אנושות

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

שיהי' האדם חפשי בבחירה, זאת היא תכונת האדם וגדרו, וע"ז נברא האדם. ותכלית הכללית יוצאת מן הרשעים ג"כ, אלא שאוי לו לרשע שבחר שתצא התכלית הכללית מצדו בדרכים רעים שמסבבים רעות לו ולזולתו, ואשרי לצדיק שבחר לעבוד לתכלית הכללית באורח ישרה המלאה אור וטוב, לו ולעולם. אבל בעיקר הדבר שיהיו מהמין האנושי צדיקים וגם רשעים, זהו חק היצירה ותעודתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ו

...כבוד המקדש, העמוד הגדול לההשלמה האנושית היותר נפלאה ויותר מאוחרת, הבאה ע"י הר ד' ובית אלהי יעקב שינהרו אליו כל הגויים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ה

האדם היחיד צריך לראות את עצמו בתור אבר מהגויה הגדולה של כלל האומה, ובמובן יותר רחב כלל האנושיות וכלל המציאות, עד שיתעורר מצד פרטיותו לעת החפץ, שיוכל בכל אשר לו מקנין גופני ורוחני לעשות לטובת הרבים בעת שהשעה מעוררת ע"ז.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי". הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים הרמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשר[ות] לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ד’ . ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היה לתורת המוסר שני חלקים נחלקים, חלק אחד מצד השלום, והמדות הטובות הנוגעות לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד', שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכליתם, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותנו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית', ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותן הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר, ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי, הטוב והמתוקן. והנה הדבר מתחיל בתחלת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. .. ועדיין הדבר צריך הבחנה, את מי נחזק ע"י מי, אם את השלום הכללי נחזק ע"י קריאת שם ד' עליו, כי גדולת שם ד' ויוקר ערך ההליכה בדרכיו, הוא דבר שכ"כ רושמו גדול ואורו מבהיק עד שחיובו ניכר גם לאנשים שעוד לא הוכנו מצד נפשותם להיות הולכים בכל דרכי היושר, ע"כ כיון שעל השלום נקרא שם ד', ילך השלום הלוך וגדול, או שגם יש להפך הסדר, קריאת שם ד' ועילויו של אדם בחייו הפנימיים השכליים היא מטרה עליונה ונשאה. ע"כ כשאנו מחברים את כל ארחות הטוב והשלום האנושי אל קריאת שם ד', יתגדל שם ד' ותתוסף הידיעה האלהית ועבודת ד' בעולם, לרגלי כל הדרכים הטובים ששם ד' נקרא עליהם. והדבר מוכרע בערך התלמוד והמעשה, ובאמת שני הצדדים שקולים וראויים להיות כ"א מטרה לעצמו והכנה לחבירו. "עת לעשות לד' ", לגדל שם ד' בעולם, למען יתעלו הנפשות האנושיות ויגיעו לאשרן ואצילותן בחייהן הפנימיים. "הפרו תורתך", להיות השלום נשאל בשם ד', כדי להגדיל את הרושם של דעת ד' בעולם, זהו המהלך הפשוט. .. רנ"א מ"ט "הפרו תורתך", למה לנו לעשות את ידיעת שם ד' בתור אמצעי בהיותה ג"כ תכלית לעצמה, וראוי לנו גם לצאת לפעמים משורה יחידית כדי להקנות דעת ד' בעולם. ע"כ סובר שקשירת השלום אל שם ד' תהי' תכליתה, הגדלת שם ד' בעולם, שהוא לבדו מאיר את כל מחשכי עולם, ומצליח את המין האנושי בחיים העוברים והנצחיים. ובאמת אין כאן מחלוקת כ"א הבחנת ערך הדבר הגדול הזה מכל צדדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ו

הצד הטוב האנושי, הרעיונות הטובים להשכיל ולהיטיב, הוא מחולק לשתי מערכות: הנטיה להשלמת עצמו של אדם בכל דרכי הטוב, והנטיה להשלים את הכלל. והנה בפנים ידועים הדברים נוגעים זה בזה, שהרי כל מה שיתוספו באוצר הכלל, אנשים פרטיים בעלי כשרון ושלימות, ממילא יאושר הכלל ותתרבה הצלחתו. ולעומת זה, כל המרבה להרים קרן הכלל, בין קרן עמו בין לכלל החברה האנושית, הרי הוא משפיע טובה רבה על פרטים רבים, שסוף כל סוף שבים הפרטים לינק מאוצר הטוב המושפע בתוך הכלל. אמנם כאשר האדם מורכב מתכונות שונות, ע"כ לעולם לא יעמוד על הנטיה הממוצעת. וכאשר מאת ד' היתה זאת שתשתלם האנושיות מכל צדדיה, מצד כללה ומצד פרטיה, והעבודה היא מרובה מאד מצד כל אחד מאלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״צ

התכלית הלאומית של ישראל, מיוחדת היא בתור חטיבה אחת בעולם, שהיא מצויינת בתקותה לעצמה לא בשביל עצמה, כ"א בשביל הטוב הכללי השכלי, שהוא הטוב של המוסר והיושר האמיתי, שא"א שיבנה כ"א ע"י תיקון עולם במלכות שדי. א"כ כשם שמושג ידיעת האלהות הטהורה בעולם היא באה לרגלי ההכרה השלמה, שגוררת אחריה ועמה כל המעשים הטובים בכלל האנושיות, להאיר את העולם כולו באור האמת והשלום, כן תכלית מציאות ממשלתן של ישראל ומלכותם היא רק לשם התכלית הכללית, והתכלית הפרטית בטלה בצורת המלוכה לגבי התכלית האנושית של מקור הטוב. א"כ אין מגמת מלוכת ישראל בתור אבר פרטי מכל האנושי[ו]ת כולה, כ"א בתור הכלל כולו שצריך שיתכנסו אליו כל הפרטים, להתעלות עמו להשפיע עליו ולהיות מושפע ממנו. ע"כ כבוד המלך, שהוא האמצעי של ההנהגה הטובה המלוכיית, היא בערך חלק מכבוד העליון, הסובל בתוכו אותה התעודה עצמה המושפעת מכבוד של מעלה, וניכרת ביותר במה שהיא מגברת את הערך המוסרי באומה, יותר מכל יתר הקניינים הלאומיים, מפני שהתכלית המוסרית היותר נשגבה היא רכושנו הלאומי היותר גדול ואחרון ברום מעלת תקותינו, שחלק מכבודו ליראיו. אמנם כל העמים, לכל אחד מהם יש מטרה ותעודה המצטרפת בתר מקצוע מיוחד הנצרך לתיקון העולם, שכל אומה מתייחדת בה ע"פ תכונותיה, גזורה ע"פ דיעותיה וכח ההיסתורי שלה, ומנחלת למין האנושי כולו את קניניה הפרטיים, כפי מה שהיא מערכת אותם ביחש עצמה לפי תכונותיה וציורי לב בניה. ע"כ היא אמנם מתנת ד', אף שאינו עומד בערך כללי, ואין התכלית בלאומיות הפרטית אותה התכלית הגלויה שבו אנו מכירים את כבוד ד' בעולם, שהוא אין ספק התכלית המשותפת הכללית למין האדם כולו, כ"א תכלית ערך פרטי מצד המזג והתכונה הפרטית, המובלע בבשרה ודמה של האומה ע"פ אופיה המיוחד לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״א

האדם הוא כללי מחובר לכלל בני מינו, וכל דבר הפועל תכונה טובה ביחש הכלל הוא פועל ג"כ לטוב על האיש הפרטי, אע"פ שאינו מרגיש בזה ודומה לו שהוא נעלה מן הכלל המצטרף לזה. ע"כ באשר כבוד מלכים פועל הרבה במין האנושי להישיר הדרכים, להעמיד המוסר והצדק על מכונו הראוי לו, ע"כ כל אחד צריך שיקח חלק בכבוד הזה כפי מה שיוכל, ויהי' ג"כ משתתף עם כלל המין האנושי בדבר המעמיד אותו בתפארת אדם. ע"כ בתור אדם מישראל, שכל עיקר מגמתו הוא האמת והשלום העליון הכולל את כל היקום, לא יאמר שיוכל הדבר להגיע אל זאת המטרה מבלעדי חילוקים לאומיים. כ"א כמו שכל משפחה צריכה להתיחד בקניניה ועניניה הפרטיים, ובהשתלמות נכונה בעניניה הפרטיים תוכל רק אז להיות נאמנה ומועילה לחיי הכלל והצלחתו, כן כל אומה צריכה שתתכונן יפה בעניניה הפרטיים, ועי"ז כשיושלם הדבר יפה יבא האושר הכללי לתכליתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ב

התכונה השפלה של המהרס גדרות עולם תצייר תמיד כל העניינים שבעולם רק ע"פ הנקודה של אהבת עצמו הפרטית. ע"כ רב ששת הלך ע"פ רגשי קודש שבלבבו לחלק כבוד למלך, מפני הצד המוסרי שיש בכבוד מלכים במה שהוא הסיבה היותר חזקה להצלחה האנושית בישובו של עולם ותיקון סדרי החיים האנושיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש׳

סדרי הנימוסים והמשפטים הנקבעים בחיי כל עם ועם לפי מושגי המוסר שלהם המה מתיחסים למעשה ד'. באשר כל צרכי האדם היחיד, הגשמיים והרוחניים, גם הם צפויים ע"פ ההשגחה העליונה להשלימם, ועל אחת כמה וכמה, צרכי כלל החברה האנושית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ה

לעומת הגדולה שהיא ההצטיירות הכללית של כל המעשה אשר עשה האלהים, תבא הגבורה להודיע שעם כל הכללות של הגדולה הזאת יש השגחה מפורטת, שכל פרט ופרט בפ"ע מוצא מקום בערכו המיוחד. ורק ע"פ הגבורה הגוברת מכח הגדולה הכללית הרחבה עד אין קץ, להשפיע שלמות להשלים את כל דבר פרטי ע"פ צביונו המיוחד לו, מתפרד כל דבר להיות לו מקום וערך בפ"ע. וזאת הגבורה היא המניעה להציב גבולות עמים, להבדיל גוי מגוי ולהוציא גוי מקרב גוי, להפלות בין ישראל לעמים, למען יוכל כל עם למצוא ערכו הפרטי ע"פ כשרונותיו המיוחדים שבגבורתו הפרטית. וזאת התכונה באה להעשות ע"י יציאת מצרים, שהורמה מעלת ישראל בתור עם לבדד מושגח במספר ומנין לפרטיו, למען יהי' למופת על שמירת הסגולה בדרך ישרה לכל עם ועם ע"פ ערכו. וכדי להצטרף יחד ג"כ לעבודת הכלל כולו כל ברואי בצלם אלהים, בהבנה כזאת יראה יד ד', היד המחולקת לאצבעות, שכולם פועלות כ"א מהנה לשימושה המיוחד לה, והכל עולה אל מקום אחד ומטרה אחת. כללו של דבר, אם היו הפרטים נבלעים, באין הכרה של השתלמות רחבה [ל]כ"א בפ"ע, כ"א מצורפים היו אל תכלית הכלל, הית' אמנם גדולה, אבל לא גבורה כ"א חלישות חלילה נראית בפרטים שאינם מגיעים לתעודה תכליתית הראויה למדתם הפרטית. אבל כאשר נתגלתה במין האנושי, התגלות יקרת הפרטי[ו]ת ע"י חילוק עם מעם, ו[ה]הוקרה פרטית לכל אחד בפ"ע, כל נפש אחת מישראל כעולם מלא, הוכרה יד ד' וגבורתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ז

תנועה נצחית א"א שתהי' כ"א באופן שלא יהי' נמצא לה כל מנגד ומפריע, וכאשר נפגש בדרך התנועה המון מנגדים ומפריעים הלא בהכרח תפסק. אמנם רק בזאת תהי' עומדת נצח, אם תהי' ערוכה באופן זה שכל כח מפריע יהי' דוקא בהפרעתו ובניגודו מוסיף לה כח, אז תלך מחיל אל חיל ותהי' נצחית, לתכלית הנעלה של מעשה ד' ונפלאותיו עם כלל המין האנושי להביאו לאשרו הנרצה.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״א

...ע"כ עלינו להשכיל, כי לא זזו המקרים הבודדים של הממשלות היותר נמוכות מהיות מכוונים לפי ערך התכלית שצריך לצאת מהמין האנושי, בהתארגו לתכנית ממשלת דעת אחת גדולה ואדירה, "והי' ד' למלך ע"כ הארץ". ע"כ גם הצד הקטן שבמשרות שהוא משמש בתור מעבר אל האחדות האנושית תחת דגל אחד, דגל שם ד', גם הוא מן שמיא מוקמי, ומושגח הוא בדרכיו לפי הצורך של הפקת התכלית, לפעמים בדרך סיוע ולפעמים בדרך ניגוד, שגם הוא הנהו מצרכי הסיוע, כאשר בארנו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות . והנה הצפיה האלהית היא מגדת את תכלית ההשלמה האנושית, שתלויה בה ג"כ השלמת כלל המציאות. אמנם הירידה האנושית בסבת החטא וקלקולי המוסר בכל דור ודור, הם גורמים שההשלמה הפרטית מתנהלת בצעדים מדודים מאד, ולפעמים עוד ירחיק המין האנושי ללכת, ויסור מדרך הישרה שכבר התחיל לעמוד עליה, וכ"ז מפני שאין הפרטים מתרוממים בהתיחדם לאחוז דרך טובה, להתקרב לאור ד' ודבר קדשו, כ"א בהיותם מעורבים עם חיי החברה. ביום הלא הטרדא ומהומת החיים יטרידו כל שכל מהתנשא למעלה חשובה, ובהתיחדם בלילה בחייהם הפרטיים הנם יורדים ג"כ לשפל מדרגת החיים, עד אשר נשקיף על מצב המציאות בכל לילה, אשר מצאנוה נחלקת לשלשת חלקים, המנוחה מעבודת העבר כערך העבר הזמני, המנוחה בתור חיים בפני עצמם בתור הוה, והמנוחה לחדש כחות בהתנערות קרוב לעבודה הבאה בעתיד, כולם נמצאים נמוכים, מבלי משאת נפש לדעת ד' ועזו, להתרומם לאותה התרוממות האנושית שגבורתו ית"ש היא כוננה אותה לתעודתה הרוממה...ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ז

החלק המתיחש למנוחה, הוא יותר נפעל מפועל, ע"כ ראוי לחשוב סוף משמרה ראשונה, שבה בולטת מטרת המנוחה במין האנושי. בהתעוררות הפעולות כבר כח הפועל נעשה ניכר, והמשמרה האחרונה כבר נועדה להכנת התח[ז]קות הפעולה וכח הפועל, ע"כ חשיב תחלת משמרה אחרונה. אמנם המציאות היא נשקפת לבד [מ]הערך הפועל שבכל פרט והערך הנפעל שבו, ג"כ במצב חיבור של הקצוות הללו בפגישתם במרכזם, ע"כ ראוי לחשוב ג"כ אמצעיתא דאמצעיתא בתור מרכז פנימי הפוגש קוי הפעולה וההפעלה בנקודה מיוחדת ונאחדת.

סדר זרעים פסקה א׳

והשלום כשיבורר בעומק תביעתו יביא לידי כך שהחכמה האנושית תתעסק בעיקרה להכיר את כל הסבות המביאות את מניעת השלום וחסרון ההסכמה בעולם ולסלקם, וממילא יהי' אור ד' ואמתו מאיר בעולם. כי ההשתדלות להביא את השלום תבא עד תחום הדיעות, וממילא יתבררו הדיעות ויאיר אור ד' בעולם. עכ"פ הנטיה לשלום המונחת בפרטי בנ"א, כשהיא נעשית עם כל פרט יש בה ערכה לשעתה, וערך צירופה שמגדלת את התביעה הפנימית אל השלום, עד שתביא אל שלום הכללי, עד שלא ישא גוי אל גוי חרב וכל העמים יהיו שכם אחד לעבוד את ד' בדרכי החסד ואור השלום, א"כ יש לזה פירות בעוה"ז וקרן לעוה"ב כמדתה.

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו...אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים.

סדר זרעים פסקה י״ז

ויותר מזה יביא הדבר את מקיים המצוה כהלכתה, להתבונן שגם החלק שיש לנו מציורינו בתכליתה של המצוה הנחמדה גם לנו ע"פ טעמה הגלוי, כמו הקמת התורה בישראל ע"י מצות המתנות ומניות הכהונה והלויה, עלינו לדעת כי שכלינו ורגשנו המוגבלים מאד, אינם יכולים לצייר כלל כל הודה והדרה וגודל תועלתה של טובה כללית לאומית ואנושית לדורות, כמו שהיא בהירה וידועה לאדון כל המעשים ב"ה, אשר לו עצה ותושיה.

סדר זרעים פסקה י״ט

טעם שבחטא אדם הראשון נגזרו על האנושות דווקא מוות וצער לידה

..."בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מע"כ פנים", בעת אשר חרפת עמו יסיר מעליו. כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א". וכן המיתה שנקנסה ביחד עם "בעצב תלדי בנים", לא באה רק כ"ז שצריך לה לתקנת הרכת קושית לבב בני האדם. אבל בשליטת השכל והגמר השכלול של הכהונה העצמית הנמצאת בכל אדם, כי כל בניך יהיו למודי ד', "ולא ילמדו עוד איש את אחיו ואיש את רעהו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", שהוא יסוד המעלה שמעיר לזה מע"ש, אין מקום לכל פגע, ולא לפגע המות המסבב אנינות. ע"כ לא יאכל ממנו באונו, שצריך שיגדיר האיסור את תכנו ומטרתו של המע"ש.

סדר זרעים פסקה ל״ד

ע"כ עומדים מפניהם בעלי האומניות להורות את היתרון ורחש הכבוד שהם מכירים בחייהם הפשוטים, ושואלין בשלומם להורות על תעודתם הם להגדיל אשרם בחיים ע"פ דרכם, לא להוציאם מעולמם כ"א להוסיף בהם ובכלל האומה שכלול וטוב, שמתחבר כולו אל היסוד היותר עליון שהוא מגמת האומה הישראלית, שיכיר כל חלק מן האנושיות את ערך התועלת היוצאת מאותו החלק הרחוק ממנו בתכונתו.

שבת פרק א׳ פסקה ד׳

לאורך הדורות נגרמו נזקים גדולים מהתפיסה שאפשר לוותר על המצוות, ושהן רק אמצעי להגיע למעלה רוחנית

...ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתו אינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

הדרך הארוכה שהאנושיות צועדת לשלימות

...מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלקים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי, הוא יקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה הזאת שהאנושיות באמת צועדת עליה, אי אפשר שיהי' עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

ככל שהאנושות תתגדל, כך היא תוכשר לקבל מושגים רוחניים עליונים יותר. הדרך להרחיב את עולם המושגים של האדם כדי שירגיש מחוייב לעבודת ה', ובסופו של תהליך יווצר בכל האנושות צמאון אדיר ונפש שוקקה לעבוד את ה'

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בנ"א. אמנם כך היא המדה שכ"ז שהאדם אינו מוכשר כראוי, הוא עלול רק להכיר יחושו הרוחני לדברים קטנים, ולדברים גדולים שראוי שיהי' יחושו אליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס [יחש] בלבבו הקצר והמוגבל. ע"כ כח הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, וכח הכרת טובה לאל היחיד החנון והטוב, שראוי שיהי' ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כ"א לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובותיו של הטוב והמטיב ב"ה, דבר זה מפני קטנותו של האדם וגדולתם של הטובות והמטיב ב"ה אי אפשר שיכנס בלב עם כל רישומו. אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר ג"כ את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות. וכשיעמוד האדם על ראש פסגת ההכרה איך שתיקון המציאות בכללה, בגשמותה ורוחניותה, הוא הדבר היותר ראוי להיות כיתד לתלות עליו רגשי הכרת טובתנו, ירדוף כל המין האנושי לתקן את הכלל כולו בכל מעיניו. והפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי להביע בהן רחשי תודתנו בהכרת טובת אל עליון עלינו, תגדל עליהן התשוקה בדעה והשכל באין ערוך לתוקפה, אז יקבצו גוים יחד וממלכות לעבוד את ד' בצמאון אדיר ונפש שוקקה...ולמדנו מזה שהידיעה המכשרת את האדם להכרת טובה היא יסוד התורה ואות בין ד' ובין עמו. ע"כ חובה עלינו להדריך את החיים בכללם לחנכם ביסוד כח הכרת טובה, אם שיהיו בדברים חלקיים וטובות קלות ערך, יצא הכח אל הפועל. ולכשתשתלם הידיעה האנושית ויתגדלו כחות הטוב והיושר יביא כח הכרת טובה את פעולתו הטובה, עד שכל לב יאמר "נדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו".

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

השבת וקדושתה אין פעולתה השלמה על שומריה נכרת בכל ערכה מיד, כי היא מובילה אותם אל מטרתם בדרך הארוכה של הזמן ההוה אל העתיד. יסוד ההשתלמות המגעת להמין האנושי בכללו ולאומה הישראלית בפרט, מהשרשת הידיעה שהשם ית' הוא היוצר כל, העושה את כל המעשים, שמזה יבא השורש של הכרת הטובה, שיוכל אמנם להשתלם רק לעתיד כאשר החיים יבאו למטרתם, עד שלא יוכל איש להסתפק על הטובה השלמה של השפעת החיים, כי יהיו מלאים כל טוב חמרי ורוחני, רק אז יוכל כחה של הכרת טובה להיות למעז לכל ההליכה המוסרית.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהי' מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי...כי רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים. ההשלמה הפנימית גדולת וקדושת הנפש של אדון הנביאים ע"ה, יחש יש לה עם תכלית התורה ומצותיה הפנימיות שיהיו נגמרות בבא זמן התעודה המכוונת להגלות, בכלות התקופה של ילדות האדם מעשיה ותביא עמה תקופת הגדלות, כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים מכסים על ים.