ברכות פרק א׳ פסקה קי״א
כי העמים שהם פראים ועומדים בשפל מדרגת ההתפתחות האנושית, כשהם מריעים מעשיהם להרבות חמס ושד ולרדוף אביונים, יש להם להצטדק כי שפל טבעם הפראי הביאם לזה. אבל עם מנומס ובקי בהליכות החיים של הדרך ארץ האנושי כראוי, הרי קנה לו השכלה אנושית וחייב הוא להכיר ערך הצדק והמשרים. וכשהוא למרות השכלתו והתפתחותו ימלא כפו עמל ואון, כהפרסיים שאכלו את יעקב והדריכוהו מנוחה, בכל היותם מנומסים ומשכילים, הם מקודשים ומזומנים לגיהנם מהשופט העליון ית'. ולשון "הקדש והזמנה", נופל ביותר על דבר הבא מצד ההסכמה הרצונית לא מצד הטבע. ע"כ העמים הטבעים, אינו נופל לומר עליהם שהם מקודשים לגיהנם. שלא הם הזמינו והקדישו את עצמם לזה, גם יש להם התנצלות כבירה. אבל הפרסיים המנומסים, בידם להכיר אורח משרים ודרכי צדיקים, ובבחירתם הרעה בחרו ברע תחת טוב, ורשע תחת צדק, הם מקודשים בהסכמתם, ע"י בחירתם החפשית הרעה, ומזומנים לגיהנם, ככל גוים שכחי אלהים. השכחה נופלת על ענין שהי' ראוי לבא בזכרון, והיינו מי שכבר הוכשרו לדעת את האלהים ודרכיו הטובים, שהוא עשות חסד וצדקה ומשפט, כמו שאמר הכתוב "השכל וידע אותי, כי אני ד' עושה חסד משפט וצדקה", ואמר "ועשה משפט וצדקה...הלא היא הדעת אותי". ועם הכנתם לזה יעבטו אורחותיהם ללכת בדרך נלוז, מאין חסד ומשפט וצדקה, הם נקראים שכחי אלהים.
ברכות פרק א׳ פסקה קט"ו
הנהגת עם ישראל את העמים בהתאם לאופיו של כל עם
לרומם מעלת עם נתון בשפלות העבדות צריך שני ענינים: האחד להורות לו הדרך כי ראוי להיות הוא לאור עמים, א"כ עליו להכיר מעלתו, כי להיות מושל בגוים נוצר לרודד עמים תחתיו כדי להרחיב המוסר והדעת את האלהים בין פראי אדם דבקים בכל תועבה. אך זה יתכן או במקל חובלים ובזעקת מושל, או ע"י אמרי חן והנהגה טובה שמאיליהם ינהרו עמים לאור באור ד', בראותם מה נהדר הוא הגוי הגדול הזה, ויבקשו קרבתם. ובאמת שני אלה דרושים, הכל לפי ערך העמים וערך מצב מוסרם. שהעמים המתנהגים בתועבות רעות, המפסידות את הישוב המדיני ומחשיכות את הוד נשמת האדם בדרכים נלוזים, ומקלקלים ג"כ דרכי שכיניהם ע"י שלומדים מדרכיהם, להם יאתה להראות חוזק יד, כי בדברים לא יוסרו עבדים שכמותם. אמנם עמים אשר מעט סרו מדרכים היותר מקולקלים, אף כי עוד רחקו מנתיב האור, להם יש תקוה כי יכירו הוד האמת, ובעצמם יבאו לשחר את שם ד'. ע"כ נגד התרוממות הנפש לחוזק מושלים דרוש הי' להיות בע"כ דמצרים, ונגד הרחבת הדעת לראות איך עמים זולתם יבקשו קרבתם, וישחרום לכפר פניהם במנחה ודרכי אהבה, הי' דרוש שתהי' בע"כ דישראל, והמצרים בקשו קרבתם, בהראותם כי הם נהנים בקבלם מהם, והוא צעד נכון למעלה הרמה של "ולו יקהת עמים" העתידה לבא, ככתוב "כספם וזהבם אתם לשם ד' אלהיך ולקדוש ישראל כי פארך" .
ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב
אחריות עם ישראל לעתיד לבוא לכוון את האומות כיצד תפעל כל אחת למען הטוב והצדק. טעם שלעתיד לבוא בעם ישראל כבר לא יהיה צורך במוות, ובאומות העולם עדיין כן יהיה צורך במוות
האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל. גם בכלל העולם לא הי' אפשר שכלול בעולם בשום אופן לבא, כ"א בהתחזק ג"כ הכוחות החומריים ואפי' הפחותים שבהם, ובאו ע"י אנשים שלא השכילו לאחוז בטוב ולשאוף לשלימות האמיתית. כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים" .
ברכות פרק ב׳ פסקה מ׳
התגרות שבין עם לעם, שבהם נשבת השלום האנושי, מזדמנות ע"י שינוי הדעות במושגים הכוללים שעליהם נבנית תורת המוסר, גם במצב הכלכלה שעי"ז ג"כ יכותתו עמים רבים גוי בגוי. ע"כ יתפלל שישים השי"ת שלו' בפמליא של מעלה, שיפקח עיני עורים ויכירו נועם המדות הטובות והמוסר הטוב הצדק והמשרים, שהם דרכי ד' שיביאו את העמים לשלו' מצד החלק העליון שבהם. ובפמליא של מטה, שיהי' שובע בעולם, וימצא כל עם צרכיו בלא תגרא ושפך דם. ע"כ יהי' שלום בפמליא של מטה, הדואגים לחלק של האדם החומרי דלמטה.
ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט
מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.
ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ד
יסוד היתרון של מצוה דרבים אינו רק מפני הכפל העוסקים במצוה, כ"א גם תכונת מצוה דרבים היא מקבלת נגד התקוה של שלימות כל הכלל של הנבראים, ומצות היחידיות הן מקבילות לעומת השלימות הפרטית. ע"כ בהיות מצוה דרבים מכוונת נגד שלימות כלל האנושיות ג"כ, היא רומזת ג"כ אל הזמן המאושר לעתיד לבא, שאז לא יהי' עוד באדם איש רע ומשחת שיהי' צריך שמירה למוסרו מפני רע תכונתו ע"י אדנות של אחרים עליו. "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל" אמרו חז"ל שבאו"ה נאמר, א"כ גם בהם בכלל האנושיות תקותינו חזקה לריבוי השלימות. ואז בהיות כל האנושיות פונה לעבודת ד' ולדעת את דרכיו, אין מקום לעבדות כפי תכונתה שהיא עכשיו מטעם ההישרה של הכרח לחלק מהמין האנושי, כ"א אפשר שתמצא מצד אהבה והכרת המעלה של אנשים שעומדים במדריגה שאינה כ"כ גבוהה בהשלמה ודעת ד' לרמים מהם, כמו שאנו חפצים בכל לב להיות משרתים את האיש השלם בחכמתו וצדקתו. וע"ז נאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ". ועבדים כאלה שיהי' שחרורם לפעמים ג"כ טובה כללית, כי בעת המאושרת יהי' כל מי שתגיע לו השלימות עוסק לאשר את כל יתר הנבראים, תהי' תכונת מצוה דרבים נמצאת באופנים רבים ושונים, ע"כ נאה השחרור במקום מצוה דרבים.
ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ד
ומה רבו העמים שהשתכרו ממה שהוא יפה ללב וטוב לעינים ואבדו את עולמם.
ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳
...כן משפט היחיד המתמכר רק לעוז גופני, וכן משפט העם כולו האומר לחיות רק על אגרופו וכח ידו, הוא ירגיש לעת זקנתו ההיסתורית כי גבורתו תהי' לו למוקש. התגברות התאות החומריות הבאות ומתגברות בלב בני העם המתמכר רק לחיי חומר גסים, יגרמו שתהי' יד איש באחיו לרעה ולבסוף יבער אש התשוקות הבהמיות גם את החסן הגופני. ואם ירצה אז בהמס ליחו לבחור בחיים חלשים אבל מלאי מנוחה, לא יוכל כי כבר התמכר אל השדרות השפלות שבחיים ושיני רשעים שברת, ע"י מה ששרבבת אותם, כי ארכו מאד והרחיבו מקומם על חשבון המקום הראוי להחיים הרוחנים באור ד'. ע"כ כאחרית הגבור החומרי הנערץ הזה, כה אחרית כל גויים שכחי אלהים, אשר שמו בשר זרעם ומן ד' יסור לבם, גבורתם תביאם למצב מר כזה שתהי' עליהם עצמה למשא, והשתעבדותם אל חיי החומר תגדל עליהם, עד שלא יוכלו להשלף ממשאם הכבד והמר, ולעת פקודתם יאבדו. "ואויבי ד' כיקר כרים, כלו בעשן כלו" .
ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ד
יש לנו תקוה שהגויים יתוקנו אבל אין לנו אחריות על כך
התפילה צריכה לעולם שיהיו ממנה תוצאות למעשים טובים בפועל, וביותר כשהיא מתיחסת לדברים רוחניים ומגמות נעלות שיסודתן בקודש. ע"כ כאשר לההשתדלות להשיב לבן של פושעי ישראל לאביהן שבשמים יש יחש גדול אל המוסר הפרטי של כל אדם מישראל, ע"כ ראוי שתהי' התפילה מסמנת אותה התשוקה שבקרב כל איש ישראל לראות את כל פושעי עמנו שהם שבים באמונה לאל אלהי ישראל. אמנם ערך ההטבה המוסרית של אוה"ע עובדי ע"ז, אם שסוף כל סוף הלא כל תקותינו היא שיכירו וידעו כל באי עולם את כבוד ד', אבל אין אנו חייבים כלל להתעסק בזה מצדנו. עלינו מוטלת החובה רק להגדיל את התורה והיראה בקרב עמנו, ותיקון העולם במלכות ד' יש בזה מכבשי דרחמנא, אשר לו נתכנו עלילות, איך להביא את האורה לעולם בעת קץ החושך. א"כ אין יחש לאותה התעודה למשאת נפשינו בתפלה חיובית קבועה על כל מקרה של ראיית ע"ז שנעקרה. ואם שיש לזאת התקוה הבטוחה רמזים שונים בתפילת "עלינו", שנאמרת בר"ה בחובה, ובהוספה לברכות דר"ה ויוה"כ, ובמלכיות, היא באה לפרקים להציב לנו ערך לתקותינו הכללית....
ברכות פרק ט׳ פסקה ש׳
הערך בנימוסיהם ומשפטיהם
סדרי הנימוסים והמשפטים הנקבעים בחיי כל עם ועם לפי מושגי המוסר שלהם המה מתיחסים למעשה ד'. באשר כל צרכי האדם היחיד, הגשמיים והרוחניים, גם הם צפויים ע"פ ההשגחה העליונה להשלימם, ועל אחת כמה וכמה, צרכי כלל החברה האנושית. ע"כ כל ההוד והתפארת, וכל המדות הנכונות שבהם מתקיים ישובו של עולם, בין הנובעות מענינים שמימיים כנבואה ורוה"ק והופעה אלהית המיוחדת לישראל, בין הנימוסים הארציים שהם פועלים הנהגה ישרה של טוב ויושר, הם מושפעים מכללות ההשגחה. ע"כ ראוי לכבד כל משפט צדק שבכל אומה לפי תכונתה והכרתה המוסרית, באשר היא משתדלת בזה להטיב ולעלות במעלות הקודש ודרך ד' .
ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ב
לא יכלו אז לחשוב אחרת, כי אם שאיש הישראלי, וכן כל בן אומה ודת מיוחדת, לא יוכל עם היותו שלם באמונה ויראת ד' בלבבו, להיות הוגה כבוד ויקר לנימוסים אחרים, שמזה נובעת הקללה הרובצת על המון בנ"א לצרר איש את אחיו. אבל בשמעם את ההגיונות הישרים היוצאים ע"פ ההשקפות הברורות של האמונה השלמה, שהיא מחייבת להעריך את כל מוסד משפטי שתכליתו להקים את הצדק והיושר באומה בתור דבר ד', באשר חזקה היא האמונה בהשגחת ד' הנפלאה, שמלכותו בכל משלה, וגם חוקי מדינה, המתקבלים על ידי עמים להיות מתנהגים על ידם בחיי תם ויושר, ראוי לכבדם....
שבת פרק א׳ פסקה י״א
פראותם של הלודים
שש מדרגות הן במצב האדם שעל פיהן יעתק ממצבו הגופני הטבעי ויתגברו עליו צרכיו האנושיים לפי מדתם עד שיתאחר אצלו המילוי של הדרישה הגופנית. המדרגה הראשונה הקרובה ביותר למצב הבהמות הוא מצב הפראות, שאין שם דאגה אנושית כלל כ"א דרישת תפקיד הקיבה ולא יותר. ע"כ שעה ראשונה מאכל לודים, הפראים שלא הכניסו עצמם כלל תחת סבל התרבות האנושית. ע"כ התביעה הטבעית הגופית היא אצלם הראשונה במדרגה וקודמת בזמן" .
שבת פרק א׳ פסקה כ״ז
היחס בין המידות של ישמעאל למידות של אדום
מי שצריך לסור למשמעת איש בעל תאות שפלות, היא קשה מאד, כי אין לערוך שרירות לב של איש מתמכר לתאות נפשו, מ"מ אינו כ"כ קשה כמו להיות מסובל תחת עול אכזרי אשר לא ידע רחם. ישמעאלים הם שטופי זימה, מעשרה קבים זימה תשעה נטלה ערביא, ע"כ מדותיהם נשחתות והנתון תחתם יסבול הרבה. מ"מ גרוע מזה הנתון תחת אדום, האומה שמתנתה היא החרב, ודם ורצח הוא מבחירי תענוגיה, ע"כ תחת ישמעאל ולא תחת אדומי.
שבת פרק א׳ פסקה כ״ח
היחס בין המידות של מלכות אדום למידות של אומת החברים
גם האיש הרע שלמען אות בצעו אין מעצור לפניו גם להרע לזולתו ברעות היותר גדולות, מ"מ כ"ז שיש לפעולותיו סדר ומטרה תכליתית יוכל הנתון תחתיו לכוין לרוחו. אמנם גרוע מזה הוא מי שנטייתו היא רק להשחית ולחבל בלא מטרה תכליתית לתועלת עצמו. והם החברים שאמרו עליהם בעשרה יוחסין, הראני חברין דומים למלאכי חבלה, מוכנים להשחתה והפסד באין תכלית של תועלת גם לעצמם, זה העול הוא יותר כבד מהראשון, ע"כ תחת אדומי שמ"מ יש תכלית למאויו, ולא תחת חבר הדומה למלאך חבלה באין תעודה תכליתית, ומי יכלכל רוח בער ומשחית כזה.