אושר

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום. קול זמרת הצפרים "מבין עפאים יתנו קול", מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם, אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנה ע"י התרבות והחברה שהרחיקוהו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ו

ראוי לאדם שלא יחליף הרגש בשכל, כ"א כל אחד מאלה צריך לפעול ע"פ תכונתו. תכונת הרגש, צריך להיות אדם חי ומתרגש כפי השעה שההתרגשות באה, אלא שצריך שיפעול עליו הרגש לטובה, להטבת הלב ולקרבת אלהים, שהיא הטובה היותר עליונה, אבל לא להרגש להתעסק בחשבונות רחוקים, כי אין לו כ"א מקומו ושעתו. ואם יבא האדם להתעמר ברגשו ולנהוג בו מנהג השכל בחשבונות רבים, יאבד חלק גדול מאושר חייו הרוחני והחומרי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

האושר תלוי בגישה לחיים

לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ב

באוצר הכלל ימצא האדם השלם אשרו חייו ושמחתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ב

אשרי האיש עושה גבורה גדולה ויודע בדעת נפש והכרה פנימית את מטרת פעולתו, שאינה באה לא מתוך הרגל והמשך אחר המוסכם מבלי בירור נפשי אמיתי, שאז עדיין אינה תכלית האושר. אבל מסירות נפש זאת, שהיתה מתאחדת עם הגבורה של קדושה היותר נפלאה, ועם החכמה וברור הדעת היותר טהור ונעלה, אין לך אושר גדול מזה בעולם, ונתגלה במה שיצתה נשמתו ב"אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ד

האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי, בנויה בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין נערך ונחשב מאד כאושר הכללי...ההצלחה הפרטית הנשגבה מאד שהיא שקולה לעצמה כערך כללי ויותר, היא המדה שראוי להשתבח בה אחרי העליה של הדבר היותר אדיר בכללותו, שם יש אור חדש זרוע, ודעת אלהים מופעת במושגים אמיתיים זוהרים ונהדרים, שאין לנו מהם הערכה אף דמיונית, שם יופיע אור הפנימי של הנפש הרוממה בכל עוזה ותפארתה, והעולם הפנימי הלא פרטי הוא בתכונתו. אמנם אשרה הפרטי שהוא גדול כ"כ במעלה, שבא אחרי המעלה הכללית, אשריך ר"ע שיצתה נשמתך ב"אחד", ונעלית במעלת הכלל היותר אדירה, ואתה עוד עולה מזה אל המעלה הפרטית "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", מזומן לחיי העוה"ב, החיים הפרטיים הגבוהים שעולים עוד על החיים שבהם יש זיקוק הכרחי אל הכללות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

כשם שבחיי הכלל התכלית הראוי' לאהוב ולכבד, הם חיי מנוחה ביושר לב ושלוות צדיקים, כן חיי הפרט היותר מאושרים הם חיי מנוחה של צדק וכשרון, לא התגלות לב של המון מרעיש מרקד ומפזז.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל...והנה, הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני.

סדר זרעים פסקה א׳

והנה מזה עלינו להשכיל, כי כשיסור העורון מלבות בני אדם, ודעת ד' תמלא כל הארץ, כמה יבער כל לב מאין שקט עד אשר יוצק הרגש האדיר הזה, שאינו נותן מנוח, בתוך מערכה של מצות ועבודת ד' קדושה. ע"כ אין לשער את עוצם הצמאון שתהי' לעת המאושרה לעבודת ד' מצד עומק הרגש של הכרת טובה האדירה...אמנם הדרכים שהם דרכי ד' ועצות להרחבת עבודת ד' כפי התביעה הגדולה והצמאון הנורא שיתחייב להיות לעת האורה, יתפלגו ע"י כח אהבת החסד הנטועה ג"כ בלבו של אדם. כשתצא אל הפועל במלואה, אז תכה גלים ותפליא לעשות תחלה על שדי החסד שבין אדם לחבירו. אמנם כאשר לא תמצא כבר את פעולתה בחוג האנשים, מפני שאביון לא יהיה בארץ, חלי ומדוה יסורו, ברכת ד' תמלא את כל זרע האדם, והחכמה והמדע ימלאו את כל הארץ, "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם", א"כ בהכרח יתור האדם לו מקום לשפע חסדו על כל היצורים מעשה ד', להטיב מצבם, לחנכם ולחכמם ולהרבות אשרם כיד ד' הטובה עליו.

סדר זרעים פסקה ב׳

וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות וההשתתפות בצערו של חבירו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהן תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והן באות לצאת (בפעלם) [לפעלן] רק ע"י מציאות העניות, וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביא(ו) לתכלית(ו) המאושר[ת] כמו כל העובדים כולם.

סדר זרעים פסקה ו׳

...אמנם לפעמים יונח גם בעל נפש יקרה בעוני, כי ידוע לפני ההשגחה העליונה, שעם טוב לבבו יוכל העושר להסיר לבבו מדרך תמימה, והוד נפשו העדינה יוכל להיות נהפך למשחית. ע"כ כאשר ימי השחרות יחלופו ויבאו ימי הזקנה, שדעתו של אדם מתחוללת עליו, אז יוכל לקבל ימי טובה לפרנס אחרים משלו, ועל נפש טהורה המוצאת אשרה לא בדברים חומריים ושיטוף תאות וקנינים לעצמו, כ"א בעשות טוב וחסד שהוא הדעת ד' באמת, הוא בוטח בד'. וברוך הוא, כי יקר בעיניו העונג הרוחני של שמירת מעלות נפשו עד שצער המחסור כאין נגדו, ע"כ יהי' ד' מבטחו, כי גמולו יותן ג"כ במעולה שבתענוגים שהוא דעת ד', עשות "חסד משפט וצדקה בארץ", דהיינו שיפרנס אחרים משלו.

סדר זרעים פסקה ט״ז

ואם יבא המין האנושי למעלה כזאת שמכל החובות הרבות שיש לעשות לטובתו, לא יהי' עוד צורך במטיבים מקרבו, כי המצב הרוחני וגם החומרי יהי' בתכלית המעלה והתיקון...ובעניני הדברים שהם צרכי החיים, "אפס כי לא יהי' בך אביון", כענין "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", שיסוד הדברים הוא עכ"פ לד' הרמב"ם ז"ל הרחבת המצא כל צרכי האדם באין טורח מתיקון הטבע וברכתו לעת המאושרה, א"כ מה יעשה האדם עם כח נדיבותו ונטייתו הפנימית להיטיב ולהרבות חסד, כ"א שיפנה אל היצורים השפלים ממנו להועילם ולהשכילם, להעלותם ולרוממם, באהבה וחסד רב, עד אשר "האלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה", ונטיית המדות לטובה בהם עד אשר "פרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן".

סדר זרעים פסקה י״ח

ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו.

סדר זרעים פסקה י״ט

מעשר שני אינו ניתן לאחרים כ"א בעלים אוכלים אותו בקדושה לפני ד', והוא להעיר שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים, עובדים עבודת הקודש, שהם מישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להכיר הספקת צרכיהם לחובה קדושה, כן יש באדם עצמו, בכ"א ואחד, צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי, שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע"כ יאכיל המע"ש בקדושה לעצמו. אבל במה איפוא יודע לאדם עילוי ערכו השכלי, במה שישכיל כי כל הרעות והנזקים הבאים לאדם בעולם, אינם כ"א מצד חמרו ועכ"פ מצד חסרון השפעה השכלית, כדברי הר"מ במו"נ. ע"כ לא יאכל המע"ש באנינות, להורות שכל צרה ורעה שבעולם אמנם באה רק מצד הצד השפל של האנושי[ו]ת, מצד יחש בהמותו.

סדר זרעים פסקה כ״ד

ע"כ המעולה שבברכות לעם, הוא ריבוי הבנים והבנות, אבל עם זה יהיו זרע ברך ד', נעטרים במדות קדושות ישראליות, שאהבת אמן לעם ד' ולכל הליכותיו בקדש, לאשרו ולרוממות קרנו, תמצא בלבבם קן נאמן. ע"כ צריך לזה התפילה, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", בבנים ובנות.

סדר זרעים פסקה כ״ה

לעומת ברכת השמים, שהיא הברכה הרוחנית מכחות הנפשות העדינות שטובתן מורגשת באוצר הכלל, צריך ג"כ ברכה פרטית נתונה לנו, שיהי' איתן וטוב כל מעמד פרטי, ומזה יקבץ ג"כ בסוף אושר הכלל גם הרוחני. ע"כ לא דיבר בברכה הגשמית בשם עם ישראל כעצם נבדל, כ"א נתת לנו, היינו הערך המשותף (לכל,) לכל יחיד ע"פ חלקו בברכת הכלל, מה שא"כ הברכה הקודמת, היא ברכת הכלל מצד הערך שיש לכל יחיד יחש אל כללותו של הכלל כשהוא לעצמו, לא מצד אותו החלק שחוזר אליו בחלקו הפרטי.

סדר זרעים פסקה ל׳

החליל הוא מיוחד ביותר לשמחה גם לאבל, חלילין לכלה או למת, אמנם השמחה השלמה היא מתנוצצת ביותר כשלא יחסר עמה ההרגש של מציאות האבל האפשרי לבא, והוא נשמר וניצל ממנו. ע"כ אלה השלושה הכחות הראשיים המצליחים את האומה, העבודה בכח הגוף, השור ההולך לפניהם, העושר הבא ע"י קרניו המצופות זהב, וההשכלה הבאה עם העושר והחריצות, עטרה של זית שעל ראשו, אפשר שכל אלה יביאו ג"כ שואה על האומה, כשישתמשו עם אלה החמודות להרע: העבודה תוכל להשפיל את הצורה האנושית אל השקיעה החמרית לבדה, העושר יביא המון חמדת תענוגי החיים, שמטמטמת את הלב מבינה אמתית וחכמת צדק אלהית, החכמה תוכל להועיל להרע כמאמר "חכמתך ודעתך היא שובבתך". אמנם עם ההישרה האלהית, עם מעגלי צדק ומשרים שתדריכנו תורת ד', דבר ד' היוצא מירושלים, הננו בטוחים שאלה ההצלחות המכשירות את אושר האומה יביאוה באמת לרום מעלתה. ע"כ החליל המוכשר ג"כ לאבל, מכה לפניהם בתכונת דפיקת קול צהלה ושמחה עזה, עד שמגיעין קרוב לירושלים, כי שם צוה ד' את הברכה.

סדר זרעים פסקה ל״ד

ע"כ עומדים מפניהם בעלי האומניות להורות את היתרון ורחש הכבוד שהם מכירים בחייהם הפשוטים, ושואלין בשלומם להורות על תעודתם הם להגדיל אשרם בחיים ע"פ דרכם, לא להוציאם מעולמם כ"א להוסיף בהם ובכלל האומה שכלול וטוב, שמתחבר כולו אל היסוד היותר עליון שהוא מגמת האומה הישראלית, שיכיר כל חלק מן האנושיות את ערך התועלת היוצאת מאותו החלק הרחוק ממנו בתכונתו.

סדר זרעים פסקה ל״ה

ההתחלקות וההתכללות כשהן משולבות במדרגה נאותה והגונה, הן מעמידות האושר וההצלחה החברותית, ודבר זה נוהג בין בעמים ביחושם איש לרעהו, בין בפלגות ושדרות שבעם אחד.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

...והנה כל אלה הם במצב הפנימי של האדם, אמנם במצבו החיצוני, ע"פ סבותיו וקניניו הטובים והרעים, הנה מקור לשמחת החיים, המתמלאים ע"י האושר החיצוני בבית וכלים ויתר צרכי החיים, אמנם בתור מקור לשמחת הלב ע"י גורל החיים המאושרים בבחינת המצב החיצוני, שחוץ לגופו של אדם הוא ע"י אשה טובה. ע"כ כל רעה חיצונית פרטית תחשב, שטובת אשה טובה תוכל להתגבר עליהן להפכן לטוב ולהמעיט עצב הלב הבא על ידן. אבל כשתהי' הרעה במקור הטוב של הקנינים החיצונים, בגורל החיים עצמם, היא רעה יסודית שאין כח בפרטים אף אם יהיו טובים לעצמם להתגבר עליה, כל רעה ולא אשה רעה.

שבת פרק א׳ פסקה מ׳

החיים מחוברים הם מתכליות ואמצעיים, המאושר ההולך בדרך ד' הוא לא יחליף את האמצעיים בעצם התכלית. מי שלא ישרה נפשו בו יאבד דרך ויטבע בדרך החיים בהיותו עוסק באמצעיים של החיים להסיר מלבבו התכלית שלהם. הידיעה בערך התכלית של החיים לא תהי' בכל הנפשות בשוה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

...סוף כל סוף אין דרך אחר לכל חמדת התכלית הגדולה לבא בעולם כ"א ע"י גדולתם של ישראל. ע"כ כדי שינצל האדם מהיות שקוע רק בחפצי נפשו הפרטים, ראוי שלא ישאל צרכיו בלשון ארמי, כי לא יוכל האדם להנשא אל החוג הרחב של צרכי כלל הברואים כ"א ע"י התקשרו בעמו בקשר אמיץ, והדבר נגלה ביותר בישראל, שעל ידי התגדלם תבא התכלית המאושרת לכל באי עולם…הרגשות של החבה הלאומית שמתגלה ע"י התגלות השפה והסגנון הלאומי, הם מרוממים את האדם מעל לחפציו הפרטיים אל הדברים הכלליים של האומה. ומזה יבא הוא וכלל האומה אל החשק של התכלית היותר רמה ונשאה, כשיבא הזמן המאושר ע"פ חפץ ד'.

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם

כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, מה טובו אוהליה ומה יפו ונעמו יתרונותיה, אור חכמת אלהים המאיר בה ושרי קודש המתהלכים בתוכה הם לעיניה לאות ולמופת על מעלתה, ומקדש הקודש עומד על מכונו ברב כבוד וקדושת עליון גלויה, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה מצד פרטי בניה לה בכללה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם עובדי ע"ז, למען יגדל ערך עמם בעיניהם.