כח מתולדה, צפון מאבות אבותיו, במה שהתגבר על תכונותיו הרעות, וכד' הכוזרי שהסגולה תתעלם ברשע ותתגלה אח"כ בבן צדיק, א"כ לפי האמת יש לתלות לו בזכות אחרים. ולעומת זה מי שנולד בתכונות יקרות, ע"פ רוב יתגבר ללכת בדרכי ד' לעשות טוב וישר למעלה מהכנתו. ע"כ חזקי' שתלה בזכות עצמו, עבור היותו בן רשע, ולא הי' יכול לתלות בירושת אבותיו קניני שלמותו, תלו [לו] בזכות אחרים שהודיעוהו שגרם לו סיוע רב להתגבר על תכונתו מה שהיתה צפונה בו סגולה מדוד, שהתעלמה באחז ונתגלתה בו. וכן נראה ג"כ ממה שאמר לעיל "חזאי ברוה"ק דהוי לי בנין דלא מעלי", שהתפחד מתכונותיו הטבעיות, וחזא ברוה"ק אמתת הטבע איך יהי' יוצא אל הפועל בבנים. ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות העולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מדברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה י[ו]ותר עוד מההכנה הטבעית. והיינו דכתיב "הנה לשלום מר לי מר", אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלו' מר הוא לו. יש פותרין ענין מרירות על התכונות הנפשיות הקשות, וכ"ה בזוהר מאן דמהפכין מרירו למתיקו כו'. והנה הוא חשב תחילה שמהיותו רואה את עצמו שולט על כל תכונותיו, שכבר הפך את כל המרירות שבו והקשיות שבתכונותיו למתיקו. אבל כיון שאמרו לו שיש תכונה טובה צפונה מדוד, יוכל היות שבעצמו עוד לא תיקן מרירותו, כ"א קדושתו של דוד גברה בו לקדשהו ביותר.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ז

ככל שהשכל מתפתח, האינטואיציה נפגמת. לנשים יש אינטואיציה מפותחת יותר מגברים, וכן לבעלי חיים יותר מבני אדם, ולעמים פראיים יותר מעמים מתורבתים. האינטואיציה מאפשרת להחליט בזמן קצר, לעומת השכל שמצריך התבוננות ואורך זמן. לרוב האינטואיציה אכן קולעת לאמת

דומה לזה אמרו בנדה שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מן האיש. והכונה כי יש הכרה ובינה טבעית דומה להכרת החוש ויש הכרה שכלית שבאה ע"י לימוד ונסיון. ולפי המנהג הטבעי הוא, שמי שיש ביד כשרונו לעלות למעלה שכלית, מתחלשת בו ההכרה הטבעית הבאה מהשכל הטבעי. ומצינו כמה הכרות שבע"ח מכירים בהכרתם הפנימית דברים שקשה לאדם להשיגם כ"א ע"י לימוד והרגל. וכן מצינו בהאומות הפראיות, שאינן מלומדות בתרבות וחכמה, יש להן כשרונות טבעיים חדים יותר מהעמים המלומדים, כי השכל המלומד מקפח את השכל הטבעי. וזהו מחסד ד' על יצוריו, שהראוי להשתמש במעלה יותר גבוהה לא תעלה בידו לסמוך על מעלה נמוכה, כדי שגם ההכרח ימריצהו לקנות שלמות יותר. ע"כ האשה שאינה עומדת לפי תעודתה לקנות דעת הרבה ע"י לימוד, ותכליתה להשלמת סידור העולם לעשות בחפץ כפי', ואין חכמה לאשה אלא בפלך, ע"כ יש בה בינה יתירה טבעית בהכרה פנימית יותר מן האיש, ומפני זה היא מכרת באורחין יותר מן האיש. כי האיש יוכל להכיר ערך האיש שרוצה לדעת תכונתו רק ע"י התבוננות רבה ואורך הזמן. אבל את האורח הבא לזמן קצר, לא יוכל להכירו בשכל הנסיוני. אבל האשה בהכרתה הפנימית, הקרובה להכרה טבעית, היא תכיר את האורחין. וההכרה הטבעית היא לרוב מאומתת מאד גם אחרי הדרישה השכלית, כאשר ביארו חכמי לב.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ג

הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות...ומורה ג"כ על מעמד טבעי לא בחירי, כענין התנועה הטבעית שאין בה עקום ולא עיוות, כד' הרמב"ם במו"נ. ובזה ג"כ נכללת השתדלות האדם בתפילה שתהיינה מעלותיו קנויות אצלו ומוטבעות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

...בשומרי תורה שעליהם נאמר "רוחי אשר עליך", ע"ד הענינים הכללים שהם כערך רוח התורה. "ודברי אשר שמתי בפיך", הם כל המעשים הפרטים, כשהם בפרטם "לא ימושו מפיך", דהיינו הפרטים שצריך לשננם בפה, שאין הלב זוכרם מעצמו בטבע, כערך הדברים שהם מתיחסים ל"רוחי אשר עליך", אז "מעתה ועד עולם" יתקיימו, ברית עולם.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ג

תרומת הרגש, השכל, הטבע והמקרה לשלום הכללי ע"י אהבה, אחוה, שלום ורעות. כשהדרך עקומה הם מתהפכים לרועץ

ביהמ"ק ממנו האורה יוצאה לעולם ודעת השי"ת, (ת)[י]ביא בסוף תכלית השלום הכללית ותכלית שלמות האנושית המדעית והמוסרית, כמו שכתוב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' כו' וכתתו חרבותם לאתים". וזה יבא ע"י הרמת דגל ישראל, שמקומו המיועד הוא ביהמ"ק, שהוא המקום הנצחי לאור ד' בארץ. ע"כ נאה מאד, שמי ששכן שמו בבית הזה, להביא על ידו השלום הכללי, ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, באופן שתהיו ראויים להיות המביאים ומדריכים לתכלית השלום הכללי. והנה יש הרגש וטבע, שכל ומקרה, ומארבעתם יוכל השלום לבא כשמשתמשים בהם יפה. הרגש שבלב מוליד אהבה, הטבע משפיע לנולדים מגזע אחד ולבני אומה אחת ומכש"כ שבט אחד להרגיש יחש האחוה, בטבע. השכל מחייב לאהוב את השלום בשביל טובו בעצמו, והמקרה, שמזדמנים רבים במקום אחד ובעסק אחד, מרבה ריעות. וכ"ז הוא כשהולכים בדרך ישרה, אבל בהעקם הדרך מתהפכים כולם לרועץ. ע"כ אמר שמי ששיכן שמו בביהמ"ק ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, ברגש ובטבע בשכל ובמקרה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

...גם באדם עצמו לא בכל עת יבריק לו ברק האמת, כדברי הרמב"ם בהקדמת מו"נ. ע"כ אם בעת שמאיר לו השכל יפה יכיר אמתת הדעות התוריות בהכרה עצמית, מפני שהוא אצלו יום לענין אור השכל, ומ"מ צריך הוא להיות תמיד חמוש באזור האמונה, כדי שתמצא שלמותו מקום להיות עולה ומאירה גם בסילוק מאור ברק השכלי, שנחשב לו כלילה מחזון האמיתיות. ע"כ הקדים לו יום ללילה, להעיר שנמצא לפעמים תדירים, שאחרי שכבר האיר אצלו היום בברק השכל, עכ"ז ישאר אח"כ בחשכת לילה. ע"כ צריך תמיד להיות מוכן להחזיק באמונה שהיא נר תמיד. ורמוז ג"כ בלבנה: לכי ומשלי ביום ובלילה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו

הבדלים ישנם בין דרך השלימות של ביעור הרעות הטבעיות מכוחות הנפש, ובין ההתרוממות לחזקה במעלות נשגבות, בין בתואר החיצוני של אופן ההנהגה, בין בההרגשה הפנימית מצד הנפש עצמה איך שמשגת הבדל אלה הענינים.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ח

הנהגת כל אדם ישר טבעי, היא ע"פ תכונותיו הטבעיות, שבכלל "עשה האלקים את האדם ישר". וכשהאדם נזהר מלקלקל בידיו כוחות נפשו יהי' ישר וטוב, אם שיתדבקו בו חסרונות גופניים אבל הטוב הטבעי עכ"פ ינצח, כי כן חקק השי"ת שתהי' תעודת בריאת הטבע לטוב.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ט

רע שדבק באדם, לעומת רע שהופך לטבע האדם

הרעות כשהן מתעצמות בטבע הנפש להיות עצם מעצמיה, לא יוכל העושה הרע להרגיש כל רגש של בושה, שהרי כל הרעות הן לפי ערך כבודו שהושפל. ע"כ אין נפש נשחתה כזאת ראויה להתיצב בסוד קדושים, לחזות בנועם ד', כי שמה אוצר הטוב, ו"לא יגורך רע". אמנם בהיות האדם מרומם נפשו למעלה משפלות השחיתות, אז ישוב להתבייש בכל פועל רע, וצער הבושה ירשים יותר את תיעוב הרע וחשק הטוב שנחסר לו, עד שאם עוד לא הספיק להתעצם בטוב, אבל כבר אבד הרע ערכו מלהיות לו קנין טבעי...מה שאין כן עז פנים, שלא ידע בושת והרעות הן קניניו העצמים, הוא לא יתמרק כדרך שמתמרקות הנפשות שרק מקרים רעים נטפלו להן, כ"א בדרך שפועל לשנות טבע הנפש ועצמה, ועל זה נועד הגיהנם. ע"כ עז פנים לגיהנם, ובושת פנים לגן עדן, להתענג אל ד' ואל טובו.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ד

הרגש הלאומי הוא רגש ישר טבעי באדם, קרוב למעלת אהבת המשפחה ועולה עליה במוסריותו. ע"כ גם אברהם ושרה בהיותם אנשי יושר מעצם טבעם היו דואגים לקיום הלאומי של אומתם והצלחתם, שכמוה מצינו ג"כ בשאר אנשים חכמים ואנשי מדות טובות מכל העמים.

ברכות פרק ב׳ פסקה א׳

כבר העירו המפרשים, שא"צ טעם למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע, שהרי קדמה בתורה. אלא שהי' נראה לפי סידור הטבע להקדים "והי' אם שמוע", שתכלית הכונה מ"שמע" היא להגיע אל שלמות הכרת ד', ובזה פשוט שאינו יכול לבא אם לא ירגיל עצמו תחילה במצות, המיישרות דרכיו של אדם ומטהרות מדותיו ודעותיו, א"כ הי' ראוי "שמע" להתאחר אחר "והי' אם שמוע". אך כ"ז הוא רק לענין שלמות ההכרה, אבל דבר השוה לכל נפש הוא להקדים קבלת עול מלכות שמים, מצד האמונה והקבלה של מורשה קהלת יעקב, זה יכול להיות, גם מחויב להיות, קודם לקבלת עול מצות.