פנימיות האדם

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג

עדיפות הדביקות והתמימות הבאות מפנימיות האדם, על פני החקירה והחכמה המבוססות על ידיעות הבאות מבחוץ

יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת. והנה החילוק הוא בין השלמות המושגת, מצד המשרים והאמונה ביושר הלב לבין הבאה מצד המחקר, כי הנטי' הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם, וא"צ דבר מחוצה לה שיעיר אותה אל שלמותה, אבל ההשגה והחכמה הם דברים נבדלים מהאדם, וצריך הערה חיצונה להעיר אותו על השלמתו. ובודאי משובחת ההשלמה הדבקה בעצם יותר מהבאה מחוץ, אע"פ שיש בה קנין מ"מ אינה דבקה כ"כ בנפש המשתלם, כמו השלמות שבאה מצד עצם טבע הלב.

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ו

והנה הנטיה אחרי הערב אל החושים, מעבה טבעו של אדם ונוטלת ממנו הרגשותיו הנעלות, שראשיתן הוא החסד והרחמים. ע"כ מכל סעודה אשר יאכל האדם, שההשתמשות בהנאת החושים בהכרח פועל ליקר בקרבו את ערכם, ולהעביר מנגד עיניו ההרגשות הרוחניות המקרבות את האדם אל השלמות האמיתית, תקנו חז"ל כעין תרופה קודמת לרומם ההרגשות הקדושות לפני המזון בנטילת ידים, שיצויר יפה שהוא אוכל לחם קודש. והוא דומה לכהן משרת ד', כי כל העדה בכלל נקראים ממלכת כהנים. אמנם אחרי כל הציור המוקדם עושה הטבע את שלו, ולא ימלט שפעל השימוש החושי להפיל את אור המוסרי שבנפש הטהורה. ע"כ אחר האכילה, עוד הפעם תקנו חז"ל מים אחרונים, לשוב אל הקדושה הנאותה. ויפה נבין דברם ז"ל, מים ראשונים מצוה מים אחרונים חובה. כי הראשונים באו להקדים הרפואה קודם שיתעוררו החושים להפסיד את יקר ערכו של מושג היושר הטהור, ע"כ הם מצוה, ולא יאמר עליהם חובה, כי לא נתחייב הדבר בהכרח. אבל האחרונים באים למהר לתקן את אשר בהכרח נתעוות, ע"כ הם חובה. והתערובות הזה שבהכרח נמצאות גם בשלם שבאנשים המונעות את תנובת החסד והצדק הראוים לשא ענף ולשאת פרי ברכה בכל נפש יקרה, הן הנה המלח סדומית המסמא את העינים, וראוי להעבירן מעל הפעולות הנמשכות מעצת הנפש ויוצאות בפועל ע"י הידים, לשוב אל הקדושה....

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ז

והנה בהיות האדם עסוק בחקירות הסיבות הרעות הנמצאות בעולם, בין המורגשות בין הכחניות בין השכליות, שהביאו גם הן מבוכה גדולה בעולם להשכיח שם ד' ולשום הלוט על אור האמת, שתים הנה שצריך לשמור בזה...ועוד שלא יפת בסתר לבו ע"י התרשלות העיון היפה ומניעת זיקוק המדות הראויות למתעסק באלה הדברים הארסיים. כאשר יאתה למתהלך עם נגועי מכה מתדבקת, שיהי' שלם בכל כוחותיו שלא יהי' עלול להדבק בו כל נגע וכל מחלה. ועם זה תהי' השמירה גדולה שלא יפעלו עליו בפנימיותו. וזהו שהזהירו ולחתמיה בגושפנקא דפרזלא, ולחתום פומי' בגושפנקא דפרזלא דלמא גנבי מיני', וליחתום פומי' בקדושת הדיבור כי היכי דלא לתזוק.

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

על מה מכפרת הקטורת. פעולתה של הקטורת ושל תפילת ערבית שכנגדה על פנימיות האדם

תפילת הערב צריכה ביחוד לרומם רוח האדם שלא ישפיל כבוד נפשו בהרהורים רעים וחטאים נגד התורה והמוסר, ע"כ מייתי קרא "תיכון תפילתי קטרת לפניך". הקטרת באה לכפר על הרהור הלב כדחז"ל, דבר שבחשאי, אע"ג דבס"פ המזבח מקדש מסקי' דעל לשון הרע שבצינעה הקטרת מכפרת, מיהו היינו ע"י מחשבת הלב, כמו שכ' "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם". כי כל סבות הרעות, המדיניות, באות רק בסבת התגברות אהבת עצמו בפריצת גדר המוסרי, והקטורת מעוררת לתקן דרכיו בחדרי משכיתו, כתוכן דבר שבחשאי, שהוא יסוד לקיום המעמד המוסרי.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ד

הורה שבהיות תכלית חכמה מעשים טובים, הנה הזקן כיון שעסק בתורה גם קנה דעת כל ימיו, נשאר בנפשו קניני הצדק והיושר, ואף ששכח תלמודו, הנה נאבדו ממנו הפרטים, אבל המושגים הטהורים הכוללים שהם נצברים בנפש מריבוי הידיעה ו(ה)לימוד זה אינו משתכח, כמו שלא נתן כולו להאמר בפה, רק רוח האדם הפנימי הוא מכיר אמתת נועם המשרים לפי ערכו בתורה ודעת יראת ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ב

ע"כ נחלקו הגאולות לשני חלקים: כשנגאלו ישראל ממצרים הגאולה הפנימית, היתה מבערב, שע"ז אין העיקר הידיעה והפרסום של זולתם, כ"א ההרגשה הטובה בחופשתם הפנימית. וכשיצאו לא יצאו אלא ביום, ביד רמה, גלוי לכל יושבי תבל, להורות על פעולתם הגלויה בעולם, להשכיל להיטיב לכל ברואי בצלם להאיר באור ד', כדבר שנאמר "והלכו גוים לאורך, ומלכים לנוגה זרחך" .

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

אותה ההנהגה בעצמה שבהסתכל בה האדם לפי שטחה תוליד בלבו פליאות ורגשות מנגדות למושגי הצדק וחסד האלהיים, כאשר הרבו חכמים ונביאים לדבר בזה, "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל". אבל המשקיף בעין חודרת, בחכמה ועומק, החוקר לכל תכלית אל חייהם הפנימים של הרשעים, ועל שלשלת של דברי הימים בתקופות שונות, הוא יראה נפלאות אל עליון, מפלתן של רשעים. גם עצם מציאות הרשעים ורעותיהם שהם לצור מכשול לפי המחזה החיצוני, אבל למבין לעמקן של כל עלילות המציאות ומסיבותיהן, הוא יכיר איך סוף כל סוף הרע הגדול בעצמו יסבב תכלית של טוב ושלמות, עד שיש להתפלא על חסד עליון וחכמתו הצפונה בזה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״א

פעולת בשר ודם שפועל על זולתו הוא רק מצד החיצוני של הזולת, שאין יחש וערך לנמצא אחד עם חבירו רק מצד החיצוניות שלהם, ע"כ יוכלו לפעול זה על זה פעולות חיצוניות. ע"כ בשר ודם כל פעולותיו אינן כ"א חיצוניות, צר צורה ע"ג הכותל וא"י להטיל בה רוח ונשמה קרבים ובני מעים, שהפנימיות של כל נמצא מתעצמת בו עצמותו ולא לזולתו לשלח יד בו. אבל הקב"ה יחשו אל ברואיו כולם יחש שוה הוא, כחיצוניותו כן פנימיותו והוא ית' מלא את כל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו ית'. א"כ פעולתו עליהם גם בפנימיותן, ועיקר הדבר בפנימיותן, כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השי"ת, שהוא פועל בשוה על חיצוניותן ופנימיותן, "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין". ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ "ברכי נפשי את ד' ", ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלים, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב

ההוראה האמיתית הצריכה ביותר להרים קרן ביראת האלהים ואהבתו ונועמו, היא הראות היחש הפנימי שיש בין השם ית' ליצוריו. ע"כ בהשכיל האדם שיחשו ית' לנפשו הוא מצד פנימיותה, ישתדל תמיד לדעת את ד' ולדבקה בו, ולרדוף אחרי דרכי היושר שהם דרכי השם ית' העליונים...והנה לפי הדעת האמיתית, אין אנו מוצאים דוגמא נאמנה שתוכל להורות לנו קצת ערך אל יחש השם ית' מצד כחו אל הנבראים, כ"א כיחש הצייר אל הצורה. שהנה להדעה הכוזבת שיש חומר קדום, נוכל לומר יחש פועל אל פעלו, אבל לפי זה לא הי' אפשר להיות גם בנבראים יחש פנימי אל בוראם ית', שהרי היסוד החומרי, לפי זו הטעות, הוא נמצא זולתו, והוא יסוד הקיום הפנימי של הנבראים. נמצא שהטועה בדעה זו הנפסדת דומה כמי שאין לו אלוה, כי לא יוכל לרומם נפשו להכיר את קונה מאמתת מציאותה וקיומה הפנימי...אבל כיון שלפי האמת אין בלתך כלל במציאות, א"כ "המה יאבדו ואתה תעמוד וכולם כבגד יבלו כלבוש תחליפם ויחלפו", כי אינם מתקיימים בעצם כ"א מרצונו ית' וכוחו, ע"כ הוא מבלה מעשיו. וכיון שהוא ית' קדוש, יחשו שוה לחיצוניות הברואים כלפנימיותם. וכשנתבונן עוד בדבר אין שייך כלל לגביה יתברך ערך חיצוני לנבראים, כ"א ערך הפנימי מצד המושג אצלם ומורגש להם משפעו ורצונו. ע"כ ראוי שיהי' יחש האדם לשמו ית' יחש פנימי, כמו שכתוב "ושכנתי בתוך בני ישראל", ופי' קדמונינו בלבו של כל אחד ואחד. וכמו שאמר הנביא "נפשי איויתיך בלילה, אף רוחי בקרבי אשחרך"....

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ו

...ישעי' חרד פן בבכרו את כח המלוכה על כח הנבואה, יפול העם ברוחו וישכח דאגתו הנצחית. וחזקי' דאג אם יראה העם, שכח המלוכה רפה הוא לעומת כח הנבואה, יסור חזקו המדיני ההוה ממנו ומזה תצאנה תוצאות רעות למצב המוסרי ג"כ, של תורה ויראת ד' ומדות טובות, הנתמכות כולן בעז מלך. והקב"ה הטיל פשרה ביניהם, שעין השגחתו צופיה, שלפי מצבם של ישראל בעת ההיא, הדבר מוכרח שיהיו שני אלה הכוחות שקולים ובאופן מדוייק, דהיינו שלפי המראה החיצוני תהי' למלוכה רוממות על הנבואה למען חזק המשרה והעז הלאומי, אבל להחודר בפנים הדבר יראה שהמלך נכנע בהנהגתו הזמנית לבטלה מפני הטובה הנצחית הנבואית. זוהי הפשרה של הקב"ה, הביא יסורים על חזקי' וא"ל לישעי' לך ובקר את החולה. הרי בגלוי, היתה המלוכה רוממה, שהרי ישעי' הנביא עכ"פ הלך אל חזקי' המלך, אבל בתוכם של דברים, מי סבל מכאוב ונדחה, המלך. להורות שלפעמים חובה להכניע ההשקפה הזמנית מחסן הלאומי בהתנגדה לתעודה נצחית. והדבר מקביל מאד אל הצורך להנהגה, כי מצד החיצוני של האדם ותאותיו החושיות צריך הוא למשרה עזה נאדרת בכח, והיא המלוכה אשר לה זרע עם גבורה. אבל מצד הפנימי של האדם, מצד שכלו הישר ושאיפתו לכל טוב וקדושה, צריך להתנהג ע"י ממשלה של מקל נועם, המורה רק את הדרך הטוב, ומאהבה ילך בו לכשיתגבר עליו יצרו הטוב. וכד' הרמב"ם בה' מלכים שיש יתרון למלך על נביא בהנהגה חיצונית, אבל בשבתו בביתו אמרו עליו על יהושפט מלך יהודה כשהי' רואה ת"ח הי' עומד מכסאו, ואומר לו רבי רבי, מרי מרי.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

והנה ההרגשה הטובה הבאה להאדם ע"י התפללו על חבירו, היא הרגשה מורכבת מידיעת השגחת השי"ת ותכלית ההנהגה האלקית בבריאה, שהיא לצד המעלה והמוסרי שבה, ורגש האהבה האמתית הפנימית אל זולתו, שהוא אחד משרשי המוסר הנדרש לתורה ולשכלול כל טוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

והנה בהיותו משלים חק ק"ש ותפילה, בהיות כוחותיו הטבעיים, וגם כח ההתעוררות שהוא למעלה מגדרי טבעו הקבוע, בנויים ע"פ חפץ ד' מהכירו רוממות ערכו, אז יתעצם טבעו להיות העבודה תענוג לו, ולא יהי' עוד זקוק לכוף טבעו לעבודת ד'. כי הלא ימצא עצמו מוכן ברגשותיו הפנימיים לתכלית השלימות. א"כ "כמו חלב ודשן תשבע נפשי", זה הפירות בעוה"ז מהתענוג שירגיש בעבודתו. אבל עצם שכרו הוא שנוחל שני עולמות, עוה"ז, ע"י שהשוה כוחותיו החיוניים לחפץ ד', ראוי הוא לעוה"ז הטבעי. וע"י שהתעלה, שע"י שם ד' עוד יוסיף אמץ יותר מכוחותיו הטבעיים, ראוי הוא לעוה"ב שהוא עודף על הטבע.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים ארוכים, הוא הכלל, ואח"כ פירש תנאי החיים הראויים: חיים של שלום, שלום פנימי בכוחותיו הגופניים והנפשיים. שלא יתנגד אצלו שום כח פנימי אל תכלית השלימות שראוי לבחור בה, לא מצד המדות ולא מצד הרהורי הלב ודרכי השכל, ולא מצד מזג הגוף.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם, באשר חוקי התורה, מהם משלימים את הפרט בשלימותו האמיתי, ומהם שיסודם שלמות הכלל, ע"כ רק בהיות האדם מוכן להיטיב לעצמו ולזולתו ולכללו, אז יוכל לעשות חוקי רצון ד' ית' בלב שלם, כי רק אז ירגיש בהרגשה פנימית נועם התוה"ק ומצותי'. ויהי נועם ד' עליו לכונן מעשי ידיו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״א

אהוב למטה אינו שבח, דת"ח דרחמי לי' בני מאתי' לפעמים על דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמנם למעלה האהבה באה רק מעצם הטוב והמשרים, אבל טבע הנפשות חומדות את הטוב גם למטה, אע"פ שלפעמים, שהטוב עומד נגד התאוה, אינו אוהב את הטוב, ולפעמים שונא ג"כ את המדריכו לטוב. אבל החמדה באה מהכרה פנימית סגולית. זאת תמצא בכל מי שמיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר עם ד' ועם אנשים, שיהי' נחמד, שבלב כ"א תכנס חמדה ללכת בדרכיו ולהתדמות לו, אע"פ שלא תצא חמדתם אל הפועל מהתגברות יצרם, אבל נחמד הוא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ח

לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות. הלב יחשוב תבונות עמוקות מה שהדיבור קצר מהוציאו. ומ"מ תמצא מקום לדיבור, לחלק קצת מחכמתך לזולתך. ולשונך ירחיש רננות, היינו שיהי' גם כח המדמה שלם מאד, עד שהציורים מגדולת השי"ת יהיו קרובים מאד בפיך ולבבך, עד שהשמחה תעבור ג"כ לכלים החיצונים, והלשון ירחיש רננות משמחה בד' ית'. כלל בזה שלמות כח המדמה ושלימות השכל האנושי הטבעי שניתן בכח הדיבור להוציאו, ושלימות הכח המוכן להופעה אלהית, שנגדה מכון לבך יהגה תבונות, דברים שלא נתנו להתפרש.

ברכות פרק ג׳ פסקה י׳

עיקר החיים, אפילו בחיי הזמן, הוא רק עוצם הרגשת הכוחות הנפשיים בהוד החיים. והנה הרשעים שהשפילו כוחותיהם הנפשיים אל התשוקות החומריות, אין כוחותיהם הרוחניים יוצאים מן הכח אל הפועל. ע"כ לא יוכלו כלל להרגיש כ"כ הוד החיים ותפארתם, כהצדיקים שבלבבם מושלת נפשם העליונה, וכוחותיה הרוחניים מתפשטים בהרחבה גדולה. כי הרגשת עונג השמחה, בעשות טוב ונדיבות והשגת חכמה וצדק למי שהנהיג את כוחות נפשו לזה, הנה עמוקות יותר בהרגש הנפש מהרגשת תאות ומשאלי הלב בתענוגי החושים, שכח הגוף הוא מוגדר ומוגבל, שהוא חי רק במקרה. ע"כ אין ערוך כלל אפילו לחיי ההוה, לענין כח החיים וחזקם בפנימיות הרגשת הנפש, בין צדיקים לרשעים....

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

לשלימות האדם האמיתית צריך שישתלם בשני חלקיו, שלמות השכל ושלימות הכח המדמה, שממנו נובעים כל המדות והמעשים. ובהיות כח המדמה שלם וציורי הלב עולים בדרך התורה והיראה, תהיינה התוצאות מעשים טובים והנהגות קדושות...ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני, שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת [בעל תכלית]. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" .

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ז

העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבל(ו)ת נפש אחת מזולתה ע"י קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, ע"כ הננו רואים ש"הולך את חכמים יחכם", ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהי' כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עז בנפשו שתהי' חזקה ולא תהי' מוכנה להתפעלות מזולתה ע"כ אין עין הרע שולטת בה. ויש בזה שני ענינים, האחד הוא שהנפש המתרוממת למעלה מערך הדברים והסיבות שיוכלו להפעילה הדברים שחוץ לה, מפני היותה יודעת כי גדול ערכה במגמתה לעלות תמיד אל השלימות, ע"כ לא תחול עלי' פעולה של זולתה מפני שהיא מתיחדת וחזקה בשלימותה. והשני, מפני היותה משימה כל תכליתה בשלימותה הפנימית שהיא עלומה מזולתה מהנפשות, ממילא אין יחש וקשר פנימי אל נפשות זולתה לפעול עליה לרעה. ע"כ על הצד הראשון אמר "עולי עין", שהם נעלים מהעין, גבוהים ממדה זו שיתפעלו מזולתן. ועל הצד השני אמר "וידגו", שהם מכוסין מהעין, ואין לעין זולתם עמהם יחש אמיתי מפני היותם מתיחדים בפנימיות שלימותן. וע"ז סיים, ואבע"א עין שלא רצתה להנות ממה שאינה שלה, אין עין הרע שולטת בו. שיוסף הקנה לנפשו עז שגם בניו אחריו זכו בסגולה זו ממנו בזכותו, בהיותו מגביר כח נפשו הפנימית שלא יתפעל מאומה מכל השתדלות הרשעה להעבירו מדרך השלימות והצדק, מפני היותו מכיר שלימות עצמו בהיותו מתגבר על הבהמיות. ע"כ לא תוכל נפש זולתו לפעול עליו לרעה, כי מה שפועלת נפש הזולת עליו לטובה, הוא מפני בחירתו בעצמו בדרך טובים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ה

מי שתקן מדותיו בטבע ונעשו תכונותיו ישרות, הוא יכיר בהכרה פנימית את גנות הרע ויקרת הטוב, וימשך אחרי דרכי התורה באהבה ונדיבת נפש. א"כ המדה התכליתית בקרבן היא שיהי' מקרה החטא אפשרי רק במקרה. א"כ צריך שיבא האדם לתכונה כזאת, שידע בהכרה פנימית שהאסור הוא רע ומגונה, וע"ז הוא מביא קרבן. אמנם הכסילים, שאינם מכירים בהכרה פנימית מהו רעה ומהו טובה, וכ"כ הם רחוקים מטבע הטוב והישר עד שיוכלו לצייר בעצמם כי האסור הוא טוב. אלא שהם כפופים לזה רק מצד גזירת התורה, א"כ מדותיהם הקבועות מיוסדות על אדני החטא. ע"כ אמר הקב"ה בין טוב לרע אין מבחינים, ואינם משערים בהכרה פנימית על מה הקרבן בא, על הטובה או על הרעה, שאצלם יוכל להצטייר שהחטא והתאוה הוא טוב, א"כ מה בצע בקרבנם, ואינם משיגים ממנו התכלית המכוונת...ובאמת כ"ז שלא יוכל האדם להשתמש גם בכוחות הרעים לטובה, איננו מתוקן בטבעו והחטא יהי' בו טבעי לא מקרי ולא בא עדיין עד תכלית הקרבן. ע"ז אמר כי אינם יודעים לעשות רע, כי אינם מכירים הכרה שלימה בפנימיות ההדרכה השלימה, ע"כ יפלו ויכשלו. כי האדם מוכרח להשתמש בכוחותיו הרעים ג"כ, כמו כוחות התאוה והחמדה, הרוגז וכאלה. אמנם זאת היא תורת אדם המעלה, שיהי' לבו ברשותו לעשות מכל אלה דרך ישרה ומשלמת.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

הבנת פנימיותו של האדם, והדרך לקדם אותו ( ומשמע מדברי הרב "אבל החולקים" שדעת ר' אלעזר בן עזריה היא דעת רוב החכמים, וכך כתב גם בפיסקה ח "אמנם הרבים". ואולי הרב לומד זאת מעצם זה שהעבירוהו מתפקידו, וכן מדוייק מלשון הגמרא "סלקוהו", לשון רבים, ומהכרעת הגמרא "ולא היא" )

ר"ג הי' סובר שבעצם טבע האדם הוא עלול לכל חטא ועון, ע"כ רוב בנ"א צריכים הנהגה עזה ומקל חובלים כדי להדריכם בדרך ישרה. וממילא כ"ז שלא נתברר שהאדם תקן עצמו וטבעו לטוב, הוא עומד בחזקת גרעון של טבעו הגרוע, ע"כ אל יכנס לביהמ"ד כ"א כשיתברר שכבר נעתק מטבעו. אבל החולקים עליו סוברים, דהאדם עשהו ד' ישר, וכל זמן שלא קלקל טבעו בכל דבר פשע הוא עלול לכל טוב וצדק, ע"כ לעולם האדם כשנוטה לסבול עול תורה עומד בחזקת כשרות של מדות הגונות וא"צ בדיקה, ושיטת ההדרכה צריכה לפי זה להיות בנועם ורב חסד ואהבה. ע"כ כשנצחו בזה סלקוהו לשומר הפתח ונתנו רשות לתלמידים ליכנס, ואין קפידא במה שאין תוכו כברו בבירור. ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ד

יציבות בעבודת ה' גם במצבים של קושי להתרכז

מעומד מורה שתהי' ההשתדלות שלא תפעל עליו הנדידה שום פיזור הנפש במה שנוגע לעבודת ד'. ור"ש אמר שזהו דבר נמנע, אלא שצריך להשתדל שעם הפיזור וטרדת הנפש יקיים "שויתי ד' לנגדי תמיד" ולא יט משום מדה נכונה. ע"כ אפילו מהלך, שעם שיש בהילוכו פיזור הדעת, עכ"ז בהתפללו נוכח ד' פניו. ע"כ בהיות שעמד ר"ח, אר"ש אוקמן נמי לדידי ואצלי, כי מהיות טוב א"ת רע. כי אף שסבר שהוא נמנע מרוב בנ"א, מ"מ הבקשה היא ודאי שלמה והגונה שיהי' האדם גבור בנפשו וחי בעבודת ד' בחוזק נפש, עד שלא יפריעוהו כל נדידה וטלטול מתכונת נפשו הפנימית וזכותה, ותביא ג"כ הערת תפילת הדרך להורות, שיחשוב האדם דרכיו לפי מצבו ביראת ד' ולפי ערך הנסיונות שאפשר שיזדמנו לו בדרכו. שאם יצייר שיוכל לעמוד בהם יצא ואם לאו יחדל. ואם יגמור לצאת, תהי' התפילה מעז לו ומגדל מפני רוחות המצויות לקלקל הכשרון וטהרת הנפש, ובהוסיפו שלימות רבה שלא תפעל עליו דרכו שום פחיתות, הוא הטוב הגמור שעליו אמר ר"ש "מהיות טוב" .

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

ואפשר שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע"כ דוקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע"י התפעלות אפשר לצאת ג"כ חוץ מהדרך הנכון. ע"'כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר יראת ד' תוסיף ימים, ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: ...הב', צריך שיצייר עיקר שלימות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרת כבודה ושלימותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ע"כ צריך שירחיק ממנו לעת התפילה מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה....

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

תכלית התפילה היא התגברות השלימות הפנימית, בהתחזקות הנפש הרוחנית, ע"י התקרבותה לציור האמיתי האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחשה לריבון כל העולמים...ולהורות שראוי לבקש השלימות האמיתית ביחוד בנפשו הפנימית דהיינו עומק ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם רק סיבות מביאות אל התכלית, ע"כ לא ישמיע קולו בתפילתו, להודיע שתשאר פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו, ומזה יבא לברר לו עבודת ד' אמתית בלא שום רצון של התפארות והזדיינות אצל בנ"א, רק לד' לבדו שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.