אומה (כמושג מוחלט. לעם ישראל, ראה עם ישראל)

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

ההגיון האמור כי בהשחת הצביון הלאומי, אז ההשחתה תופסת בהכרח מקומה בכל מוסד כללי שהוא מושפע מימי קיומה של האומה בכל תקפה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ח

סדרי הנהגת אומה, בשונה מעם ישראל

...אמנם צד האומה הוא בעל מעלות ומפלגות שונות, וזהו אושר האומה והצלחתה בהיותה מרובה בפלוגות, ובלבד שהכל יכוונו לבם למקום אחד אלא שכ"א יעבוד עבודת הכלל ע"פ כשרונו. והנה די לחלק האומה שיהי' נמצא בו חלק של אצילים בעלי משרה ויתר העם יהיו לעובדים נכנעים לגמרי להנהגת השלטון. אמנם מלכות ישראל מיוסדת ע"פ מדת הענוה, "נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש". ע"כ אע"פ שמצד הסדר העליון הי' ראוי שרק חלק אחד יוצא מהגבירה מכוון כנגד העם, דנה לאה, בעלת המלוכה, דין בעצמה שראוי שיהי' חלק האצילים בעם גדול ג"כ בכמות כאחד מחלקי העובדים לפלגותיהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ח

...שזה הוא עיקר הנצחון של המנצחים, שישבת עם עברתו מהיות גוי.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ט

להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו כל המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״צ

...כל העמים, לכל אחד מהם יש מטרה ותעודה המצטרפת בתר מקצוע מיוחד הנצרך לתיקון העולם, שכל אומה מתייחדת בה ע"פ תכונותיה, גזורה ע"פ דיעותיה וכח ההיסתורי שלה, ומנחלת למין האנושי כולו את קניניה הפרטיים, כפי מה שהיא מערכת אותם ביחש עצמה לפי תכונותיה וציורי לב בניה. ע"כ היא אמנם מתנת ד', אף שאינו עומד בערך כללי, ואין התכלית בלאומיות הפרטית אותה התכלית הגלויה שבו אנו מכירים את כבוד ד' בעולם, שהוא אין ספק התכלית המשותפת הכללית למין האדם כולו, כ"א תכלית ערך פרטי מצד המזג והתכונה הפרטית, המובלע בבשרה ודמה של האומה ע"פ אופיה המיוחד לה. כתכלית המלוכה כן תכלית החכמה, כל עם יש לו כשרון מיוחד להרחיב חכמתו וכשרונו הרוחני. אמנם רבות הנה הארחות הפרטיות המקצעות שונים, שכל העמים צריכים לעבוד יחד בעבודה האנושית איש איש לפי המקצוע המיוחד לו לפי טבעו. אמנם הדבר המיוחד בחכמת ישראל, חכמת התורה, הוא להשכיל איך כל עבודת העמים כולם בשדי החכמה מתכנסת למקום אחד לדעת ד', ולישר דרכים במעגלי צדק כלליים, שגורמים להביא שלום בעולם לרגלי האמת היותר רחבה ועמוקה שיש בהם. ע"כ תכלית חכמת ישראל היא כתכלית החכמה העליונה, שהיא מבטת לשכלול כל היקום כולו. ותכלית חכמת כל עם ועם הוא לשכלל את כשרונו הפרטי הלאומי, ע"פ תכונה המיוחדת לו לפי מזגו וגזעו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״א

האדם הוא כללי מחובר לכלל בני מינו, וכל דבר הפועל תכונה טובה ביחש הכלל הוא פועל ג"כ לטוב על האיש הפרטי, אע"פ שאינו מרגיש בזה ודומה לו שהוא נעלה מן הכלל המצטרף לזה. ע"כ באשר כבוד מלכים פועל הרבה במין האנושי להישיר הדרכים, להעמיד המוסר והצדק על מכונו הראוי לו, ע"כ כל אחד צריך שיקח חלק בכבוד הזה כפי מה שיוכל, ויהי' ג"כ משתתף עם כלל המין האנושי בדבר המעמיד אותו בתפארת אדם. ע"כ בתור אדם מישראל, שכל עיקר מגמתו הוא האמת והשלום העליון הכולל את כל היקום, לא יאמר שיוכל הדבר להגיע אל זאת המטרה מבלעדי חילוקים לאומיים. כ"א כמו שכל משפחה צריכה להתיחד בקניניה ועניניה הפרטיים, ובהשתלמות נכונה בעניניה הפרטיים תוכל רק אז להיות נאמנה ומועילה לחיי הכלל והצלחתו, כן כל אומה צריכה שתתכונן יפה בעניניה הפרטיים, ועי"ז כשיושלם הדבר יפה יבא האושר הכללי לתכליתו. א"כ מלכי אוה"ע שכ"א נושא עליו את ענין לאומו, הוא דבר המועיל ג"כ בחק האנושי הכללי שאליו צריך שתהי' נפש אדם מישראל עורגת. ורק כשידע על נכון את הערך הראוי להינתן למגמתה של כל אומה ואומה, המלאה ענין וחכמה רבתי ורב טוב של יושר ונימוס ומוסר השכל ביחש חוגה וכל הרחבתו, רק אז ישכיל ויבחין כמה נשגב הוא האידיאל של מלכות ישראל, הכולל בקרבו המון ענינים רבים שכ"א בפני עצמו ראוי להיות מנושא ומכובד מאד. אבל בהיות אוצרו ריק מלצייר ערכים לאומיים ותכונותיהם, מה יהי' מדת הכבוד והתכונה שיוכל לצייר לו בעולמו הישראלי הפנימי. ע"כ ירוץ לעולם לקראת מלכי אוה"ע וישכיל לחקר כבודם, ובזה יהי' עתיד הוא ובניו לבנות יסודות של רצון טהור ומאויי לב מלאים הגיון, לגדולתם של ישראל בגאון שם ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

סדרי הסבות הבאות בחברה האנושית עד שמוצאים הכרח לסידור מלוכה, היא בתחילה תבא בכל קיבוץ התגעשות פנימית ריב ומדון פרטים, ומתוך העדר השלוה בפנים הקיבוץ יראו הכרח להם לסדר ענייניהם הפנימיים ע"י הקמת מלוכה ושלטון עז מלך. א"כ הרעש הוא ההכרח להיות קודם בא המלך בתור הוראה על הסבה של העמדת המלוכה, ואחר הרעש, שכבר שקטה, ע"י המלך, התגעשות הפנימית, והאומה הסתדרה בתכסיסי מלכות, הנה צריכה להתבצר בכוחותיה, שלא יתכנו בתחילת ההתקיימות הלאומית כ"א ע"י ההבנות מחורבנם של עמים אחרים, שבהכרח מתנגשים הם בתור צרים ואויבים, שאי אפשר לפי הנהוג לבא לידי התייסדות בטוחה כ"א ע"י אש המלחמה האוכלת, כעצים, אדם רב ואחר שכבר סרו כל המפריעים החיצונים ג"כ אז תבא המלוכה למתכונתה הראויה לה שהיא המנוחה, ההנהגה הישרה בשבט מישור לכלל העם כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש׳

הערך בנימוסיה ומשפטיה של אומה

סדרי הנימוסים והמשפטים הנקבעים בחיי כל עם ועם לפי מושגי המוסר שלהם המה מתיחסים למעשה ד'. באשר כל צרכי האדם היחיד, הגשמיים והרוחניים, גם הם צפויים ע"פ ההשגחה העליונה להשלימם, ועל אחת כמה וכמה, צרכי כלל החברה האנושית. ע"כ כל ההוד והתפארת, וכל המדות הנכונות שבהם מתקיים ישובו של עולם, בין הנובעות מענינים שמימיים כנבואה ורוה"ק והופעה אלהית המיוחדת לישראל, בין הנימוסים הארציים שהם פועלים הנהגה ישרה של טוב ויושר, הם מושפעים מכללות ההשגחה. ע"כ ראוי לכבד כל משפט צדק שבכל אומה לפי תכונתה והכרתה המוסרית, באשר היא משתדלת בזה להטיב ולעלות במעלות הקודש ודרך ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ב

לא יכלו אז לחשוב אחרת, כי אם שאיש הישראלי, וכן כל בן אומה ודת מיוחדת, לא יוכל עם היותו שלם באמונה ויראת ד' בלבבו, להיות הוגה כבוד ויקר לנימוסים אחרים, שמזה נובעת הקללה הרובצת על המון בנ"א לצרר איש את אחיו. אבל בשמעם את ההגיונות הישרים היוצאים ע"פ ההשקפות הברורות של האמונה השלמה, שהיא מחייבת להעריך את כל מוסד משפטי שתכליתו להקים את הצדק והיושר באומה בתור דבר ד', באשר חזקה היא האמונה בהשגחת ד' הנפלאה, שמלכותו בכל משלה, וגם חוקי מדינה, המתקבלים על ידי עמים להיות מתנהגים על ידם בחיי תם ויושר, ראוי לכבדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ה

...רק ע"פ הגבורה הגוברת מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע. וזאת הגבורה היא המניעה להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי ולהוציא גוי מקרב גוי...למען יוכל כל עם למצוא ערכו הפרטי ע"פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. וזאת התכונה באה להעשות ע"י יציאת מצרים, שהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד מושגח במספר ומנין לפרטיו, למען יהי' למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע"פ ערכו... כאשר נתגלתה במין האנושי, התגלות יקרת הפרטי[ו]ת ע"י חילוק עם מעם, ו[ה]הוקרה פרטית לכל אחד בפ"ע, כל נפש אחת מישראל כעולם מלא, הוכרה יד ד' וגבורתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ו

...חינוך הכללי של אומה שלמה צריך גם הוא להיות בנחת והדרגה, וע"י ההתרגלות של הערך הראוי להם יוסיפו יתרון.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ח

מהותה של כל אומה תגדר ע"פ דיעותיה וקניניה הרוחניים. ובאשר ברוב, הדיעות הולכות ומשתנות, מתבררות ומשתלמות, עד שלובשות במשך הזמן צורה חדשה, ע"כ תחול בכל אומה זקנה וביטול כח, הפרדה וכליון. כי כאשר יאבדו סגולותיה הרוחניות, דיעותיה ומסורותיה, את ערכם לגמרי, כבר אין מעמד פנימי לאומה. וכשיתגבר עליה איזה כח מן החוץ, לא תוכל לעמוד על נפשה, באשר חסר לה המעוז של החיבה הפנימית לעמוד בצביונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ט

באמת אנו רואים שהצלחת כל אומה תלוי' הרבה בריבוי הבנים, כי בהתרבות העובדים תרבה הברכה. אמנם בזמן שיתר הצרכים של מכשירי החיים ועצם החיים אינו במילואו אז תהפך זאת הברכה הנהדרה של ריבוי הבנים, שהיא ברכה אל הכלל, להיות למעמסה אל הפרט, כי יכבד עליו טורח הטיפול והגידול, הוצאת הפרנסה של כולם ופיזור הנפש בצרכי כ"א מהם. אבל בהיות הברכה בתכלית המילוי, בהיות כח הגוף חזק ואמיץ, וכח הנפש גם הוא בריא ושלם, והפרנסה העושר והשפע מצוי לרב, והבנים מתגדלים בלא כל מום באין מדוה ופגע, רק בשמחה וששון ומוכנים להשכיל ולעבוד, אז יש כח לקבל ברכה זאת המעולה בערך הכלל שתהי' גם ברכה הגונה בערך הפרט. והנה זה הוא כל תכלית הצלחת האומה, שכ"כ תגדל אצלה ההצלחה של הפרטים, עד שכל הדברים שימצאו טובים אל הכלל יהיו ג"כ נחשבים לטובה ושמחה אל הפרט. וזה המצב א"א לבא כ"א בברכת ד' על האומה, שתהי' מתוקנת כראוי בגופה ונפשה ורכושה, אז יהי' הרוח הלאומי חזק מאד בלבו של כל איש מאנשיה, וכל חיוב כללי יהי' לשמחה ולששון. וזאת היא מעלת ישראל בתיקונם, עד שגם ההליכה למלחמה אינה צריכה שום לחץ כ"א התנדבות רצונית מאהבה עזה, שהרי הכרוז מכריז כל האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו.

סדר זרעים פסקה ט״ז

המחוייבות של היחיד כלפי האומה

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו...אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים.

סדר זרעים פסקה כ״ו

יחש ארץ זבת חלב ודבש להבטחת האבות הוא מכוון מאד. כי לעם שפל א"צ הרחבת החיים ועוד תזיק לו ברכת הטבע היתירה (והדגושה) [והגדושה], שתתנהו לנום בחיק עצלות באשר אין לו מעורר הכרחי, או שתוציאהו לתרבות רעה. אבל עם נעלה וגוי קדוש ראוי הוא שיחיה חיים של הרחבת הדעת, לא על הלחם לבדו כ"א על כל ברכת ד'. חיי התענוג הנלקח לתעודת רוממות הנפש, הם מרוממים גוי.

סדר זרעים פסקה כ״ז

בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינם כ"א עבודת אדמה, ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה, ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד' אלה.

סדר זרעים פסקה ל״א

האגודה הלאומית תוכל להיות מובנת בשני אופנים: או שיסוד מרכזה אין עמו תוך מיוחד כ"א מה ששם מתרכזים הכחות הנפוצים בפרטי האומה להתקבץ לתועלת הכלל, שעי"ז שבה לכל יחיד ויחיד תועלת פרטית באופן מלא, מה שלא הי' כלל אפשר בלא הקישור הכולל. בזה האופן, המרכז לעולם הוא רק מקבל מן הכלל ואינו נותן לו מאומה. אמנם במעלה עליונה בממלכת כהנים וגוי קדוש המרכז הוא מטרה אלהית גדולה ונשגבה עד אין חקר, המרכז הוא דבר קיים לעצמו, וכשם שהוא משתלם ע"י הפרטים, כן ביותר הוא משפיע עליהם רעננות וכח חיים, מלאים קדושה והוד אלהי. וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות, ירושלים עיר הקודש.

סדר זרעים פסקה ל״ו

מפני שכל האומות שיש להן תעודה גם לרוחניותן, שהיא איזה דבר אמצעי, ע"כ תחול עליהן זקנה, ובבא תור ההתרוממות היותר עליונה, כבר שמשו את אשר עליהן להכין והן מתחילות לרדת. אמנם בישראל, שיסוד התעודה שלהם היא התעודה בעצמה, דעת אלהים אמת ושלום עולמים, שהחיים עצמם יבאו עי"ז למטרתם, א"כ אין להם ירידה וזקנה, "כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי". ע"כ לעומת שאצל שאר אומות יתכן להיות שבהגיען לתכלית רוממותן ישמחו אויביהן, שידעו ע"פ חק עליית וירידת העמים שכבר קרוב קצן לבא, כי (ש)כבר מלאו תעודתן האמצעית, לא כן אנחנו, בני אל חי, תעודתנו היא לעצמה תכליתית, ע"כ דברו הלויים בשיר "ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי".

שבת פרק א׳ פסקה י׳

תכלית המשפט להעמיד את חיי האומה. דעות שונות בעמים מה היא תכליתו של העם, ובהתאם לכך התנהלות המנהיגים והשופטים בכל עם. המשפט באומה הוא לפי ערכיה. יחס השופט לאכילה לפני המשפט בהתאם לערכי העם הנשפט. בעם ישראל המשפט לאלוקים הוא. רק כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי, המלך ראוי להיקרא משיח ה'. מנהיג שהוא בן חורין לרומם את העם, לעומת מנהיג שהוא משרת ומובל. השפעת ערכי המלך והשופטים זה על זה. אומה חומרנית חשה בוז לאומה שיש לה שאיפות רוחניות, מתוך מחשבה שחסר בה כח החיים, אך האמת הפוכה

תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם. אמנם עם קדוש ונעלה, עם ד' אלה, המה מכירים כי המשפט לאלקים הוא. תכלית החברה האנושית לא תובן אצלנו רק בסדרי חייהם החומריים ומילוי משאלותיהם הגסות, שבזה אין מותר לאדם מן הבהמה, ועוד בכמה מעלות יש יתרון לבהמה רבה מצד החומריות על האדם. אמנם תכלית חיי החברה האנושית היא מצד שמהחיים האנושיים אפשר למלא חיים של אור וטוב, של צדק ודעת את ד', חיים של רוח טהור והגיון קודש, הם יסוד החיים ומטרת החברה האנושית. לפי דעה זו, יהי' מקור המשפטים נאצל ונקדש מאד, מופרש ומובדל משיקוע תאות חומריות, ומתנשא לתכלית הטהורה והעליונה של יסוד החברה האנושית. והנה המלך, רק אז ראוי שיוכר בתור משיח ד', נושא נזר קודש, רק כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי. ע"כ באשר עוד רבת האנשים לא באו עד רום פסגת המעלה הגבוהה הזאת, בשגם יש ליתרון זה של התנשאות האנושית לתשוקתה הרוחנית הרוממה מעלות ע"ג מעלות רבות מאד, שגם בהתרומם מצב החברה האנושית בכלל ברוחניותה, עוד יש לשאוף למעלות יותר רמות וחיים של עונג רוחני יותר נכספים, "אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ". ע"כ יבחר ע"פ ד' מלך נושא כתר מלכות, משוח בשמן משחת קודש. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". מלך כזה איננו משרת להעם כי אם בן חורים הוא. השרות לא יתכן כ"א בהיות הנשרת מכיר את ערך השרות, וכפי התגלות חפצו ישרתהו המשרת. אבל מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלקים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי, הוא יקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה הזאת שהאנושיות באמת צועדת עליה, אי אפשר שיהי' עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים. אמנם עם שפל, החפץ לפתח רק בכחו החומרי, ועל יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק ויושר אלהי לא יאבה לשום לב, מה היא תעודת המלך בו, לא להדריכו לשום לב לחפצים גדולים חדשים, שלא יחפץ בהם ולא ידעם, כ"א לסדר לו את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם. מלך כזה הוא באמת נער, משרת לאומה וממלא רק חפצה. והנה לפי קדושתן של ישראל, כן גבהו דרכי משפטי תורת ד' הטהורה, שבכללם שואפים הם לתכלית היותר נשגבה עליונה ורוחנית. ע"כ נסמכה ג"כ פרשת משפטים לבנין המזבח, וביחוד ל"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", המורה על תכלית הקדושה והצניעות שהן נחלה לעם אשר רוח ד' תנחנו. ע"כ השופט ראוי שיהי' במעמד נפשו בעת המשפט, יותר מוכשר אל משאת נפש ונטיות נאצלות רוחניות, ולזה האדם יותר מוכשר קודם סעודה, לפני העסק החומרי המגשם את האדם מעט או הרבה. ע"כ רק עד זמן סעודה ראוי לישב בדין, וכפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של מלך שבמשפט יעמיד [ארץ]. "אי לך ארץ שמלכך נער", כלומר משרת, כי זה הוא תואר נער בעברית, באשר אינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני. ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך. "ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש, שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח ד'. "ושריך בעת יאכלו", כי דבר המשפט שעליהם למלאות הוא בלתי מתאים עם הנטיה הנמוכה האנושית לדברים החומריים. אמנם יכול העם הנמוך לבזות בלבו את העם המתרומם למשאות נפש גדולות של המסקנות היוצאות מדעת ד' הטהורה, לאמר עליהם שלא ידעו את כח החיים בסערתם ע"כ לא יחושו לו ויפנו אל הדעות הנאצלות. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי תחת שהעם החומרי ימלא סערות החיים בשתי, בשכרות והמון תאות חולפות המשאירות אחריהן רושם רע בגוף ונפש ומשחיתות את הוד צלם אלהים אשר באדם, העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת, וכל החיים החומריים ההולכים ע"פ מילואי התעודות הרוממות הללו של המבוקשים הנעלים, והמה ממלאים את החיים בגבורה יותר רוממה ויותר מרעשת ברעש קודש, ברעש המגדיל את כח החיים ומשאיר אחריו ברכה לנצח לעם נולד. "בגבורה ולא בשתי", בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו".

שבת פרק א׳ פסקה י״ג

...אי אפשר להתנשא לפעולות ודיעות שיצאו מהן תוצאות טובות לכלל האומה וכלל האנושיות, ובמובן היותר רחב ויותר עמוק לעמקה של האמת לכלל המציאות כולה, כ"א בהתנשא האדם הפרטי מהחסרונות המושפעים מהעולם החיצוני, ממעשים ומדות ודעות מגונות, וכן בעולמו הפנימי מנטיות ומדות ומעשים בלתי הגונים, שרק אז יהיה ראוי לקרא בשם השלום. ובהתנשא איש או כתה ואומה, לקרא בשם השלום ומצואתם לא רוחצו, לא יבא שלום הבא מקריאה כזאת, שהיא נערכת להזכרה של המושג היותר קדוש ויותר מרום ונשא בבית המרחץ ובבית הכסא, מקום התגלות שפלות החומריות האנושית מצד עולמו החיצוני והפנימי, להביא את הפרי הראוי לו.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כ"כ את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, ע"ז נאמר "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כ"א את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשומרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן. אלא שעל גביהן צריך שיהי' השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן. כי המציאות לא תנוצח, וכפי הערך שהשכל יחפוץ לרדות בהן להחריבן, יתגברו הן בשטף עז וימרדו בהנהגת השכל, ותצאנה פרעות גדולות בהנהגה, בפרט באדם יחידי וה"ה במשפחה, בשבט, באומה ובכלל האנושיות...ביחוד כח הקנאה יש לו מקום להתגבר באומה קדושה ואדירה, הראויה לסדר חייה ע"פ האופן היותר נשגב וקדוש. כי האומות המשפילות לשבת, שלא הוכשרו לסדר ארחות החיים הפרטיים שלהם ע"פ ארחות הקדושה וסדרי הצדק האמיתי, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין, רגשי הצדק הנפוצים יתחברו ויראו פעולתם לטובה בכלל. אמנם הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו. כי סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם".

שבת פרק א׳ פסקה כ״א

סלידת האדם משפיכת דם אדם פרטי, אל מול יחסו למלחמה

...והמופת החותך שחיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כ"ז שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם, הוא מעצם תכונת ההנהגה הכללית ביחש שבין גוי לגוי, שאף שכבר רכש לו האדם ידיעה ברורה וקנין טבעי ברובו לתעב את שפיכת דמים בחיי היחיד, עוד לא התנשא למדרגה זו, שיוכל לחיות ג"כ חיי הציבור בלא מלחמות של שפך דם רב, עד העת המאושרה שלא ישא גוי אל גוי חרב, ע"י אור דעת ד' שיאיר מציון מכלל יופי. ע"כ ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כ"כ בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ב

יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה. הזקנה הנמצאת באומות. ע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה

יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכ"ז שע"י הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, ע"כ הגיע זמנו להמחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה, לפעמים בסבות טבעיות נהוגות ע"י מלחמות והתגברות כחות של אומות יותר מתוקנות. ולפעמים ע"פ אורח ההשגחה בסיבות ההשחתות המזדמנות כהפיכת סדום, וה"ה הכליונות המזדמנים מהררי געש ורעידת הארץ, שהכל עולה בחשבון לפי ערך השימוש הכללי, שכ"ז שיושפע מאיזה קיבוץ לטובת הצדק, עין ד' על יראיו. אמנם כאשר הכח הכללי אפס, אז הוא דומה לאדם שכבר מלא ימיו ונזדקן שאין לו עוד מה לעשות עם החיים, ע"כ הוא חולף והולך לו, ובנ"א דומין כעשבי השדה הללו נוצצין והללו נובלין. ע"כ אמר שמפני שהיא קרובה בישיבתה עונותיה מוצערים, עוד היא עומדת ביחש עונותיה במדרגות הצעירות שיכולה עוד להמשיך כח חיים חדשים ומועילים, ולא בלתה מזוקן, שלא הספיקו עוד הפרעות המוסריות שלה מצד קיבוצה לאבד את כל לח הצדק והיושר הטבעי, ע"כ ראוי להניחה.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון. ע"כ גלגלה ההשגחה האלהית את מצבם של אלה החטאים העומדים לנס למשל ולשנינה לאות לבני מרי, בשני הצדדים בשוה, וכפי אורך מדת תקופתם המוגבלת הטעימם שפלות והכנעה וגם גדולה ושלוה, ושני המצבים השתמשו בהם אך לרעה, עד אשר הוכיחו לדעת כי אין במציאות תנאי חיים שיוכלו להובילם אל דרך התיקון והטוב. ע"כ נדונו בכליה, "הפוך רשעים ואינם".