אהבה

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

אהבת הבלי הזמן

בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: ...והם רצים, כשמזדמן עסק מטריד שלוקח בחזקתו לבבות עד שירוץ אחריו בהבלי הזמן מרוב התפעלות ולא יוכל כלל להשליט שכלו על רגשותיו בעסקים הזמנים, ודאי תהי' ריצה זו לבאר שחת. כי כ"ז שיתישב עכ"פ עם שכלו שלא לנטות מדרך הישרה עוד ילך דרכו לבטח ולא יטה מדרך עולם אם ירצה לשמור נפשו, אבל כיון שיחזיק בריצה בלתי שכלית כ"א ילך אחרי חום לבבו וחשקו באהבת הבלי הזמן, אחריתו לבאר שחת כי מרעה אל רעה יצא.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

והנה מעלות השלימות שלש הנה: שלימות המציאות, שלימות החירות, שאם יחי' אבל יהי' חייו חיי עבדות שאינו מושל בעצמו, טוב ממנו הנפל. והעולה ע"ג שלימות האהבה, שהיא השמחה הגמורה ואור הנפש, שעמה כל טוב ואושר ובה כלולים נועם החכמה וההשגה ואהבתה. ע"ז אמר שאם כועס עלי, וחסר ממני יתרון של חיי האהבה שחושק האדם למצא בכל מקום וביותר במרכז השלימות שהיא אהבת המלך, מ"מ אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני, ותחסר ממני שלימות החירות, לא לעולם הוא, ואם אפי' שלימות המציאות ירצה לחסר ממני, אין בידו לעולם לעשות כלה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ח

אהבת הקניינים הגשמיים

והנה ריו"ח ב"ז ביטל את השלימות הגשמית המדינית, ולא בקש כ"א יבנה וחכמי' ליסד שלימות התורה בישראל, והי' בזה דומה לחזקי' מלך יהודה שנעץ חרב על פתח ביהמ"ד, ו"כל מקום אשר יהי' שם אלף גפן באלף כסף, לשמיר ולשית יהי' ", והי' זה אמנם נחוץ מפני שירדו ישראל הרבה מעלות והשתקעו בחמדות גשמיות ואהבת הקנינים המדומים בימי אחז, שבטל כל רגש קדוש והדיחם להסיר לבם מאחרי ד' ולהתמכר רק אל חיי הזמן. ע"כ הי' עת לעשות לד' להגביר מאד הרוחניות, אבל לא היתה מאתו מפני חסרון ידיעה במפורסמות, כי אדרבא השיג לידע עד מאד ערך הדברים הגשמיים ושראוי להקפיד בהם, ומ"מ שמם מדרס לרגל תוה"ק ובטלם ונהג בהם זילזול לצורך שעה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ׳

הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

...שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה...ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ה

אהבת קיום המצוות

וע"ז מורה כיון הרוחות לצד א"י וביהמ"ק, שההרגשות הלאומיות שבישראל הנה מכשירות את הלב לעבודת ד' ומרוממות את הדעת להכיר ערך מצותיה של תורה ולעשותן מאהבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ב

אהבה אמיתית צריכה לכלול ביקורת בונה, גם בדברים שאינם מעיקר הדין

לא הזכיר הכתוב שהוכיחה על מה שהיא מתפללת בשכרות, כי זה א"צ להודיע, שהוא אסור מהדין ודאי הוכיחה ע"ז לפי דעתו, אלא שעל עצם השכרות שלא מצינו ע"ז שום איסור מפורש, כי אשה כשבעלה עמה מותרת לשתות יין...מ"מ מדה שאינה הגונה היא, וראוי לאדם לרדוף אחר שלימותו של חבירו מאהבה אמתית. ע"כ ראוי לשחרו מוסר גם בדבר שאינו הגון רק מצד המוסר ושלימות ההנהגה הראויה לאנשי מעלה, להתקדש בדרכים טובים, ועי' תוס' כאן.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ג

אהבת אדון אמיתי לעבדיו

האדון האמיתי, שראוי לקרותו אדון מצד שלימותו ביחוסו אל החוסים בצילו, ראוי הוא שיהי' כ"כ נתון אל הטבת מצבו של כל אחד מהנקראים עבדיו, עד שמרוב אהבתו ומסירת נפשו לטובת החונים על דגלו יכיר בהכרה פנימית טיבו של כל אחד מהם ומצבו. ולזה תעזור שלימות ההנהגה בבקשת האמת בכל לבב אפילו במי שאין לו רוה"ק גלויה. ע"כ אמרה לו, לא אדון אתה בדבר זה, שאם היית בערך אדון שנתון לטובת עבדיו ודואג באמת עבור טובת כ"א מהם, היית מכיר בהכרה טבעית את עניני.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

אהבת לומדי תורה

הדלקת הנר, באשר יסוד אהבת לומדי תורה בא רק ע"י אמונת תורה שבע"פ, כאשר אמר בעובדא דינאי בקדושין אחרי שנזרקה בו מינות שאין לומר תורה מה תהא עלי' שהרי היא כתובה ומונחת בקרן זוית. ע"כ נתן לה הדלקת הנר, שמצד הוראה החיצונה דתורה שבכתב אסורה, כאשר נוהגים הכופרים בתורה שבע"פ כפשטה ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמנם אוהבי תורת ד', הם הסומכים על דחז"ל שקבלו ויגעו ומצאו אמתת ההבנה בתורה, ע"כ נמסרה לאשה הדלקת הנר לחבובה של תורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

אהבת הורים לבנים

ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם (באים) [באה] אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס׳

אהבת משה רבינו לעם ישראל

משרע"ה הית' תכלית נשגבה לחייו מצד עצמו ושלימותו גם זולת מצבם של ישראל, שע"כ הי' ראוי להעמיד ממנו אומה שלמה כישראל. אבל מפני אהבתו השלמה לישראל הסכים בעצמו שכל שלימותו לא תהי' כ"א להשתמש בהם לטובתן של ישראל ולא מצא לנפשו תכלית לחייו בלא ישראל. ובזה נוסף על מעלתן של ישראל גם אותו חלק השלימות הגדול שהי' לו ע"ה מצד עצמו, שהי' גבוה מערכן של ישראל ונחשב ג"כ מצורף להם. ע"כ אע"פ שהי' ראוי מצד עצמו לחיות עוד, גם לעבור אל הארץ, אבל מתוך ששם עצמו מצורף לישראל, והם לא היו ראויים להנהגה נעלה כהנהגתו של משה כשיכנסו לארץ, ע"כ הי' דבר מוכרח שימות במדבר. וכ"ז בא לו מטהרת רצונו לטובתן של ישראל, וע"ז אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת".

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד

אהבת הכלל והפרט, והדאגה לרוחניותם וגשמיותם

יסוד ברכת כהנים, ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל. וצריך עם זה לדעת שני ענינים: האחד שאין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד עצמו לאהבת כל פרט, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד תוה"ק ואידך פירושא. והב' אע"פ שתכלית הצלחת הכלל והפרט היא תלויה במעלות עליונות רוחניות, מ"מ לא תושלם בשום אופן כ"א אם תתפשט האהבה לכסוף בכל לב ונפש לחיים, וטובתה של כל נפש גם בחיים הגשמיים. כי בהיות הקשר שלם, של אהבת כל הטוב לזולתו, אז ישכיל בעבודת ד'. אבל אם תהרס אצל העובד האהבה הפרטית וגם אם לא תתפשט על אהבת החיים הגופניים של זולתו, לא ימצא המעמד האמיתי. וע"ז מורה נשיאת כפים שעם הברכה, הברכה בעצמה היא בלב והיא כללית גם רוחנית, ומגמתה לשאוף אל הברכה האמיתית שהיא תכלית הכל באמת. אמנם בפועל תצא ע"י כל האמצעיים המכשירים אותה, באה בפעולות כפים הגשמיות והאצבעות הפרטיות להורות על התפשטותה בפרטים, כן באישים כן בתכונות הפרטיות שהם כל צרכי חיי הגופים. ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

אהבת ה' לעם לישראל. אהבת הגויים לעם ישראל לעתיד לבוא

כנסת ישראל יודעת כי בחר בה ד' לאור עולם ופי שנים בכחה, אחת, סגולתה לעצמה בתור עם קדוש מתהלך בדרכי ד' שומר אמונים ועושה צדקה וחסד ומלא בדעת אלהים, כאשר מוכנים המה לזה בני האומה הקדושה כשיסורו הסיבות הרעות המעכבות, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות, ועוד בה יתרון שנוצרה ג"כ לאור גויים, להודיע בעמים שם כבוד ד' ודרכיו למען על ידה תמלא הארץ דעה את ד' ללכת בדרכיו...ע"כ חשבה כנס"י כי מה שנשבר חסנינו הלאומי ומה שהפלא ד' ככה להפיצנו בעמים רבים ואיים רחוקים, אינו מפני טובתינו ושלימותינו כ"א מפני טובת העולם כולו, וטובתינו אנו צריכה להיות נדחית מפני טובת האומות. אבל ע"ז היא קובלת שהי' ראוי להעשות בדרך, שאע"פ שאוה"ע יושלמו ויבאו עמים רבים להיות קרובים אל אור ד', מ"מ אנו לא נאבד ערכינו הלאומי. ואדם נושא אשה על אשתו הראשונה. אף שגם דבר זה בעצמו ג"כ לא יוכל להיות עושה קורת רוח לאשתו הראשונה, מ"מ זוכר מעשה ראשונה ואינו מזיזה ממעלתה לגמרי. כן אע"פ שהי' אולי הדבר נוגע ללאומיותינו מה שאוה"ע רבים מתנחלים בנחלת ד', מ"מ ראוי שלא נשכח עי"ז וגם אנו לא נאבד את לאומיותינו וערכינו. א"ל הקב"ה שאין הדבר כן, שאם הי' תכלית הגלות רק לרומם את האומות ולישראל מצד לאומיותו לא הי' מזה אחרית ותקוה, היתה עולה חלילה לצדיק העולמים מעשות זאת, להיות גם עוזב את עמו עזיבה מועטת ע"י [ה]פנותו את האור האלהי ג"כ לעמים רבים רחוקים מאז וממילא תתמעט עי"ז החבה הלאומית הישראל[ית] ותקפה. ומכש"כ שחלילה לו לשכח, להסיר את ישראל מגוי, שעל ידם באה כל התשועה הגדולה הזאת לכל המין האנושי, חלילה לשדי מעול. כ"א תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם. ומעלת אוה"ע ג"כ לא תהי' כ"א ע"י מה שיכוננו דרכיהם לפי ערך מוסרם לרוח ישראל, ויכירו כי השלימות האמיתית צפונה היא בישראל ע"כ ירוממו קרן ישראל באהבה וחרדת קודש.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ז

אהבת הצדקות

..."אך צדיקים יודו לשמך", אמנם הצדיק צדקות אהב, אבל המדה היתירה צריכה להיות שתתפשט הצדקה בכל הארחות שנראים רחוקים מצדקה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

אהבת ה' את בריותיו

...הדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

והנה אלה ב' הדיעות הן שתי נטיות הפכיות קיצוניות שאינן הגונות, שיוכל ציור בלתי אמיתי להביא בתורת האדם, לדעה הראשונה הגברת אהבת עצמו שהיא היפך מדת הרחמים, ולדעה השני' היא הגברת הרחמים ואהבת זולתו בלא מדה שכלית שהיא מבלה עולם ג"כ בצאתה מדרך החכמה. אמנם "כל ארחות ד' - המה - חסד ואמת לנוצרי בריתו ועדותיו", שמוכנים לקבל על ידם חסדו ואמתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ז

אהבת השלום

וזהו שא"ל ר"ג, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, כאילו הנך כדאי להכריע דברי מי נראים יותר. א"ל שלא בא לידי מדה זו כ"א בחר בנטי' אחרי רבים, לא מצד ידיעתו שהם צדקו יותר, כ"א שאהבת השלום שהוא יסודו של עולם דורשת כך. א"כ אין זה כלל הכנסת הראש, שהוא השכל שלו, בין המחלוקת באופן שיראה כמבטל שכל רבו, כ"א גם יהיו הדברים לעצמם מאומתים כדעת רבו ראוי להניח הכרעתו מפני השלו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

אהבת היופי

רחב"א נפיק, כדי להורות שעכ"פ ראוי להרשים ג"כ בנפש רושם הבלתי-קפידא ושחרור השיעבוד ביחש אל נועם חמדת היופי. ולעומת זה לא יצא באופן העושק את הרגש הנחמד הזה באופן בולט יותר מדאי, כדי שלא לטשטשו מעקרו ויבא למדה זו שלא ימצא בו כח להשתמש כערכו באופן הראוי. ע"כ ימנע מטלאי ע"ג טלאי, כי כוחות הנפש מתפעלים מהפעולות והלבושים, ע"כ ב' הרשמים המה סימנים ומדריכים לשביל הממוצע.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

אהבת חברים. אהבת חסד

ראוי שיקנה האדם, עם חלק ההקפדה על רגש היופי שהוא מתנהג בו בחיצוניותו, ג"כ הרגש שלא בשביל הקפדת הרגש למצא רק קורת רוח לעצמו מיוסד הרגש הזה, כי ברוב החיצוניות ירגיש בו זולתו יותר מהאדם עצמו, אלא שראוי להשתמש ג"כ בזאת הקפידא עם הגבלותיה לרומם את הנפש למעלת אהבת רעים במעלתה העליונה, של מאי "דעלך סני לחברך לא תעביד", וביתרון של דיוק הראוי לנפש עדינה וישרה. כי ישים תכלית התהדרותו, למנע מחבירו אותו רגש הבלתי נעים המתעורר לרגלי מחזה בלתי נאה, ומכש"כ כעור. ויכוין עם זה להיות גורם לאותה קורת רוח שבאה מראיון של יופי וסידור. ועי"ז יביא לו ההרגל של הקפדת היופי הטבת המדות במדה מרובה, וראוי לפ"ז להרשים בזה במה שיראה בפועל, שכ"ז שזה הרגש אינו עובר לזולתו הוא מקטין ההקפדה. ע"כ בגילדא שאין רואה, אע"פ שבעצמו הוא מרגיש ג"כ קצת אסטניסות מהמראה המכוער של טלאי ע"ג טלאי, וכן בביתא ובימות הגשמים, מ"מ יפה לקבל אותו הרושם לפעמים, כדי להטביע בעצמו הרגש של תעודה שנמצאת ג"כ בדרישת היופי, בההתפתחות של ההכרה עד כמה החובה מוטלת להיות מרגיש את עומק הצער והעונג של זולתו, ולהשתדל בהוספת עונג ושמחה לחביריו, ולהתרחק מכל דבר הגורם איזה צער וקוצר נפש, אפילו באורח רחוק. והנה שלשה סוגים כוללים ישנם באופני הנהגת רגש הנימוס, שיש להבחין הצד שאינו מורגש לזולתו ובזה יהי' ראוי לקבע בו צד של מיעוט הקפדה, כדי להקנות לעצמו ע"י הקפדת היופי החיצוני הרגש של אהבת זולתו, והכניסה בתוך תוכו של רגשות נפשו. והם: א', מצד טבע הענין שאינו נוגע לזולתו ולא ימצא עסק בהרגשה זו להתנעם בה או להיות (צעור) [מצטער] ממנה אפילו רק באיזה רושם של קוצר רוח. ב', מצד המקום שלא יגיע לזולתו שמה הרושם מפני המרחק וכיו"ב. הג', מצד הזמן והמקרים הסמוכים לו. ובנידון זה של הקפידא הקטנה ודקדוקיה, רשום מצב הענין בהבדל שבין פנתא לגילדא, שבגילדא מצד הענין מחייב שאין לזולתו צד הקפד בה. ובהבדל שבין ביתא לאורחא הוא מצד מצב המקום, ומקרב הדבר לאותו החלק של ההתבוננות מצד המקום איפה ראוי להגדיל הקפידה ולהקטינה. וההבדל שבין ימות החמה וימות הגשמים ילמד על מצב הזמן, שבכל אלה ראוי להסתכל בהמוני המונים מקרים הדומים להם, לשום מגמת פני היופי ורגשו, יותר על הצד הטוב שיש בזה מצד ההפלגה של אהבת החסד והטוב לזולתו, ממה שיש בזה מצד הפנקת רגשי עצמו ועידונם, עם שגם מזה תמצאנה תולדות של טובה, אבל הרושם העליון שכולל כל התורה כולה, שהוא אהבת רעים ראוי שיעלה על גביו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ו

קירבת הלב והתייחסות ריגשית יכולות להגיע מרגש נקי וטהור, ויכולות להגיע מפריצת גדרי הצניעות

צד החשד נערך ג"כ לפי דרכי הקירוב וההתיחשות בעת הדיבור שמבלי כונה היא מוטבעת בכל אחת לפי ענינה. באשתו באופן יותר מתיחש, ובבתו פחות, ופחות ממנה באחותו. אמנם הלא אין הכל בקיאין בקרובותיו, והחשד אינו פעולה נוגעת לעצם הנחשד כ"א הוא פועל להרבות התמוטטות מוסרית בעולם. גם יובן עוד, שאם יחש הקירוב עושה עכ"פ איזה רושם של חלישות הצניעות והתמעטות הבושה, אבל באמת ראוי להבחין בין קירוב שבא מרגש נקי וטהור, לקירוב מעורב בנטיה של חלישות מוסר, והיחש שאדם מתיחש אל שארי בשרו אמנם נקי הוא ומיוחש אל הצדק והמוסר הראוי באופן הגון, אבל אין הכל בקיאין בקרובותיו, ג"כ ברגש ההתקרבות והיחש, והדמיון פועל ג"כ ליחש אל זה ערוב נטי' מצד היחש הבהמי האורב לאדם, ועם זה מוליד הוא רושם של נטיה מדרך הטוב לרואים. ע"כ יפה היא מדת הצניעות והבושה, שהיא נחלת ד' לישראל עם סגולתו, וכאמור "בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו חכמינו ז"ל: זו הבושה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז

אהבת הסידור המתוקן. אהבת חבורת החכמים

והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

אהבת העמל וההשתלמות

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה...אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות...אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.

ברכות פרק ז׳ פסקה א׳

אהבת ה' מובילה לאהבת הבריות

אבל בשים האדם לבבו רק אל ההנאה הגשמית, הלא כל אחד בהיותו נוטל חלק המזון מונע הוא מזולתו כפי הדמיון, ואין הקיבוץ ראוי כ"א במקרה מה שיעזור אחד לחבירו להשגת משאליו, אבל כשישיגם זולתו תתבטל האהבה וחבת הריעות. אבל כשיתיסד יסוד השכלי של דעת אלהים בארץ אז יטו הלבבות לאהבה את כל מעשה ד' באהבת השם ית' אהבה של אמת וצדק, ואז ימצא חק הריעות מקומו הנכון.