אמת (דרך האמת)

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ג

החכמים הם אותם שתקנו מדותיהם הטבעיות, וכיון שהם הולכים במעשיהם בכלל בדרך הטוב והישר, הם קרובים לשמע דברי חכמים, שהם דברי יושר ומתקבלים על לב טהור. אבל מי שטבעיותיו נלוזות, הוא לא יוכל לשמע דברי חכמים ולא יבין לשכל מליהם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ה׳

יש מלחמת מגן ומלחמת תגרה. מלחמת תגרה מכוונת להפיל האויב ולאבדו, מלחמת מגן להחזיק מעמד עצמו. כן הדיעות הרעות כשנלחמים עליהם צריכים לצאת במלחמת תגרה לאבדן עד היסוד לבל ירעילו בארסן. אבל דברי תורה, שגם האוסרים כהמתירים הם דברי אלהים חיים הם, רק שכ"א מחוייב להחזיק בדעתו שהיא לפי דיעו מכוונת לאמתה של הלכה לעשות מעשה כמותה, ע"כ אינה כ"א מלחמת מגן, למצא מעמד למעשה ע"פ דעתו אע"פ שגם דעת זולתו היא דעה שלמה וממקור קדוש היא נובעת, ע"כ נקראו ת"ח המתעסקים באלו הויכוחים "בעלי תריסין", תופסי מגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״א

כונתו להורות לו שיסוד כלל הנהגתו שלא לתן לת"ח פרטיים להתגדל על הנשיא, הי' רק מפני חשש איזה ת"ח מבקשי כבוד, שבהנתן רשות לחלוק על הנשיא ולהחליש דבריו יפריעו שלום הכלל בכמה ענינים כדי להשיג מטרה פרטית. אבל לנפש טהורה ולב צדיק תמים כזה, שבוחר לעשות במלאכה פחותה וכבדה ואינו חס על כבודו רק להנות מיגיעו, על כיו"ב אין שום חשש כי כונתו רק לש"ש למען אמתה של תורה. ועל כיו"ב לא הי' חפץ כלל להטיל מרה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ח

התפילה ראויה במקום שיש בו חשש סכנה גופנית או רוחנית, וכאן שהולך למקום בטוח ביותר, מגדל עז מפני אויב נפשי, ושם אוהבים ורעים ת"ח שמרבים שלום בעולם, מה מקום לתפילה. ואם ששכל האדם עלול לשגות, הלא כל שהוא עמל לפי שכלו כך היא האמת הרצויה, כי התורה לא נתנה למלאכי השרת. אמנם השיב להם, בכניסתי אני מתפלל שלא יארע תקלה על ידי. אמת שאני בטוח, מפני שתורה בעידנא דעסיק בה ודאי אגוני מגנא, אבל יכול לבוא מדברי והליכותי תקלה למי שרוצה לחטא ולשמח בתקלת חבירו. ואם שאין עונש אם לא יכוין לאמת אחרי שהוא עמל בכל כוחו, אמנם אינו נקי מזה כ"א אחרי שעשה מצדו כל השתדלותו להשיג האמת, אבל אם חסר אחת מדרכי ההשתדלות הרי הוא חוטא בזה. וכיון שהתפילה היא ג"כ אחת מראשי ההשתדלות להשיג כל מבוקש, מחוייב הדבר שלא תחסר גם היא לעומת התכלית של בקשת האמת.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

זהירות בדיבור. דיוק בדיבור

יהי רצון מלפניך ד' אלוקי ואלוקי אבותי, שלא יארע דבר תקלה על ידי. היינו בדיעות. שלפעמים יאמרו דיעות אמתיות לפני קטני דעת, והם מחוסר הכנתם לקבלן יוצאים עי"ז לתרבות רעה ונכשלים בתקלות עצומות. ולא אכשל בדבר הלכה, היינו אפילו בדבר שאינו נוגע למסקנת ההלכה, כ"א להסברת הדברים, לא אכשל לאמר דבר שאינו עולה לפי שורת החכמה והאמת.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

כיון שהבכי' מוטבעת בנפש, כשיכיר בעצמו שהוא צריך להתיצב לפני מי שהוא מופלג ממנו בשלימות ויכולת, אע"פ שהוא יודע צדקו ומובטח לצאת בדימוס, מ"מ ראוי שיתרגשו כוחות הנפש כדי להתברר אצלו שיעמוד כעת לפני מי שהוא רם ונשא ממנו. א"כ אם לא תהי' התרגשות כזאת מדין ק"ו בהתיצבו לפני ממ"ה הקב"ה, הוא אות שלא יכיר הוד האמת. וזהו כלל גדול, שכשם שהאמת מתבררת מהדיעות בשכל והגיון כך היא מתבררת מהמעשים וההרגשים, וכשיחסר ההרגש במקומו הצריך ודאי יחסר שלימות השכלית במדה ההיא. א"כ כדי להבין ערך האמתות של ההתיצבות לפני ד' במשפט, מוכרח אני להתרגש כפי כחי האפשרי ורק אז אוכל להשתלם בהבנה דומה להאמת הגמורה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

נראה שהדין הוא בדיעות, שכיון שכבר נתבררה אמתת האמונה ושרשיה, אצל הצדיק ההולך בתומו, במופתים נכוחים, איך יואל לפנות מדרך האמת הברורה. ומקשה, ולא? והכתיב "ובשוב צדיק מצדקתו ועשה עול וגו' ", נראה שסומך על מה שאמר במקרא זה "ועשה ככל חטאת הרשע", ובחטאת הרשע נמנה ג"כ דיעות רעות, "עיניו נשא אל גלולי בית ישראל וגו' ". ויסוד המחלוקת שבין אביי ורבא, דאביי ס"ל דטבא לא הוי בישא ורבא ס"ל דגם צדיק מעיקרו י"ל דלמא הדר בי', הוא שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה. אביי ס"ל דיסוד השלימות צריכה להיות מתבררת אצלו אמונתו ע"י מופתים מכריחים. ועפ"ז טבא לא הוי בישא שאחרי שכבר הובררה אצלו האמת איך יסכל אותה, אלא שלמען יתישבו המופתים בלבבו צריך שלא יהי' טבעו מקולקל במעשים רעים. ע"כ מי שהי' רשע מעקרו וטבעו נתקלקל אפשר שיהי' בישא, כי אינו מוכן לבירור ידיעה גמורה. ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

מפני שאפשר לפרש המקרא שהעיקר תהי' הרעדה אלא שעמה תצורף הגילה, ובאמת שלימות האמת והשגתה א"א כ"א בשמחת הנפש והרחבת הדעת, אלא שלא תביאהו השמחה לידי הוללות חובה לצרף כובד ראש עמה, כדי שתהי' השמחה מוגבלת רק בדברים שהם שלימות אמיתית, ע"כ הפירוש של "ברעדה" הוא שתצורף הרעדה אל הגילה שהיא העיקרית...ע"'כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר יראת ד' תוסיף ימים, ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״א

...וכן בכל עת שהאדם מתרועע עם חבירו עוברים דברים שאינם עקריים וזמניים ג"כ בתנאי ההתחברות. אבל כשיפטר מחבירו, השעה הזאת ראויה שיורה בה את המרכז של התחברותם. והנה מרכז ההתחברות ראוי שיהי' רק דרישת האמת והכשרון שתכלית שלימותם היא בדבר הלכה, המישרת את התכונות ומקרבת את השלימות אל האדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט

אע"פ שמקיומם של ישראל אחר חטא העגל נמשכו תוצאות מרות, מהכרח צירוף הגלויות והצרות הרבות שעברו על נפשינו, ס"ל דאין לומר במושלם שיחשב דבר זה חלי בההנהגה האלהית, מפני שגם ע"י צרותיהם של ישראל באה טובה רבה לעולם, וע"י פיזורם נתפרסם אור ד' בקצוי ארץ עד שההשלמה האנושית תבא גם ע"י צרותיהם, כאשר תבא ע"י שלותם, והצרות עצמן יביאו להשלוה והגדולה העתידה להם. והנה התרת הנדר באה ע"י רצון יותר נעלה מעצם הנדר, שהרי יש בו יכולת להתירו. כמו כן ההסכמה הראויה להיות לולא החטא שיהי' מצבם של ישראל איתן בארצם, אמנם הי' טוב ונאה להם. אבל להתפשט אורן של ישראל בכל העולם כולו לא הי' בא עי"ז והיו עמים רבים נמצאים שלא ידעו את ד', והי' צריך גלגולי דברים רבים במשך דורות רבים, עד שיהיו באים להכרת האמת ולשלימות האנושית. א"כ נמצא שע"י קיומם של ישראל אחר החטא, שהיתה סבה חזקה להשתלשלות כל המקרים הרעים הבאים כתומם אח"כ עליהם, תצא מהם תכלית יותר נשגבה, והוא דומה ממש להתרת הנדר שהוא דבר יותר שלם מקיומו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ח

יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירן לפי מה שהן עומדות מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו. וע"כ המשכילים בהשגה אלהית, והם קובעים את נקודת השקפתם מחוץ לנפשם, בהם תגדל מעלת החכמה על מעלת היראה. כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית. ובהיותו משיג שנקודת האמת תימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [את] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבד, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והשגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתן גם לפי מה שהן במעמד כלל המציאות, ע"כ יראה לגבי דידיה היא מלתא זוטרתי, ובא ללמד אותנו דבר גדול, שלא נבקש להעפיל להצטיירות האמתיות כפי מה שהן מצד עצמן, כי אין זה מחוק שלימותינו, כ"א לבקש את האמת המצויירת כפי יחושה אלינו, אז יהי' לנו כעין אספקלריא אל האמתיות הקיימות מצד עצמן. ע"כ הצד המעולה שלנו, שאנו מוצאים לערכינו בבית גנזיו של הקב"ה, הוא יראת שמים, ואצל משרע"ה היתה ידיעת השם ית'. ואמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך", לא התפלל על היראה שזאת היתה תחלת מעלתו, "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", כי כבר היו בידו באופן נפלא רישומי האמתיות כולם כפי הערך שצריך להצטייר בנפשו. והוצרך שיעביר ד' ית' כל טובו על פניו, מחוץ לו, ויקרא בשם ד' לפניו, הכל ידיעות מחוץ לנפש. ע"כ עליו נאמר "כי לא יראני האדם וחי", כי הידיעה באמתת השם ית' מצד המעמד של ציור האמת חוץ לנפש, מנועה, ע"כ א"א לראות באספקלריא המצוחצחת, שהיא היתה מעלתו של משרע"ה, את ד', והיתה אפשרית להאמר אצל ישעי', מפני שכך היא מדת כל הנביאים כולם, להגיד רישומי האמת כפי ההצטיירות הפנימית ויחוסה, שהיא מעמד אושר האדם ורוממות הצלחתו בנחלת האמת. וממילא מובן שהמשקיף על יחס הציור כפי שראוי להיות בתוך הנפש המרגשת וחושבת, יש הבדל בין אם אינו משקיף לעולם כ"א מגבול תוכה וחוג ציוריה הפנימיים, ובין המשקיף גם על זה מחוץ לנפש ויחוסה כ"א לפי המעמד האמיתי באמתת המציאות, שאין ערוך לערך הגדולה של הראשון על האחרון. ע"כ גם היראה של משרע"ה שהיתה מלתא זוטרתי לדידיה, והוא דבר לפי האמת, שראוי לדעת שמדרגה שאנו נשאלים עליה מצומצמת היא, ולא כפי כל כחה של האמת מעצמה, מ"מ היראה שלו היא כלי גדול, שההשקפה על יחס הנפש להאמת הבאה מגבול הגדול של כלל המציאות היא נשגבה מאד. וזה הי' ציורו דמשרע"ה באמרו "כי אם ליראה", אמנם יש לו. ובערכנו אנו תהי' זאת הבקשה עצמה כלי קטן, אבל אין לנו, וזאת כל פרי מגמתינו שנרדוף להשיגה. והוסיף המשל להחכימנו, כי א"א כלל שיהי' דומה ציור עומק היראה מצד סוגה של משרע"ה גם בהשפילו להשקיף על ערכינו כפי מה שהיתה מצוירת אצלו, אלא שבשינוי הערכים תהי' התוצאה של האמת כפי המקבלים נכונה ומתאימה לסידור החכמה העליונה, שזהו רצון אדון כל, "המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ".

ברכות פרק ו׳ פסקה ט״ז

הכרעת ההלכה ע"פ האמת וע"פ השלום

יסוד ההכרעה בהלכות בנוי ע"פ האמת והשלו'. לפעמים יכריע כח האמת ולפעמים יכריע כח השלום. ביאור הדבר, ודאי בכל מחלוקת וספק יש לחקור אחר האמת, אחר כל מי שהדעת והסברא והראיות נוטות לדבריו. אמנם כשכבר אין בידינו להכריע בראיות, אז יש עכ"פ צורך להכריע, וע"כ "אחרי רבים להטות", והיינו מפני השלו' שלא ירבו מחלוקת בישראל. וזהו שא"ל ר"ג, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת, כאילו הנך כדאי להכריע דברי מי נראים יותר. א"ל שלא בא לידי מדה זו כ"א בחר בנטי' אחרי רבים, לא מצד ידיעתו שהם צדקו יותר, כ"א שאהבת השלום שהוא יסודו של עולם דורשת כך. א"כ אין זה כלל הכנסת הראש, שהוא השכל שלו, בין המחלוקת באופן שיראה כמבטל שכל רבו, כ"א גם יהיו הדברים לעצמם מאומתים כדעת רבו ראוי להניח הכרעתו מפני השלו'. וי"ל דמשו"ה לא אמר "אחרי רבים להטות" כלשון הכתוב. כי בזה י"ל כמו שאמרו המפרשים שהוא דוקא כשהם במעמד א'. וטעם הדבר י"ל דגם בטעמא דקרא יש לדון, אם הוא מפני שהדעת נותנת שהרבים מסכימים לאמת או מפני שחובת השלום דורשת כך, וכשהם במעמד א' י"ל דהרבים ודאי הסכימו לאמת שהרי שמעו כל דברי החולקים. אבל שלא במעמד א', י"ל אילו היו שומעים טענות החולקים היו חוזרים בהם. וי"ל דהונח הלכה כרבים אפי' שלא במעמד א' מפני השלום, שלא ירבו מחלוקת בישראל. וי"ל דבזה פליגי ב"ה וב"ש, דב"ש סברי דטעם אחרי רבים להטות הוא מפני האמת, א"כ כשמחדדי טפי אין שייך להטות, אחרי רבים להטות, דהגדולים בחכמה יורדים יותר לעומק האמת. וב"ה סברי שיסוד "אחרי רבים להטות" הוא מפני השלו', ע"כ אין להביט כ"א על המספר המורגש ולא על המעלות של החכמים, שמשקל הערכים עצמו יוכל להביא מחלוקת. עכ"פ שכשנקבע ד"ז, שיחיד ורבים הלכה כרבים ג"כ בלא מעמד א', הוא מפני השלו' ואין גנות בזה לסברת הרב היחיד שנדחית.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה]. ודוגמתה בחולי הנפש, [אולי צ"ל תחילתו] זחיחות הדעת בדברי דופי וסופו השחתה עזה בדיעות עקריות הגוררות מעשים רעים שמשחיתים את האדם בכללו ומוציאים אותו מעולמו חלילה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

הציר שעליו סובבים כל עניני [ה]ברכות, הוא השלימות הנקנית על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות (וע' מו"נ ג' מ"ד), והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים, שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'. ראש כל הדיעות הטהורות היא הדעת את ד', וע"ז מורה שם השם ית'. אמנם הידיעה שגורמת לישר המעשים כולם היא ידיעת מלכות ד' ית', כי תתחייב מידיעת שמו ית' ההליכה בדרכים הטובים בעז משפט מלך. ופליגי איזה דבר הוא יותר עקרי. רב אמר שהעיקר היא הידיעה האמתית, וידיעת השם ית' פועלת להישיר ממילא המעשים כולם, והידיעה בעצמה היא תכלית הברכות. וריו"ח אמר שאי אפשר שתהי' באדם הידיעה בשם ד' ויעזוב ארחות יושר. ובכלל היא דבר מחלוקת אם התפתחות השכל די היא להכיר האמת להביא ג"כ את שלימות המוסר לגמרי שעוד לא הוכרע כלל בניסיון, [אולי צ"ל או ש] ע"כ צריך דוקא הזכרת הידיעה הפרטית שיש לה יחש ישר לארחות המוסר והצדק, שהיא ידיעת המלכות. כי העוזב ארחות משפט יענש בעז מלך, ויש קפידא גדולה בההנהגה שתהי' בדרך ישרה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

...גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ח

והנה הכותים אינם מכירים כלל לאומיותם של ישראל, כי עוד כצר נחשבו לכלל האומה מצד לאומיותה, והשתתפם בתורה אינו כ"א מצד רצונם לזכות בשכרה, או הכרת האמת למצויינים שבהם. ומדוייקים דברי חז"ל, שגם המעלה את הכותים ונותן להם יתרון שאינם גרי אריות, אומר שהם "גרי אמת", ואינו כלשון המורגל להם ז"ל בכל מקום על הגרים "גרי צדק". והיינו שצדק נקראת כנסת ישראל, שיסודה להביא צדק העולמים לכלל המין האנושי. ומי שאין לו יד ושם באלהי ישראל, אע"פ שמכיר הוד התורה מצד צד האמת שבה לעצמה, נוכל לקרותו גר אמת ולא גר צדק.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

דרכי התיישרות האדם לאמת האלוקית

והנה עם כל ההסכמות הכלליות שכבר הוסכמה עליהן דעתו של אדם לשום מגמת פניו אל האור העליון ודרך ד', צריך לחדש את הציור בפועל באופן קצר הכולל את כל היסוד עם סעיפיו לבל יהיו הדברים עמומים בלבבו. ועל חידוש הציור באה מצות ק"ש שחרית וערבית כדביארנו במקומו במאמר: תדע שהרי אדם קורא ק"ש שחרית וערבית וערב א' לא קרא דומה לו שלא קרא ק"ש מימיו. כי חידוש הציור הוא תנאי המוכרח לשלימות האדם באשר הוא אדם. כי בעבור איזו תקופה זמנית קצרה ולא חידש את ציוריו להריקם במקור האמת, כבר יצמחו על תלמי הלב ציורים הפכיים משרירות לבו של אדם, המתארים לו דרכים נהפכים לפי ראות העין החיצונית שהוא ההפך מיסודה של האמת הגמורה המבוררת. אמנם זה החידוש הציורי לא יעמוד גם הוא לעולם בתקפו, כל זמן שהוא קשור רק ברגשי לבבו וטבעו של האדם. כי מי יודע את רוח האדם, ולפעמים ממקרים רעים, מוסריים או חומריים, מתקלקלת תכונתו ולא נותר ברגשו רושם ניכר מתכונה טובה, ועלול הוא לחדש על פי תכונתו העצמית דרכים עוקרים כל מטעי האמת אשר שתל על תלמי לבבו בימים מקדם. ע"כ צריך האדם, ביחוד האיש הישראלי שדרכי מוסרו הם נעלים מההשקפה הפשוטה וצריכים לו מעלות הרוח, רוממות, עד שיכיר ערך הדרכתו ע"פ התורה האלהית כמה נשגבה היא, שיהי' לו מקלט בטוח וערובה נאמנה שע"פ יחדש ציוריו כמו שהם בטהרת אמתתם. וזאת היא סגולת התפילין, שהן עוזרות את לב הבשר והמוח החומרי להוציא אל הפועל הגיוני מוסרם הזך שראוי להם בעצם טבעם. אמנם באשר המה בשר, ויוכלו להתקלקל מסערת רוח יצר לב האדם, ע"כ התפילין הם עז לישראל, שבהן כלולים יסודי הדיעות הטהורות ורגשי הלב הטהור והנאמן באופן שמור מכל פגע. ע"כ להוציא הבטחון שלם מחידוש הרגש של ק"ש צריך עמו תפילין, וכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר בעצמו. כי מה בצע באמור האדם הציורים בפיו, אם תתקומם בקרבו רוח עוקרת בפועל לכל הנשגב והוד הקדושה. אמנם התפילין הן מגינות, להורות בפועל כי לא אל רעיון לבבו יפנה, כ"א להעריך רעיונו כפי מה שיוכל להיות מושוה עם האמת הגמורה העומדת לעד בלא שינויים, החקוקה במכתב אלהים. ע"כ לחידוש הרעיון שמק"ש, צריך לבטחון הרעיון שבתפילין. אמנם עם חוזק הרעיון בבטחונו וחיזוקו, צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו איך שהמוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהם, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצוה יב(ו)נה בנין המוסר הישראלי לאות ולמופת לדעת את ד' באמת, ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד לעולם, וע"ז באה מצות ציצית בכנפי הבגדים...אמנם על כל אלה יסוד האדם הוא מדעו, וכח המדע הפנימי שבאדם ראוי ביחוד שיתאשר אל דרך האמת, וכל אדם יש לו כפי ערכו תוכן מדע פנימי שהוא מגמת כל ציוריו כולם...אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח..."מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

ברוב עם תתגדל קדושת רוממות כבוד עבודת השם ית'. אמנם בהיות עיקר השלימות היא הבאה מצד הבחירה החפשית בהכרת האמת לאמתתה ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ב

יסוד אבדת סדום הי' להעמיד בעולם גודל ערך החסד, וכמה גדולה היא ההשחתה של אבדן מדת החסד בעולם. והנה ההיפך ממדת סדום ממש הי' אברהם בעל החסד ומרחיבו בעולם. והנה בנוהג שבעולם כשישנם מלחמות של דיעות, ישנם כאלה שהם מתנגדים לאיזה שיטה אבל התנגדותם היא רק בשלילה, מפני שמוצאים את הרעות הבאות ממנה, אבל כ"ז שלא ימלאו ידם לבנות שיטה אחרת שתנהיג את העולם בדרך רצוי וטוב ממנה, עוד לא השלימו את המבוקש. ע"כ באשר לסדום היתה שיטה מדינית של שנאת החסד וקבעו עי"ז הנהגה מסודרת, א"כ מי שחלק עליהם אין די לו רק בשלילת שיטתם כ"א צריך להעמיד שיטה משוכללת ראויה להנהגה מדינית ע"פ דרכי החסד. וזאת היתה מדתו של אברהם שתיקן את החסד בדרך קבוע ומסודר, כמו שנאמר עליו "אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". ע"כ כשמברכים על זכרון רעת שלילת החסד הבא ע"י פורענות של אשתו של לוט, להורות על השנאה הראוי' לקבע בכל לב על כל הנהגה שתקום בעולם לדחוק את גבול החסד, ראוי להסמיך לזה מיד הזכרון של הצלת לוט הבא ע"י אברהם בערך זכרון. כי הזכרון בא ג"כ מהפכים, כשתזכור את הקור תזכור ג"כ את החום, ובזכירת הלבן יזכר השחור וכיו"ב מההפכים, ע"כ נזכר אברהם בזכירת סדום כחק המושגים המתנגדים. אבל ההוראה הלימודית בזה היא כי לשלילת הנהגה של מיעוט צביון החסד ראוי להלחם לא רק בדרך שלילה של אי החזקת השיטה ההיא המתנגדת למוסר הקדוש של תוה"ק, כ"א להתגבר במלחמה חיובית לבנות מערכת הנהגה ע"פ מדתו של אברהם אבינו ע"ה של תגבורת מדת החסד. וה"ה לכל התנגדות הראויה להיות מצד דרך האמת והצדק אל דרך הרשע והשקר, שצריכה שלא להסתפק בשלילה כ"א בקביעות עניינים חיוביים של דרכי האמת ההפוך מדרך השקר, לאמר זה הדרך לכו בו, כערך מדתו של אברהם אבינו העומדת בניגוד של פועל נגד סדום וחפצה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ז

מפני שישנם בעולם אנשים בעלי יאוש וספק המדברים תועה על ההשגחה העליונה ומוצאים בעולם רעות רבות, ועל פי דבריהם ישפל רוח האדם ויאבד את ישרו וטוהר לבבו ויראת ד' תלך תמס מקרבו. ע"כ למען לא יתפתה האדם לטענותיהם הכוזבות, יצייר כי באמת היאוש וההשקפה בעין רעה על המציאות והבטחון וההשקפה בעין טובה, שניהם אינם באים לאדם ע"פ חילוקים בשכל החיצוני המופשט כ"א הדבר תלוי בתכונת הנפש הטובה היא אם רעה...ומתוך התוצאות שבאלו שתי הנטיות, נבין שהדרך האמיתית שעליה ובגללה נוצר האדם הוא להיות בעל עין טובה נגד המקום ונגד הבריות, ולקנות בנפשו מושגי יושר של הכרת טובה לאדון כל ב"ה, "והתענג על ד' ויתן לך משאלות לבך". ומתוך העין הטובה תבא כל טוב, וממנה יוצאת ואליה שבה מדת הסבלנות המשובחת, אותה שהיא משכללת את העולם ומביאה אותו לשכלולו. לא הסבלנות המביאה לעקירת כל טוב מן העולם בשביל הפזיזות שבה, כי הסבלנות הרעה באה מתוך ההחלטה הריקני ( ו ) ת שהכל שמם והכל ריק ואין יתרון לתכונה על תכונה, מתוך שכל הנטיות האנושיות וכל המציאות בכלל הכל הבל, זאת הסבלנות היא מבלה עולם ובאה מעין רעה. כ"א סבלנות טהורה מפני ההכרה האמתית איך יד ד' אוחזת בכל ההפכים לתקנם לקשרם ולאחדם ע"י תיקוני כל חסרונותיהם, למען יצא לפעלו אדם מתוקן ומשוכלל המוצא את נפשו ישרה וכל חפציו הגשמיים והרוחניים עומדים לפניו ברב הוד והדר ושלימות מרובה, סבלנות המוסיפה יראת שמים ויראת חטא עם אהבת ד' ואהבת הבריות היותר שלמה ומפוארה, זה כל האדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ט

מפני שאור האמת לא יתיישן לעולם, ולא יזוז ולא יחסר מחבתו כל ימות עולם, הוחק בנפשות חק של כח התקבלות מתחדש, עד שתהי' תביעה פנימית נמצאת לחדש את אור האמת, שכבר ידוע למדי, בכל עת. האמת הגדולה והידועה שאליה נושא ישראל את נפשו מאז הי' לגוי, האמת של ק"ש, של ד' אחד, ד' אלהינו ד' אחד, כמה שהיא ידועה, מ"מ עושה בכל יום ובכל עונה רושם מחודש על לבו של כל איש ישראל הקורא ומקבל עליו עול מלכות שמים, והרושם העבר לא ימלא נפשו בבא עונה חדשה לק"ש. ומפני מה הוחק כזאת בטבע הנפש, שידיעה כ"כ מפורסמת, כ"כ פשוטה וידועה, תהי' צריכה לחידוש מדי עונה בעונה מעונות הזמן, ושתאבד את כח הכרתה ורישומה בלב כשלא תתחדש, הוא להורות על כח החידוש והליבוב של האמת, שהוא כאויר לנשימה, כלחם לאוכל ומים לשותה שלא יתישנו לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״א

חיפוש האמת, ומוכנות לשמוע דעות שונות

דוקא מכל הדיעות של החכמים השונים בארחות התורה והיראה, תצא הדרך הישרה והברורה, ששם אור ה' שורה...והרע השני, שמגיע בענינים עיוניים מדיעות ומדות אמוניות, גורם החוג הצר, שאין הדברים מתבררים כראוי ועולים קמשונים במושגים של הדיעות, שמטפשין.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״א

...ובזה המליצה מכוונת, של סיני לבקיאות ושל עוקר הרים לחריפות. הנה סיני נבחר למקום שבו נתנה תורה, שאר ההרים נעקרו מיתרון זה, "כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני", הי' בסיני צד החיובי, ביתר ההרים צד השלילי, ונמצא לפ"ז בסיני עצמו צד החיובי, הדרך האמת שנלמד עליו, והצד השלילי, שלילת שאר ההרים. ע"כ דומות ג"כ הסברות האמתיות שיש להם יחש לתורת אמת שנתנה בסיני, לסיני, והן נמצאות בהלכות, וכח הבינה לשלול את הצדדים המוטעים לעקירת הרים, כלומר הראות שאינם בכלל תורת סיני, ובשלילת הדברים המטעים תבורר האמת.

ברכות פרק ט׳ פסקה שס״א

הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות שיש בחכמה, ויתבררו איך כולם יש להם מקום כל דבר לפי ערכו מקומו וענינו. ואדרבא, הענינים הנראים כמיותרים או כסותרים, כשמתגלה החכמה האמיתית לכל צדדיה יראו שרק ע"י קיבוץ כל החלקים וכל הפרטים, וכל הדיעות הנראות שונות וכל המקצעות החלוקות, דוקא על ידם יראה אור האמת והצדק, ודעת ד' יראתו ואהבתו, ואור תורת אמת. ע"כ ת"ח מרבים שלום בעולם, מה שהם מרחיבים, מבארים ומילדים דברי חכמה חדשים בפנים מפנים שונים, שיש בהם ריבוי וחילוק ענינים, בזה הם מרבים שלום, שנאמר "וכל בניך למודי ד' " כולם יכירו שכולם, גם ההפכים בדרכיהם ושיטותיהם כפי הנראה, המה כולם למודי ד', בכ"א מהמה יש צד שיתגלה ע"י ידיעת ד' ואור האמת. "ורב שלום בניך", לא אמר גדול שלום בניך, שמורה על ציור גוף אחד גדול, שאז היו הדברים מתאימים לאותו הרעיון המדומה, שהשלום צריך הוא דוקא לדברים אחדים ושיווי רעיונות, שזה באמת מגרע כח החכמה והרחבת הדעת. כי אור הדעת צריך לצאת לכל צדדיו, לכל הפנים של אורה שיש בו, והריבוי הוא רב שלום בניך. אל תקרי בניך אלא בוניך, הבנין יבנה מחלקים שונים, והאמת של אור העולם תבנה מצדדים שונים, משיטות שונות, שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מדרכי עבודה והדרכה וחינוך שונים, שכ"א תופסת את מקומה וערכה. והכלל כי אין ראוי לאבד כל כשרון וכל שלימות, כ"א להרחיבו ולמצא לו מקום, ואם תראה סתירה ממושג למושג, בזה תבנה החכמה ביתה. וצריך לעיין בדברים איך למצא את התוך הפנימי שבמושגים, שבזה יתישרו הדברים ולא יהיו סותרים זא"ז, וריבוי הדיעות שבא ע"י השתנות הנפשות והחינוכים, דוקא הוא הוא המעשיר את החכמה והגורם הרחבתה, שלסוף יובנו כל הדברים כראוי, ויוכר שאי אפשר הי' לבנין השלום שיבנה כ"א ע"י כל אותם ההשפעות שהיו נראות כמנצחות זא"ז.