אדם, טבעו

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

השירה מורה על התרוממות הנפש למשאות נעלות, שמשקפת בהיותה מוכתרת בשכלה בבהירותו. והנה הנפשות מטבען נמשכות הנה לערוג לרוממות שלימות היושר והצדק האמיתי, ע"כ בעת רוממותן יאמרו שירה. אבל היסוד שהאדם צריך לעבוד, הוא שגם הגוף בכל פינותיו יהי' נמשך בפעולותיו לקראת רוממות השירה הנפשית. ואם רק הנפש תערוג אל ההוד האלהי והגוף בהנהגתו ישאר על עמדו הבהמי, הרי הוא נאה דורש ואין נאה מקיים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י, דרי"ש ס"ל שהעסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך ארעי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כ"א להשלמת האדם כפי טבעו, ע"כ משפט התורה היא להיות מנהיג בהם מנהג ד"א. ורשב"י ס"ל, שמעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כ"כ נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות. והמקרא ככתבו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא נאות לפי טבע האדם השלם שלא נתקלקל בחטא. ע"כ ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר, בין לפי ההכרחים החיצוניים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כ"א מחסרון השלמה. ובהשלמתן של ישראל מלאכתן נעשית ע"י אחרים, והם מצד עצמם כל ישעם וחפצם להיות עסוקים תמיד בידיעת התורה, לדעת את ד' ודרכיו. ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט׳

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו, ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל הוא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. ע"כ באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר"ש ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת ד"א עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה ג"כ מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו ית' בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ [מניעה זו] מביאה למחסור ולא יהיו מוצאים ג"כ מבוקש החכמה מפני הטרדא. ע"כ כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו ג"כ אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ד

האדם במהותו עלול לחטא, ולכן גם חטאה הארץ כדי למעט מהנאתו ממותרות (אך אין זה קשור לאיסור ערלה)

י"ל שהי' עולה על הדעת לדון בטעם ערלה, ע"פ דברי חז"ל באגדה שהגזירה היתה שיהי' טעם עצו ופריו שוה והארץ חטאה בזה. והביאור הפשוט הוא שהי' ראוי שתצא הבריאה בשפע יותר גדול להשביע מטובה את הבריות, אלא שהאדם העלול לחטא אינו יכול לקבל רוב טובה, והחטא מוכן בטבע חמרו שהוא מהארץ. ע"כ נתגלה בזה שאין טעם העץ כטעם הפרי, וממילא אין הפרי בא לשלימות טעמו, כי הוא מפיג הרבה בעבור הלח מעומק הארץ עד הפרי דרך העץ. מה שא"כ אם הי' גם טעם העץ כטעם הפרי, הי' מתחזק טעם הפרי והי' מוסיף הנאה לבנ"א. ובאשר בכלל פרי העץ המה מכלל המותרות שאפשר לאדם להתקיים מבלעדם, אמנם כשהאדם עולה במעלות השלימות כל המותרות המרחיבים את דעתו נאים לו מאד, אבל כשסר מדרך הישר, לבקש רק ההנאה החומרית, ראוי לקמץ המותרות עבורו. וזהו חטא הארץ, שבכח כבר הי' מוכן החטא לצאת. ע"כ נקמצו המותרות וע"כ גזרה תורה ג"כ ערלה בפרי העץ לחסום תאות המותרות. וע"כ הפלפלים שטעם עצם ופרים שוה, שלא נשאר בהם רושם מחטא הארץ, הי' מקום לומר שפטורין מערלה, ע"כ אמר שגם הם חייבים.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ז

וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמור "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ב

כעס טבעי וכעס רצוני. מצבים בהם ראוי שהכעס יהיה כעס טבעי

הכעס ישנו בשני אופנים: כעס הלב הבא בטבע ונמצא ג"כ לפעמים באיש שלם במדותיו, כשבא לידו דבר הראוי שיכעס ע"ז בטבעו כשיראה עול וחמס וכיו"ב. ויש כעס הפנים, ו"ברע פנים ייטב לב", אלא שברצון יפעל עליו מדת הכעס, מפני שכך צריך להיות, כדי לתקן ההנהגה אע"פ שאין בטבעו שום התעוררות של כעס. והנה יש הבדל אם הדבר שמביא להיות כועס הוא דבר שעצם ההרגשה הטבעית בהעיוות הנעשה לא תגרר עמה כ"א דברים טובים ומדות ישרות, אז ראוי שיהי' הכעס ג"כ כעס הלב. כי זהו בעצמו יחשב שלימות מה שמתרגש טבעו ולא יוכל להביט אל עמל. אבל אם תהי' אמתת המטרה טובה, אבל עמדה תגדל הערה שתוכל לעבור במי שמתפעל ממנה את גבול המדות הטובות, אז אין ראוי להיות כועס בהתפעליות הנפש כ"א כעס הרצוני לבדו. ע"כ בראות אדם עול נעשה לזולתו, לחבירו או לתלמידו, הדרך הטובה היא שיתיר ג"כ כמעט התעוררות הכעס הטבעי. אבל אם יבא מקרה לחכם שיצטרך להטיל מרה על כבודו, כיון שעצם רדיפת הכבוד והקפדה עליו אינה תכונה טובה, אע"פ שהיא באה בהכרח ללמד מוסר ולתקן ההנהגה, מ"מ אין ראוי שיהי' הכעס שולט כ"א ברצון ולא בטבע, שלא ימשך ממנה ההיפך מאזהרת חכמים ז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". ע"כ אמר על הכעס הטבעי, לא על המברך אני כועס בכעס טבעי כלל, אלא על המלגלג, שלא חש לכבוד חבירו ולגלג עליו. וחזר ואמר על הכעס הרצוני, לא על המלגלג אני כועס בבחירה ורצון, כי כבר מספיק נגדו הגירוי הטבעי שבנפש הטהורה שלא תוכל לראות עמל ואון, ואין צורך להרחיב עליו הכעס בבחירה רצונית. אלא על המברך אני כועס ברצון. אע"פ שבטבע כבר הרחיק מכעס במה שהוא נגד כבודו, מ"מ מצד משפט השכל ראוי לכעוס עליו. וביאר צדק המשפט, אם חכמה אין כאן, מרוב ענותו שמשו"ה אין ראוי לכעס בטבע, זקנה אין כאן. ורמז ג"כ כי הכעס הזה הוא כעס בחירי לא רצוני, כי מצד החכמה אפשר שיבא ג"כ כעס טבעי, "ברב חכמה רב כעס", ו"צורבא רבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא לי' ". אבל הזקן הוא כבר מצונן מחם תגבורת המדות והוא מלא רחמים, והכעס שיכעס הוא בחירי, מפני שהצדק יורה שראוי אז לכעוס.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ג

כדברי חז"ל שנשיכתם נשיכת שועל ועקיצתם עקיצת עקרב. הכעס הרצוני דומה לנשיכת שועל שבאה ברצון, ועקיצת עקרב ע"פ דברי הטבעים היא שלא בכוונה, כי הוא הולך ועוקץ בזנבו הפוגע בו. ופי' ג"כ שעקרב שבא בהיסח הדעת היינו מצד העקרב. ע"כ הכעס המתעורר אצלם בטבע מראותם דבר שמעורר נפשם הטהורה לכעס בטבע היא מסוכנת מאד.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ז

ההתרגלות למותרות משבשת את טבעיות האדם. היושר האלוקי הוא טבעו הפנימי של האדם

אם שהאדם הרחיב צרכיו בכל עניניו והרבה להשתמש בכל ענינים מורכבים שהמציא בעמלו והמצאותיו, מ"מ ראוי שיזכר תמיד כי ראוי להתקרב תמיד אל עצם הטבע, ולהרגיל עצמו להיות חי עמו ולא ישכח את המקור הראשי לכל ההרכבות. והחינוך הזה יועיל הרבה לבריאות הגוף, שלא ימשך הרבה במותרות שאין להם סוף, שהמותרים המתרבים בלא גבול יאבידו מן האדם את ההמשכה להענינים הטבעיים במקורם. וגם תימשך מזה תועלת נפשית בשכל ודעת וממנה ליראת ד' ו[ל]שלימות האמיתית תוצאות, כי אע"פ שירחיב דעתו בתולדות רבות שכליות, מ"מ היסודות הפשוטים שהם המושכלות הראשונות ושרשי האמונה הפשוטה הברורה ע"י הקבלה המפורסמת, תמיד יהיו בפיו ובלבבו...שהאלהים ברא את האדם ישר, וישיג האמיתיות הדרושות לשלימותו באורח ישרה, וע"פ הטבע הישר של הנפש יעלה להתגדל בחכמה ודעת. ואם לא יבקש חשבונות רבים, כ"א ידע שחשבון יחיד עליו לבקש מבלי להתרחק מהיושר האלהי המוטבע בנפשו, אז ימצא אשרו ומעלות רוחו בכל המון ההרכבות השכליות ולא יתעה מני אורח כ"א ילך בדרך צדיקים הולך ואור. ובלחמה של תורה, הלחם ימשל לחלק ההלכה, ואם יגדיל תורה ויאדיר, לעולם יאכל מלח, השומר היראה והאמונה, הידיעה הפשוטה שמחייבת את כל המון הדרישה המעשית, לא יהי' ניזוק לבא למדות רעות ושכחת התכלית של חכמה. ואחר כל השתי', במעייני האגדה שנמשלה למים, בהרבות הרעיונות, ישתה מים, הרגש הנפשי שמרומם את האדם בטבע הנפש הזכה לכסוף לאור ד'.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ד

הסיבות שנמצאות בהליכות האדם להטות רגליו מדרך הישרה הן שלש כללות: האחת, שיטה הנאותיו הרוחניות לצד הדברים החומריים, וזהו יסוד תאות השכרון והשיטוף ביין, שהיין ישמח הלב, וחשק השמחה שהיא הנאה רוחנית וטובה במדתה, כשתעבור גבול תביא לידי כל השחתה, וממנה תוצאות לכל הכוחות הרוחניים שישתעבדו להשתמש להרע, שמכאן באה ג"כ הגאוה שחברוה חז"ל עם שכרות ואמרו ע"ז: "כל המפיק מגן בשעת גאוה" (עירובין פ' הדר). הצד השני הוא בקשת ההנאות המותריות, שאין בהן צורך הכרחי לגוף רק כדי לבקש הנאה ופינוק, שזה יעיר את לב האדם לסור מדרכי יושר ולבקש רק הנאת השעה, והיא תתפשט בבקשות דברים ערבים וטעמים נעימים. והצד השלישי הוא בבקשת האכילה הגסה, להשביע בטנו יותר על טבעו, וכשהאדם בא להשחתה זו לא יבקש דוקא דברים ערבים ומינים יפים כ"א יאכל אכילה גסה מכל אשר יאכל, ותהי' לו פתח נפתח להשפיל נפשו לכל דבר שפל ופחות. ע"כ אמר ר"מ שעץ הדעת גפן הי', שעליו ראוי לתלות הסרחון הראשי, והשורש מכל הרעות הוא השיעבוד של הכוחות הרוחניים לתשוקות החומריות, וזהו שמביא יללה לאדם. ר"נ אומר תאנה היתה, הפרי המתוק שאין בה צורך כ"א שהיא נוטפת דבש. שכשמה כה תארה, תאנה יבקש הרודף אחרי המותרות במאכלים ערבים כדי ליהנות בהם הנאת הטעם לבדו בלא תועלת. ור"י אומר שרק בבקשת המותרות בעקרם לא תשפל הנפש כ"כ, רק בהשפל האדם להתאוות לאכילה גסה במאכלו הטבעי, חטה היתה, שהיא נותנת לאדם דעת, ע"כ ההשערה הטבעית הנתונה לבהמה שלא תאכל יותר ממדתה חסרה ממנו, כי עליו לנהל עצמו בדעת וע"י הוספת הדעת יוסיף מכאוב, כי מדת הטבע נטלה ממנו ועם הדעת לא התקשר להיות נוטה רק לטוב, ע"כ הוא מערב רע בטוב, ובאכילתו הנצרכת לקיום גופו הוא מרבה על עצמו חלאים גופניים ונפשיים ע"י מה שנוטל יותר מכדי צרכו. וממנו באות תוצאות למדות רעות ותכונות נמאסות, עד שפועל ג"כ על כל הכוחות הגופניים והנפשיים. וס"ל לר"י דקודם החטא שלא הי' צריך האדם ליגיעה ולא נאמרה הקללה ד"בזיעת אפיך תאכל לחם", הי' ראוי שיהי' מזונו נתון לו בלא טורח רב. ע"כ החטה היתה כאילן, וכאשר יהי' לע"ל שאמרו חז"ל: עתידה חטה שתתמר כדקל ועולה בראש ההרים, אלא שלא הי' לו לאדם לעורר בו הנטי' לתאות האוכל מצד הדעת, שבזה המכשול קרוב לקלקל ג"כ דרך תיקונו, והי' יותר טוב שהנטי' הגופנית לאכילה ולדאוג לקיומו תהי' נשארת רק מהתעוררות טבעית כמו שהוא בכל בע"ח, ויתרון הדעת שלו לא יהי' נמצא כ"א בהשגות דברים הנשגבים שהוא שימוש השכל לבדו וכולו טוב. א"כ לדעת ר"מ לולא החטא לא היתה נמצאת התכונה של השתעבדות ההנאות הרוחניות לצרכי הגשם. ולד' ר"נ לא היתה נמצאת בקשת הערב ללא תכלית מועילה. ולר"י לא היתה נמצאת כ"א התעוררות הטבעית לכל צרכי הגוף ולא היתה מתערבת עמה הדעת, ע"כ היתה תמיד במדתה הנכונה כי הטבע נאמן במלאכתו ולא ישנה תפקידו לא יוסיף ולא יגרע, כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע. והי' אז ראוי שמאכלו העקרי יהי' בלא יגיעה של חרישה וזריעה מחודשת, וכאשר אמרו דורשי רשומות שהי' סוף העץ הדעת להיות ניתר לאדם, שאחר שהי' קובע בנפשו יפה ההדרכה של ההתנהגות הטבעית בצרכי הגוף לא היתה הדעת שנמסכת בזה מקלקלתו כ"א מוסיפה בו עצמה והוד, והי' ראוי למצא מאכלו גם המעוררו, להיות ג"כ הנטיות הטבעיות באות בדעת ולא בטבע, ג"כ בלא עמל. והי' מין אילן, והעמל ישאר למטרות משמחות ומרהיבות נפש ביתרון הכשר כאשר יאתה לאדם מצד צורתו האנושית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ז

חיבוב ידיעת התורה אפשרי בב' אופנים: האחד הוא מצד ערך התורה ושלימותה, דהיינו האהבה הזכה הראויה לה, והב' הוא מצד חשק כל ידיעה שהוא בטבע האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ב

טבעו של האדם שיש בו עבדות לחומריות, ויציאה מוחלטת משיעבוד זה היא מתנת שמים וקדושה מיוחדת

באמת הקיבוץ על האכילה הוא מגונה אצל המשכילים, כי לפי הדעה הפילוסופית יכיר האדם את צד הבהמי שבו רק כמוכרח להשתמש בו והוא חרפתו, והאריך בזה הרמב"ם במו"נ ח"ג. אמנם כ"ז הוא כשלא יעלה במעלות הקודש להיות משתמש בהנאותיו הבהמיות לשם תכלית אנושית מעולה, אבל בהיותו לוקח את ההנאות הללו מצד הסכמת השכל, הרי הן משובחות והקיבוץ עליהן ראוי ומפואר, ויוצא ממנו שבחו של מקום ב"ה. והנה ישנן ב' מעלות באופן השימוש של ההנאות החושיות לצד הטוב. יש מי שהוא כבר יצא משיעבוד התאוות החומריות והרי הוא בן חורין, שאין החומריות שולטת בו כלל, וכל נטיותיו הן רק לצד מעלת השלימות, כי הוא גבור בחכמה ודעת את ד'. ועל קדושי עליון כיוצא באלה, אין ספק שאכילתם היא מדה נעלה, וקיבוצם הוא שולחן אשר לפני האלהים. ויש מדה קטנה מזו, שאם שההסכם בדעת הוא להשתמש בחושים כפי מדת השכל, מ"מ לא ימלט שעצם הטבע לא נשתנה ויש בפנימיות הנפש ג"כ שליטה של עבדות לצד ההנאה החושית. וכאן יש מקום לשאול, אם הקיבוץ במי שהוא במעמד כזה באכילה הוא משובח, די"ל כיון שהוא עכ"פ מתחזק במעלות שכליות הרי אכילתו ג"כ נחשבת לדבר מעולה, או דלמא כל זמן שלא יצא לחירות מתאותיו עוד האכילה משפילתו, שמחזקת כח התאוה ואינה באה כ"א בתור הכרח. להורות על הדעה הזאת בכללה באה ההלכה של החיוב לזמן, שהוא מורה שיש יתרון בקיבוץ על האכילה, בהסבה. ההסבה היא דרך חירות, ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בת"ת. והכונה, הבן חורין מעבדות התאוות שלבו ברשותו להיות נמשך אחרי השכל הצדק והיושר, הכל כתורה וכמצוה, לאיש כזה יאתה הסבה בשעת אכילתו, שהיא עת התגברות השיעבוד הבהמי. וראו התלמידים השלמים, שעכשיו בהיותם אבלים על רבם הגדול, ראוי שירגישו שאין מושג החירות הגמור ראוי להם, בהיותם חסרים המדריך הגדול שבאורו ראו אור. וכבר כתבו החכמים שהחירות האמיתית היא השיעבוד למי שראוי להשתעבד, ולהיפוך, הפקעת השיעבוד ממי שאליו יאתה היא העבדות. ע"כ אם כל מלאכות שעבד עושה לרבו תלמיד עושה לרבו, ובהחסר להם רבם הופקעה עבדותם, באו להכיר כי הם בזה מכירים חסרון חירותם, ובייחוד בהיות החירות העליונה הזאת היא מתנת אלקים לבחיריו שבאה מכח הקדושה שבנפש. וכבר העיר החסיד במס"י שהקדושה היא מתנה בסופה, ובודאי היא מצויה ביותר בקרבת איש אלקים קדוש ד' כרב ופועלת ג"כ על תלמידיו הקרובים אליו. ע"כ נתנו אות על הגרעון הזה ולא הסבו כדרכם תמיד. אמנם קבעו מקום, קביעות המקום מורה על התישבות השכל והסכמתו, להורות עכ"פ שאין אכילתם מהמשכה בהמית חלילה, כ"א מהסכמה שכלית שהיא מדרגה למעלת החירות של הסבה. ע"כ הסתפקו אם בכיו"ב ראוי לזמן, מפני שעכ"פ יש בזה הכנה אל התכלית המעולה, או דילמא כ"ז שלא באו למדת החירות יש בהתחברות האכילה ג"כ חלקים מצד החרפה הבהמית שמתעוררת כ"ז שלא בא האדם למדת הקדושה הגמורה, ע"כ "לא הוה בידייהו".

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

השאיפה הרוחנית יכולה לחשוף את עומק טבעו של האדם בשייכותו לקדושה

וברכת מזונא לא גמרינן, עד דאתא ההוא סבא והעלה שכיון שאמרו ניזול וניכול לחמא בדוכתא פלניתא, הרי הושוו בהסכמת השכל בקיבוץ החכמים שכמותם, ודאי יביאם ג"כ לתכלית העליונה שהיא החירות הגמורה שעליה מורה ההסבה שבמשנה. וכיון שאמרו כן, כהסבו דמי, וראוי לברך בזימון כי קיבוצים כאלה סופם לברכה, ומהם תתרבה השלימות ויגדל כבוד ד', וראוי לאמר על כמותם "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו" שמזה למדנו ברכת הזימון, וה"נ הסכמת השכל אל נטיית השלימות היא עיקר הנטיה המביאה ג"כ לההסכמה הטבעית.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

היופי הוא הסדר המתוקן והמורה ביותר על כונת מכוין במעשה. כי אפשר לפי הציור המדומה שתזדמן תועלת מושג מדבר במקרה, אבל אי אפשר כלל שיזדמן דבר לוקח את הלב ביפיו ויהי' בלא הערכת מערכה בכונה, שמשפט היופי הוא קיבוץ חוקים נפרדים אל מערכה אחת וסידור מקביל. ע"כ ראשית ההתבוננות במעשה ד' היא מצד חוקי היופי השולטים בכל המציאות הרוחנית והגשמית, העצמית והמקרית. וחק הזה הוא שולט גם בסדרי הזמנים, עד שבהסתכלות כוללת נבין סדרי המאורעות כולם גם אותם שלא נרגיש בהם כל יופי, איך הם משלימים להיופי הכללי והסידור המתוקן. ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי, ואפי' האומנו[יו]ת שיסוד רובן הוא בתועלת החיים החומריים בסבתן העקרית, נלוה עמהן בהכרח חק היופי שכ"א ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, ויש יחש לאומנתו של כל אחד ואחד עם כחות נפשו עד שלא תשאהו רוחו להחליפה באחרת. וזוהי התבוננות מעולה על דיוק ההשגחה העליונה ושלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים, והיינו דאמרי אינשי תלי קורא לד"א ואיהו דידי' עביד, פי' אפי' תשתדל לצייר לפני העסוק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה יש בה עסק עם כיעור, להתוות לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל עי"ז מחשק מלאכתו אע"פ שחק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי, אלא שיש כאן חק יופי חזק מאד (המתאמת) [המתאים] את אומנותו עם חוקי נפשו, ואפי' יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנה, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו. וכמו כן ההשלמות הדורשות זמן, כ"א מהנה בשעה שהזמן דורש לתן כוחות רבים על איזו חכמה ומלאכה היא נתונה לחן בעיני העוסקים בה, אע"פ שיש בה דרכים שאינם ראויים לכבוש לבבות, והכל מפני שיד ד' עשתה זאת שהכל יהי' יפה בעתו. ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ׳

ההתהדרות המפנקת את הנפש היא מצד עצמה דבר הדור ונאות, אבל יהפך למגונה במקום שהוא דומה לכיעור ופריצות. וחוקי המוסר הנגדרים ג"כ מצד הטבע הישר, ראוי למי שמתגדל בחכמה, להיות נשמר מהם באורח נשגב יותר מהאיש ההמוני שהוא קרוב אל הטבע. אבל מי שכוחות נפשו רמים הוא מתעלה על הטבע, ע"כ חוקי המוסר שבו ג"כ ראויים להבנות מצד החכמה, והגנת הטבע מתבטלת ממנו. ע"כ "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו", ואם לא (תצורף) יצורפו מוסר חכמה ויראת ד' להרחבת התבונה, מוכרח הדבר שיצאו פרצים גם בדרכי המוסר הטבעיים, ע"כ הוא בייחוד גנאי לת"ח.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו. והנה תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה. אמנם באשר יסוד כל חזקו וקיומו הוא באשר ידע כי צריך שינהיג כל ארחותיו לדעת את ד' ולעבדו, ע"כ צריך שיהי' רשום בתכונתו הכללית כי הוא מרגיש יד ד' העליונה עליו, אז תהי' מעלתו מעלה אמתית. ואותו המקצת שלא יוציא אל הפועל מכוחותיו, באשר יסמוך על יד ד' העליונה, זה יגרום לו אושר אמיתי ומנוחת נפש נפלאה וברכת שלום...לעולם לא ימצא האדם מנוחת נפשו ואשרו האמיתי זולתו באשר ישים קץ מאוייו בדעת אלהים ועבודתו, וזה יצא לו רק בשימו גבול בחוג היכולת שבידו, ובמצב תנועותיו הכלליות יצא הדבר מובלט ע"י מניעת הליכתו בקומה זקופה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״א

...כפי טבע יצר לב האדם ירע בעיני בעל הבית בהיות הפועל אוכל הרבה ממה שעושה. אמנם התורה אמרה "ואכלת ענבים כנפשך" וחז"ל הורונו שהמשפט הזה נאמר בפועל.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

...כפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן"...אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו', ואע"ג דאינהי הוו כהנתא אינהו לא הוו כהני, ופעולות הנפשיות שמיוחדות לכהנים בטבעם להיות בעלי רגש חם, שאם לא ילוו אליו שלימות גדולה וחנוך מתוקן מאד יהי' ממנו תוצאות להפרעת שלום של חיי המשפחה, ודאי ניכר ביותר בכהנים בבנים מבבנות שאין להן כח הכהונה, ומסתמא כללות סגולותי' כולן חלושות בהן. ע"כ גם בהמצא המחזה הזה ביקרת מציאותו, לא נמצא כ"א בבית כהנות ולא בכהנים עצמם, כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ז

ראוי אמנם לאהוב את הטבע כמו שהוא כי הוא מעשה ד', ולא לשקע עצמו תמיד רק בהתחכמות ודברים מלאכותיים. וזהו דבר טוב בכל דרכי האדם, בין בהליכות הגופניות ובין בהליכותיו הנפשיות. אבל ראוי להשגיח על שני ענינים נכבדים, האחד, שאם יש דבר שהכין הטבע בעיקרו רק להיות מתחבר למעשה האדם, שגם הוא ושכלו וכל השתלמותו הוא אחד מארחות הטבע הכללי, אין ראוי לקחת הדבר רק מצד גמרו הטבעי, שאינו גמר מעשה לפי האמת כ"א לפי הדמיון. ע"כ ירק החי, אין תכונתו ראוי להאכל חי כ"א מתוקן ע"י מעשה האדם, א"כ רק אז יגמר בגמרו הטבעי, בהתחבר ג"כ מלאכת האדם אליו בבישולו, שהוא גם כן חלק אחוז מפעולות הטבע. ויש עוד השקפה, שלפעמים נמצא דבר שלפי תכונתו הטבע עצמו ישכללהו מבלי התערבות האדם, אבל עוד לא הגיע הזמן ולא בא עד גמרו, ובקחת האדם ממנו בעודנו קטן מקטין הוא, ולא יצלח להשתלמותו, ע"כ יחכה האדם עד יבא זמן והטבע יעשה מלאכתו לגמרו להיות ראוי להנות ממנו, וככל החזיון הזה יגלה לעינינו בכל ארחות החיים, ישנן תשוקות אנושיות שנדמה אותם בהשקפה הראשונה כאילו הן תכונות טבעיות, ע"כ [נסכים] להלעיטן את נפשותינו ונפשות בנינו, אבל באמת הנן באמצע מלאכתן ולא נוסדו בנפש כ"א לגמרן ולשכללן בתיקונן הנאה, ורק אז יכונו להצלחת האדם. וישנן תשוקות כאלה, שאמנם אין יד האדם מגעת עדנה לשכללן כראוי אבל נתונות הן לעצם הטבע האנושי שימצאן בזמנן נכונות, וכעת עודן מתגדלות, וכ"ז שהן בקטנותן כל הנמשך אחריהן הוא מתקטן ולא יצלח לתעודה הרוממה של האנושיות, שיצרה יוצרה להיות רם ונשגב, "אני אמרתי אלהים אתם וגו' ".

ברכות פרק ז׳ פסקה א׳

כאשר מצד ההנאה החומרית של האכילה, שרוב המון בנ"א נמשכים אלי', הי' ראוי למעט הריעות והקיבוץ בסעודה, כד' הפילוסופים שחשבו האכילה לגנות. אמנם בהסתכלות תכלית המעולה שבאה מכל שימוש חושי כשיישר האדם בו את דרכו, לא די שלא יהי' לבוז כ"א גם ראוי לכבוד ומעלה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

...גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ח׳

מפני שבהכרח האורח האוכל דלאו דילי' לא ינצל מבושה שבהית לאסתכולי באפי', ע"כ נאה היא התפילה הזאת לאורח על בעה"ב, לברכו ששכרו יהי' משלם ולא יתערב בו סרך בושה וכלימה, אע"פ שמטבע נתינת בשר ודם שתהי' עמה למקבל בושה וכלימה. הבושה (והכלימה) תתכן, (אם) מפני ההתעסקות באמצעים בלתי הגונים, אפי' תהי' התכלית בלתי גרועה. והכלימה, ביחוד, שהיא כח הבושה בהרגשה יותר חזקה, תצוייר על התכלית הבזוי' שראוי להכלם ממנה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ז

התעלות האדם הראויה לו מצד צורתו האנושית, שבזה לא ידמה לבהמה שנפשה היא יורדת לארץ, היא בכלל ע"י שימו את המטרה העקרית את צורתו האנושית, וההנאות הבהמיות לא יהיו לו כ"א לשימוש להגיע עד ההצלחה האנושית. אמנם מי שלא יאבה לטהר הנאותיו הבהמיות, וישים אותן עם כל גסותן תכלית לעצמן, הוא עם הארץ.